מאות ואלפי בני נוער מגיעים למקומות קשים, ירודים ביותר, לאחר שברחו מבית הוריהם וש

מאות ואלפי בני נוער מגיעים למקומות קשים, ירודים ביותר, לאחר שברחו מבית הוריהם ושברו מסגרות. במקום הזה פוגש אותם ר’ אלי שהפורקר, שפתח בעבורם ‘בית חם’ הפועל בסופי שבוע, ומעניק להם מנה חמה ומקום שבו הם מרגישים אהובים ורצויים מבלי לשפוט * ר’ אלי העניק ל’בית משיח’ הצצה נדירה אל הנעשה מאחורי הקלעים, ומספר כי הדרך הטובה והיעילה ביותר, היא מה שהרבי כותב במכתבו הידוע לקראת י’ שבט תשי”א ‘לבקר במקום כינוסי הנוער שלעת עתה אינו חרדי, ולבאר להם איך שחיבה יתרה נודעה להם תמיד מאת כ”ק אדמו”ר * ביקור מרגש ומטלטל

בחודשים האחרונים התפרסמו במדיות המובילות בארץ ישראל, שתי כתבות תחקיר ארוכות שסקרו את מצבם ואורח חייהם של ‘ההומלסים’ הצעירים של ירושלים המתגוררים בזולות ובבתים נטושים, ומקבצים נדבות למחייתם. כתבות אלו עוררו הדים נרחבים אך כמו תמיד, נמוגו עם הזמן בקול ענות חלושה.

מדובר בתופעה רחבה ומצערת של מאות צעירים המגיעים בעיקר מבתים דתיים וחרדיים שנטשו את בית הוריהם וקהילותיהם, ומחפשים מזור לנפשם. הם חיים חיי סבל, הישרדות ועצב, רעבים ללחם ותרים אחר מלבוש ובית חם ומחבק.

עבור קבוצות נערים אומללים אלו ייסד ר’ אלי שהפורקר לפני כחמש שנים את ‘בית חם לשבת ולחג’. “אחרי החתונה התגוררנו במרכז העיר ירושלים, ואז נחשפתי לאותם נערים ומצוקתם. שמתי לב שישנם ארגונים הפועלים עימם, אך פעילותם מתרחשת לאורך ימות השבוע. התעצבתי, שכן דווקא בשבת וחג אותם נערים זקוקים להכי הרבה חום ביתי. כשהחלטתי להקים מקום חם ומחבק עבורם, היה לי ברור שאתמקד בשבתות ובחגים”.

מאז הכול היסטוריה. הפעילות גדלה והתרחבה לכל ימות השבוע, אך עדיין הדובדבן שבקצפת שמור לימות השבת והחג. בכל אחד מימות החול, ובייחוד בסופי שבוע, פוקדים את הבית החם עשרות ומאות נערים המבקשים שלווה. הבית ששימש בעבר כבית תפילה, ממוקם במרכז ירושלים והוא הוסב ועוצב בקפידה. אנשים שנחשפו לפעילות המתקיימת בבית, נדהמו בייחוד מתעצומות הנפש של ר’ אלי המקבל את כולם בסבר פנים מבלי לבדוק בציציות (ולא רק כי אין…).

שנות ילדות ללא מטרה מכוונת

למעשה, לא ראוי לכתוב על פעילותו של בית חם מבלי לספר את סיפור חייו של מייסדו ר’ אלי.

כבן לעולים מהודו, התגורר עם משפחתו בדימונה. “בהיותי בן שלוש עשרה, עברה המשפחה ליבנה. המעבר היה עבורי דרמטי, שכן חוויתי הצקות רבות מצד תלמידי בית הספר החדש אליו נכנסתי. ילדים היו מקניטים אותי על מוצאי ואף נוהגים כלפי באלימות פיזית. מה שגדע את מסכת הייסורים שעברתי, היה מכתב ששלחתי לתוכנית טלוויזיה פופולארית באותם ימים שנקראה ‘שמיניות באוויר’. לא הייתי בטוח שהמכתב יתפרסם, אך כשהוא פורסם כולם הפכו להיות חבריי וההצקות פסקו.

“מאז שהייתי ילד צעיר נמשכתי לאופנועים, וכדי לרכוש לי אחד, נכנסתי לעבוד אחר הצהריים עם חבריי בבית דפוס מקומי והתחברתי מאוד לעבודה. למדתי את רזיה וסודותיה ומנהל המקום קידם אותי לתפקידי ניהול והפקיד בידי אחריות. כשהשתחררתי מהצבא חזרתי לדפוס ומוניתי להיות מנהל מערך העובדים”.       

בחלוף כמה שנים, החליט לפתוח חברה משל עצמו. הוא פרש מבית הדפוס ופתח בתל אביב חברה גדולה בתחום. “היו מגיעים אלי בני נוער והייתי מכשיר אותם לעבודה בתחום. לקוחות רבים שהבינו את היעילות של עבודתנו, הצטרפו לחברה, בהם היו העיתונים הגדולים בארץ ישראל. לעיתים היינו מקבלים פרויקטים כלל ארציים של ‘מפעל הפיס’, ‘ורד הגליל’ וכשעמדנו במשימות בכבוד, הדלתות נפתחו בפנינו. בשלב מסוים החזקנו מפעל אריזה והפצה בו עבדו עשרות רבות של בני נוער מכל אזור המרכז”.

למרות שגדל בבית שהייתה בו אמונה, וסבא שניהל בית הכנסת בהודו, אלי היה רחוק מחיים של שמירת מצוות. כסף לא היה חסר לו, והוא היה מתגורר עם האלפיון העליון במגדלי דיזנגוף בתל אביב. “לא ידעתי מה המשמעות של להיות אדם מאמין, אף אחד לא לימד אותי; לתומי חשבתי שניתן להסתפק בכך שאני אדם עם לב טוב”.

חיפושים ותחילת דרך

המכה הראשונה שעוררה אותו הייתה פטירתו של אביו. אם לא די בכך, הרי שחבר ילדות טוב שהיה לו, איש סודו ואמונו, נהרג בתאונת דרכים פתאומית. אירועים אלו עוררו אצלו מחשבות על מהות החיים ותכליתם. “אני זוכר את היום הזה שבו אמרתי לעצמי, ‘מה עכשיו’? כסף לא חסר לי, אני יכול לקנות מה שאני רוצה, אני מחוזר על ידי אנשי שררה, כל תענוגות העולם הזה פרוסות לפניי ואני עדיין מרגיש שחסר לי משהו.

“התחלתי לשקוע בייאוש ובעצבות; מה התפקיד שלי בעולם הזה? מדוע בכלל באתי לעולם הזה? מחשבות אלו החלו לצוץ אצלי לי לאחר שנים ארוכות בהן הדחקתי אותן”. 

חבר טוב שנחשף למצב רוחו, לקח אותו לחסיד חב”ד שהכיר ברחובות. “הוא סיפר לי שניתן לכתוב לרבי מליובאוויטש באמצעות ספריו ורואים שם ברכות וישועות. הייתי מאוד מסופק, אך לא היה לי מה להפסיד. במכתב תשובה שקיבלתי, הרבי כתב לשמור על כשרות. יצאתי מביתו של החב”דניק בהתפעלות, אך לצערי הייתי צריך לעבור עוד מסכת ארוכה של חוויות עד שאגלה את אור החסידות. לאחר מכן שקעתי בקריאת ספרים שכתבו גורים שונים, היו אף הרצאות ומפגשים שנכחתי בהם, אך בכל פעם התאכזבתי מחדש.

“בתוך כל מלאכת החיפוש הפנימית הזו, עברתי יום אחד תאונה שרק בנס יצאתי ממנה ללא פגע. מבלי להבין מדוע ולמה, אחזתי בידי ספר תהילים, נסעתי אל חוף הים ושם התחלתי לקרוא פרקי תהלים ברגש רב. לקראת סוף אותו שבוע, התקשרתי לחבר והצעתי לו להצטרף אלי למלון בירושלים, שם נשמור שבת לראשונה בחיינו, לא ניסע במכונית ולא נדליק אורות. אלו פחות או יותר הדברים היחידים שידעתי על שמירת שבת.

“ואכן כך היה, ולא היה גבול לאושרי. לצערי, בחזרה מירושלים לבית הוריי ביבנה, הסטרא אחרא הבינה שהיא לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים מול אותה התעוררות של אמונה והתחזקות במצוות, ואז קיבלתי טלפון מחבר שסיפר לי כי פתח בר משקאות בראשון לציון, והוא מזמין אותי לחנוך אתו את המקום. אני וחברי השתכנענו והחלטנו לשנות יעד ולנסוע אליו. שתיתי שם הרבה אלכוהול, וככל שאני שותה אני מתפלא שאינני מרגיש שמח; להפך, בכל כוסית אני מרגיש יותר עצוב”.

כשיצא אלי בשעת בוקר מוקדמת לכיוון ביתו, הוא היה מעורב בתאונת דרכים חזיתית. הוא התעורר בבית הרפואה כשסביבו צוות של רופאים ואחיות. מהם נודע לו לראשונה שהיה מעורב בתאונה שנפגע בה הולך רגיל צעיר. “הפציעה שלי הייתה קלה יחסית, אך הבחור שפגעתי בו, נפצע בצורה קשה יותר. אני זוכר את עצמי מתפלל מול ארון הקודש של בית הרפואה שהוא יבריא, ואכן כך אירע.

“כשהשתחררתי מבית הרפואה, הגיע לבקר אותי חבר שסיפר לי שביקר זה עתה ב–770 ויש לו משם מתנה שתסייע לי רבות. היה זה ספר ובו כמה פרקי תניא מבוארים על ידי הרב יקותיאל גרין. קראתי את הדברים והרגשתי שהם כמו מים קרים על נפש עייפה; חשתי שהדברים נוגעים בי. אלו הדברים שחיפשתי. התקשרתי אל הרב גרין וקניתי ממנו את כל ספריו. כל פרק נוסף בתניא שלמדתי, ראיתי שהוא עונה לי על עוד ועוד שאלות ותהיות בחיים שהיו לי. באותה תקופה גם נפתח שיעור בספר התניא בבית הכנסת שליד בית הוריי ביבנה”.

יד ההשגחה העליונה הובילה את אלי למקום הנכון. הוא חש שאותו שיעור נפתח רק בעבורו, והוא היה התלמיד הראשון להתייצב בשעה היעודה. מאז לא הפסיד אף שיעור.

זמן מה לאחר מכן, פגש אלי את אותו צעיר שפגע בו בתאונה. הלה שמח אף הוא להיפגש, וסיפר לו בהתרגשות שהתאונה הזו הייתה בעבורו רמז ברור משמים לשנות את אורח חייו, והביאה אותו לשוב בתשובה… 

מיום ליום החסידות קילפה מאלי עוד ועוד שכבות של העולם הישן, והוא הפך לבעל תשובה של ממש. עם הזמן הגיע לישיבת ‘דעת’ של הרב יצחק ערד ברחובות, ובמשך ארבע שנים למד ושקד שם על לימודו, עד שהפך לחסיד ומקושר. “אלו היו השנים הכי טובות בחיי”, הוא אומר. “ב’דעת’ הפכתי להיות חסיד ומקושר לרבי”.            

ככה מקימים בית חם

לאחר נישואיו, הקים הזוג הצעיר את ביתו במרכז ירושלים, שם צדה עינו את אותם צעירים שהרחוב היה לביתם. “תמיד הייתה לי גישה חיובית עם בני נוער, עוד כשניהלתי את חברת הדפוס וההפצה”, הוא אומר. כשהוצע לו לעבוד במועדון שפועל עם בני נוער נושרים, חש אלי שזו עבודה שמתאימה לו. הוא לא הסתפק רק בשעות המועדון, ותמיד הזמין את הנערים אליו לסעודות שבת וחג”.

בחלוף שלוש שנים של פעילות אינטנסיבית, הבין ר’ אלי שיש חסר גדול בעבודה עם בני הנוער הללו, במיוחד בימים שהם הכי זקוקים לאוזן קשבת, ולמסגרת חמימה של בית. בביתו כבר היה קשה מאוד לארח את עשרות הנערים, וההחלטה הייתה להקים מקום שיפעל בעיקר בסופי שבוע.

קודם שהחל להגשים את חלומו, כתב מכתב לרבי וביקש את ברכתו. זכה ר’ אלי וקיבל תשובה ברורה.

 . . בשים לב לאחריות המוטלת על כל אחד ואחד להיות לעזר לבני ובנות ישראל, הן בגשם והן ברוח, כל אחד לפי מעמדו ומצבו, ואשרי משכיל אל דל לתת לו עזר על טהרת הקדש, הרי עובדא משמחת היא שיש עסקנים פעילים הדואגים לצרכי ילדי ישראל שאינם מסתגלים במוסדות החנוך הרגילים.

בטחוני חזק שכת”ר ואתו עמו חבריו ושותפיו בעבודת הקדש, יעשו כל המאמצים המתאימים למלא האחריות המוטלת עליהם לחנך את הילדים שתחת רשותם והשפעתם ברוח התורה והמצוה על טהרת הקדש, והשי”ת יצליחם בעבודתם האחראית הזאת, אשר על ידי כך יזכו ג”כ לברכת השי”ת בעניניהם הפרטיים מנפש ועד בשר.

כל מילה מיותרת. ר’ אלי הרגיש שהרבי מייעד עבורו את השליחות הזו, ואם עד כה היו ספיקות, הרי שהם נמוגו ונעלמו.

הוא יצר קשר עם חבריו בימים ההם, אנשים אמידים. הללו שמעו על תוכניתו ונדבקו בהתלהבות. “כמי שהיה לו יד ורגל בעסקים, בניתי תוכנית עסקית ברורה של מקום עם תקציב מסודר. בתוך כמה שבועות מצאנו מקום בטבורה של עיר, שיפצנו קרצפנו וניקינו אותו, ומאז בכל שבת מתקיימת במקום סעודות שבת המוניות, עם אוכל טוב שאני מקפיד לבשל, לצד דברי תורה וחסידות ושיחות אל תוך הלילה”.  

הדרך - סבלנות ואהבה

כשר’ אלי מספר על פעילותו, עיניו נוצצות. ניכר שהוא אוהב את עבודתו אותה הוא מגדיר כ”שליחות חיים”. אם בימי הבראשית הוא היה הפעיל הראשי והיחיד, הרי שכיום הוא מפעיל מעצמה של מתנדבים שפועלים כל השבוע עם הנערים ודואגים לכל מחסורם. “אותם נערי זולות לא מצאו את עצמם בשבתות ובחגים. אלו ימים שבהם המועדונים ומקומות המפגש שלהם סגורים, וכך היו מעבירים את הזמן בשוטטות ובשעמום מבלי שהיה להם מקום לאכול. אנחנו דואגים לתת להם חוויה של בית, עם מנה ראשונה ושנייה ואפילו קינוח”.

אחד החוקים שנקבעו כבר בימי הבראשית, לא לשפוט אף אחד. “אנחנו כלל לא מתמודדים במקומות שבהם הם נמצאים. יש כאלה שהתמכרו ל”ע לאלכוהול ולחומרים מסוכנים. השיטה שלנו היא להעצים ולהרים אותם, ואז ממילא אותם צעירים עושים את דרכם אל מחוץ למקומות האפלים הללו. אני תמיד אומר שהבית שלנו הוא קיבוץ גלויות; יושבים שם חבורות של פאנקיסטים, רוקיסטים, שבאבניקים, כולם נפגשים יחד ומכבדים האחד את רעהו. עבורנו כל ההגדרות הללו הם ממד חיצוני בלבד; אנחנו פועלים מול הנשמה”.

מה אותם נערים מספרים? מדוע הם הגיעו לאן שהגיעו?    

“כשאנחנו משוחחים איתם, קשה שלא להזדהות עם הסבל שהם חוו וחווים. יש אצלנו נערים בני ‘עשרה’ שעברו דברים שספק אם אנשים בגיל העמידה עברו. אם נער או נערה עוזבים את הבית ומעדיפים להיזרק לרחוב, סימן שהיה להם כל–כך רע שהם לא ראו לעצמם ברירה אחרת. יש סיפורים של צעירים שעברו התעללויות בילדותם, ולפעמים אני שומע סיפורים שעיני דומעות. יש נערים שמסולקים מהבית רק בשל שינויי לבוש קוסמטיים, מה שמוגדר אצל הוריהם ‘סטייה מהכללים’.

“הרחוב של ימינו הוא ג’ונגל. יש נערות רבות שמתחברות לגורמים שליליים, ואני תוהה ביני לבין עצמי, האם אותה אימא או אבא שסילקו אותה מהבית בשל פרט כל כך שולי, מבינים מה הם עוללו לה?! ישנם צעירים רבים שחוו שבר אמוני, שבר כזה קשה מאוד לאחות ואנחנו עמלים על כך עם הרבה מאוד סבלנות ולימוד חסידות. יש קבוצה אחרת גם של נערים עם הפרעות קשב וריכוז, חבר’ה תזזיתיים שלא מסוגלים להיות במנוחה, ובמקום לטפל בהם כראוי, המסגרות הקהילתיות פלטו אותם החוצה. אלו נערים עם הרבה מאוד כישורים וממש כואב הלב”.  

למרות התסכולים, הצלקות והתהומות הרוחניים שאותם נערים ונערות הגיעו אליהם, מצליח ר’ אלי לקצור הצלחות; להשיב נערים צעירים לחיק הוריהם ואף להיות השושבין שהוביל לחתונה כבר שבעה זוגות. “היה אצלנו בחור בשם אייב, צעיר שהיה מכור לטיפה המרה. כשהוא הגיע אלינו בפעמים הראשונות, הוא היה מעכיר את כל האווירה; הוא היה משתולל ומגדף, אבל לא התפעלתי ממנו. הושבתי אותו לידי ולא סילקתי אותו החוצה. הוא היה בתחתית של התחתית; החברים הכי טובים שלו היו ערבים, ונראה היה שאין לו עתיד.

“לא הרפיתי ממנו. בכל פעם שנפגשנו והוא היה מפוכח, שוחחנו על אלוקות ועל הרבי. פעמים רבות הבטיח להשתנות וזה לא קרה. למרות זאת לא התייאשתי ולא ויתרתי עליו. בכל פעם הבטיח מחדש לעזוב את הרחוב, אך חזר לסורו שוב ושוב. בתום שנתיים נראה היה שהשינוי אצלו החל להיות אמיתי יותר. הוא חדל לשתות לשוכרה ואף הכיר צעירה שהייתה אצלנו, שאף היא נגמלה מאלכוהול, והצעתי להם להכיר לצורך נישואין. הם טענו שאין להם אגורה שחוקה, ואני הצעתי להם את ה’בית חם’ במקום אולם, והבטחתי לממן הכול. ואכן, הם נישאו אצלנו בבית חם.

“כיום אותו צעיר מתגורר בצפת עם רעייתו, השתקם לחלוטין, ונמצא בהליכים של הקמת עסק משגשג. לפני חודשיים קיבלתי ממנו טלפון בו בישר לי שנולד להם בן ראשון, והוא מכבד אותי להיות סנדק. כשהגעתי ופגשתי אותם, התרגשתי מאד. זכרתי היטב היכן הוא היה ואיפה הוא היום. זה ממש מהפך. כשדיברנו על כך, אמר לי, ‘דע לך שאני כבר חדלתי להאמין בעצמי, רק אמונתך בי הצילה את חיי’. אותו בחור אמנם לא שייך לחסידות חב”ד, אך לא עושה צעד בלי לכתוב לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’ והוא מספר על תשובות נפלאות”.    

להאמין בבני הנוער

פיו של ר’ אלי שופע סיפורים, וניכר שהחוויות שחווה עם הנערים, עודם מציפים אותו. ניכר כי הוא מקיים בהידור את מה שהרבי מציע לקראת י’ שבט תשי”א “להשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת עתה עדיין אינו חרדי - ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ, לבאר להם את אשר תבע מהם והבטחון אשר בטח בהם, אשר סוף סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולת הנוער”.

מספר ר’ אלי: “הבחור הראשון שחיתנתי, הגיע אלינו כבר בימים הראשונים לפתיחת המקום. כשהזמנתי אותו לשבת, הוא הגיע לתדהמתי עם חליפה מחויטת ומעונב. שאלתי אותו מאיפה הביא את זה? הרי ביום יום הוא הולך בבגדים בלויים. הוא אמר לי משהו מדהים; הוא סיפר שכשעזב את בית הוריו, לקח עמו את החליפה וחיכה רק לרגע שבו יוכל ללבוש אותה בשנית בשבת. והנה הזמנתי אותו… אותו בחור נשוי היום ומתגורר ביחידה שבנו לו הוריו בצמוד אליהם. הוא בעל תשובה ויש להם כבר ארבעה ילדים”. 

ר’ אלי מספר על בני זוג אחרים שהיו כוכבים של אחת התוכניות שסקרו את נערי הזולות בירושלים, ומטעמים מובנים הוא מבקש שלא אציין את שמותיהם. “הבחור הגיע אלינו לראשונה עם עגילים בכל מקום בגוף, הוא היה פנקיסט כבד. דווקא בגלל שהגיע מבית דתי, עשה צחוק בכל פעם שמישהו השמיע לידו מילים של אמונה ותורה. דווקא בת הזוג שלו קירבה אותו בשנית לדרך התורה. אנחנו היינו שם עבורם בכל דבר שהיו צריכים, וכשהם הודיעו שחפצים להינשא, סייענו להם רבות, ואני אף הייתי התקליטן בחתונתם”.

אני מבין שהפעילות התרחבה הרבה מעבר לסופי שבוע.

“הפעילות כמובן גדלה והתרחבה עם הזמן על פי הצורך.  לדוגמה: ישנו ארגון ‘עלם’ העושה עבודה מדהימה עם בני הנוער. הוא פועל איתם בכל ימות השבוע, אך ביום חמישי הם מפסיקים לעבוד עד יום ראשון. שמנו לב שיש ערבים מהכפרים שמנצלים זאת ובאים להתחכך עם הנערים והנערות. כשהעליתי את הבעיה בפני הממונים בארגון, הבנתי שהם חוששים להיחשב לגזענים ולכן לא עשו דבר בעניין. כיוון שכך, החלטתי מיד להרים את הכפפה, ופתחתי את הבית חם כבר ביום חמישי בבוקר. אנחנו מגישים להם ארוחת בוקר מזינה, ומקיימים עבורם סדנאות קוסמטיקה ועיצוב כדי שיהיו אצלנו ולא יסתובבו ברחובות. ואכן, ההיענות היא מדהימה, ואני יודע שהצלנו רבות”.

עם הזמן הבין ר’ אלי, שצריך לעשות עבודה מקצועית מול בני נוער שהתמכרו לחומרים מסוכנים ורוצים לחזור לתלם, אך לא מצליחים בכוחות עצמם. בבית חם נפתחו שתי קבוצות סגורות. האחת עבור צעירים המכורים לחומרים מסוכנים, והשנייה עבור צעירים אלכוהוליסטים שעוברים יחד סדנאות לגמילה מההתמכרות לאלכוהול. פרויקט נוסף שיזם ר’ אלי, הוא הפעלת מערך מתנדבים שאוספים את הנערים מהרחובות.

“כבר שנתיים שאנחנו פותחים את הבית מדי יום חמישי, בעוד מתנדבים מסתובבים ברחובות ואוספים נערים מהרחובות ומביאים אותם אל הבית חם. במקום ממתין להם מרק מהביל; אנחנו מקיימים שיעור בפרשת השבוע לאור תורת החסידות ושיחותיו של הרבי. כמו כן אנחנו מקיימים סדנאות ללימוד בישול, מוסיקה ואומנות. יש צעירים שאנחנו מלווים אותם ומסייעים להם להשתלב בלימודים מקצועיים לאחר שראינו שהתחברו למקצוע מסוים. כך אנחנו מרוויחים שהם לא ניזוקים ברחוב, ומעצימים אותם”.   

כשאתה מדבר על פעילותך, אני רואה שהעיניים שלך נוצצות בשמחה. מה הכלים שלך להצלחה? איך אתה מצליח במקום שרבים אחרים נכשלו?

“שמעתי פעם בהתוועדות, שאדם אחד שאל את הרבי מהו הסוד שלך שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותך? והרבי ענה ‘מכיוון שאני אוהב אותם’. אני חושב שזה הכלי החשוב ביותר. אין כאן סודות. אני באמת אוהב אותם. אני מתייחס אליהם כאילו היו ילדיי הביולוגיים, ואנשים שאוהבים אותם, משיבים באהבה.

“לא פעם אני נשאל, איך אתה יכול להמשיך לעבוד איתם לאחר שהם מאכזבים כל כך הרבה פעמים? אז ראשית צריך לזכור שהם מאכזבים, כי לוקח להם זמן להאמין שמישהו מעולם המבוגרים באמת מאמין בהם. אותם צעירים חוו כל כך הרבה אכזבות, שהם לא ממהרים לתת אמון בקלות. שנית, אני נצמד לדברי אדמו”ר הזקן שלא להביט על המימד החיצוני של אדם. כאשר מישהו שגה, אני יודע שזה לא הוא, אלא יצרו גבר עליו. 

“אספר לך משהו: בזמן שהתגוררנו בירושלים, יום אחד אשתי שכחה את המפתחות של הבית והתקשרה אלי מחוץ למפתן הדלת. בדיוק הייתי באמצע להתוועד עם חבורת נערים, ולא יכולתי לעזוב את המקום. הפקדתי אפוא את המפתחות בידי אחד הצעירים וביקשתי שיעשה לי טובה ויעביר זאת לאשתי. הוא ניאות בשמחה, וכשחזר אמר לי משפט שנחרט אצלי, ‘זאת הפעם הראשונה בחיים שמישהו האמין בי וסמך עלי, הוריי בחיים לא האמינו בי’. לי כלל לא הייתה התלבטות לגביו, אך בצעירותו כנראה ששגה כמה פעמים, והוריו וסביבתו תייגו אותו כגנב או כלא–יוצלח, והוא חש זאת, והנה כאן מישהו סומך ומאמין בו. זה התיקון הכי גדול שיכול להיות”.

אין תחליף להקשבה 

מניסיונך הרב ומהשיחות הרבות שיש לך עם מגוון רב של צעירים וצעירות שעזבו את ביתם, איך ניתן למנוע זאת?

לדידו של ר’ אלי שהפורקר, הכול מתחיל ומסתיים בהקשבה וקבלה. “אם הורים היו יודעים לאיזה מחוזות ילדיהם יגיעו לאחר שיגורשו מהבית, אני מאמין שמרבית ההורים לא היו נוקטים בשיטה הזו. לצערי, בעידן של ימינו הורים לא מקשיבים לילדיהם. יש גם בעיה אצל ילדים שמגיעים ממשפחות חרדיות בהן יש קודים ברורים בחברה, ואין כל כך  ביטוי ל’אני’ הפרטי, לרצונות ולכישרונות האישיים שיש לכל אחד בפני עצמו. כל הזמן אני שומע מהנערים משפטים ‘לא הקשיבו לי’. וכשהם חשים שכך, הם תרים אחר מקום שכן יקבלו אותם ויקשיבו להם. בל נתהה, הם עוברים דרך מייסרת וקשה; החיים ברחוב כלל לא פשוטים”.

בעיה נוספת שעומדת בעכרי נערים אלו, זה כאלה שלא חונכו על חיבור פנימי לתורה ומצוותיה. “אנשים מחונכים לפעול כמו רובוטים, בצורה חיצונית, מבלי להבין באמת למה הם מקיימים מצוות. אני מדבר עם ילדים, והם שומעים ממני שכשאני שומר מצוות אני מתחבר באותו רגע בחיבור ישיר, בלתי אמצעי, עם נותן התורה, בקשר של אהבה, ולא בגלל שאחרי מאה ועשרים יהיה לי שכר או עונש. בני נוער רבים חווים את התורה כדבר קשה, ואת בורא עולם כמעניש ומצליף. מה הפלא שרבים מהם נשברים?!”

ר’ אלי שהפורקר מספר לנו שהנדבך המרכזי המאפיין את פעילותו, הוא קבלת אותם נערים כפי שהם, מבלי לשפוט. “גם אם יש לי משהו להגיד למישהו, אני אגיד לו את זה בארבע עיניים. אינני חושש מהם, אני פועל איתם מבלי להתפעל.

“אספר לך סיפור מעניין. היה נער אחד שהחל לבקר אצלנו, ואני סמכתי עליו ונתתי לו את המפתחות להיכנס למקום. כשהגעתי לשם בעצמי מאוחר יותר, הבחנתי שהמחשב שלנו לא נמצא במקומו והבנתי שנגנב. משום מה לא חשדתי בנער. פניתי לאחד התורמים שלנו וסיפרתי לו על הגניבה, והוא מיד הבטיח להפקיד סכום עבור רכישת מחשב חדש. כשעמדתי מחוץ למפתן הדלת, שמתי לב כי בחנות ממול יש מצלמה נסתרת, וביקשתי מבעל המקום לצפות בסרטי הצילום שתיעדו את השעות האחרונות, ונדהמתי לראות את אותו בחור שסמכתי עליו, יוצא מהבית והמחשב בידו. התקשרתי אל הבחור הזה וביקשתי שישיב את המחשב ואף הזמנתי אותו לשיחה. המחשב הגיע עם מונית, ומאוחר יותר גם הוא הגיע. שוחחנו זמן רב, ולא כעסתי עליו למרות שזה אולי היה מתבקש, יותר ריחמתי עליו. הבהרתי לו את טעותו. הוא התנצל וסיפר שאמו לקחה ממנו את המחשב, ומשעמם לו בבית. אותו בחור נותר להיות בקשר איתי, ואף חיבר לבית שלנו גם את אחיו הקטן. מאז אירועים כאלו לא חזרו על עצמם, והשניים התקרבו מאוד.

“לא פעם אני חושב לעצמי מה היה קורה אם הייתי מגיב אחרת; אם הייתי מזמין משטרה או נוזף בו קשות על כך שהוא גנב. במקום זאת בודדתי את המקרה לאירוע נקודתי, וכשאני מביט בו היום, אני מלא התפעמות”.

גם מהסיפור הזה גוזר תובנה חינוכית, ופונה להורים לחנך מבלי לפחד.

בכסף שכבר התקבל על ידי אותו תורם, ביקש הרב שהפורקר אישור לרכוש במקום מחשב, סט חדש של ‘אגרות קודש’.

אתה פועל במקומות עמוקים וקשים, איך אתה יכול לראות בכל זאת את התממשות דבריו של הרבי שהעולם מוכן לגאולה?

ר’ אלי לא מבין את השאלה: “רואים בוודאות שהעולם מוכן לגאולה, רק אנחנו מתעקשים משום–מה לעצום את העיניים ולא לראות זאת. אנחנו מתנהגים ממש כמו אדם שזכה בהגרלה של מיליונים רבים, ועדיין מקבץ נדבות. הכול נמצא בתודעה שלנו.

כאשר הילדים האומללים הללו מגיעים אליי, אני רואה את העומק שלהם, את הגאולה שבתוכם. הבעייה רק בתודעה שלהם, שמונחת בציור הגלותי. כשמשתנית להם התודעה, הם עולים על הגל הנכון וחוזרים למסלול, ואף הופכים למצליחים יותר.

- כך גם כללות העולם: אם לא מתאמצים רואים מול העיניים גלות. אבל אם נעבוד על התודעה שלנו, פתאום נראה את אור הגאולה מאיר בעולם.

“אחד הכלים לפקוח את העיניים, לטעמי, היא ההתקשרות לנשיא הדור. צעירים וצעירות הנמצאים בשאול תחתית מכל הבחינות, כותבים לרבי אצלנו ונפעמים מהתשובות שהם מקבלים. לא תמיד הם חושפים בפניי מה כתבו, אך לא פעם אני רואה דמעות זולגות להם מהעיניים. ‘איך הרבי יודע הכול?’ הם מגיבים ומקבלים על עצמם את עצות הרבי והדרכותיו”. 

תל אביב על הכוונת

ר’ אלי שהפורקר לא עוצר אף לא לרגע קט. לאחר שהעמיד מוסד לתפארת בירושלים, הוא מקדיש את עתותיו לפתיחת סניף נוסף ברחוב דיזנגוף במרכז תל–אביב. התורמים כבר נמצאו, וכעת הוא עסוק בלחפש מקום ראוי ומתאים. “מהימים בהם התגוררתי באזור, אני זוכר היטב את מספרם הרב של הצעירים והצעירות המשוטטים ברחובות ומחפשים מזור לנשמתם. למגינת לבנו, רבים מהם גדלו במשפחות דתיות וחרדיות, ‘שנו ופרשו’. תכניתי היא להקים גם בעבורם בית תומך ומסייע, בימי שבת וחג, ואף בימים רגילים”.   

הגעגועים שלהם…

מכתב שכתב אחד המתנדבים בבית חם לבני קהילתו:

קהילה יקרה!

קחו בבקשה דקה מזמנכם לקרוא את הדברים הבאים. למרות עשרות שנים בחינוך והוראה אני יכול לחלק את חיי לתקופה שלפני ההתנדבות שלי בעמותת “שבתות וחגים” ולתקופה שאחרי.

בית ירושלמי ישן בשכונת נחלת שבעה (סמוך לכיכר החתולות) ששוכר אדם צדיק בשם אלי שהפורקר אשר הפך אותו מבית כנסת לבית חם עבור נוער בסיכון. נשים טובות מכינות אוכל טעים שנאסף כל יום שישי על ידי מתנדבים לצורך סעודות חמות בשבתות וחגים.

“אני לא רעבה, אבל אל תשימו לב אלי, אני בקריז” אמרה לי הנערה שהגיעה לסעודה והצטנפה מייבבת ורועדת מתחת לשמיכה על ספה בצדי החדר. היה ניכר שבני הנוער שהתאספו שם לסעודת שבת לא מתרגשים מהעניין. הם רגילים למחזות כאלו. יש מהם חסרי בית הגרים בבתים נטושים ובגנים ציבוריים, וחלקם לנים ב”שלטר”, מקום שיועד על ידי שרותי הרווחה לנוער הזה. יש שבאים בעיניים כבויות שמנסות לא לפגוש מבטים של איש, ורק לקבל משהו לאכול. אחרים אומרים שהם לא רעבים ונראה שרצו לקבל את החיוך והחיבוק שהמקום מעניק, אבל רבים מצטרפים לשיחה הערה ולדברי התורה ולשירה של צוות המתנדבים במקום.

ההיכרות שיש לרבים מהם עם זמירות השבת הישנים, מעידה על אחוז ניכר של יוצאי הציבור החרדי בין באי הבית. “ויהיו רחמך מתגוללים על עם קדשך” מצטרפת אחת הבנות לשירה בעיניים עצומות ובקול תחנונים. הייתי מזמין את כל ראשי האולפנות לראות את הפער בין הלבוש של הבת לבין הדבקות והצמא שלה לא–ל חי. ככלל, לא מעט מהנוער הזה בוחר לצעוק את הכאב והמחאה שלו בקעקועים, פירסינג, תספורות ולבוש בוטה.

“להשקות צמאי חסדך מנהר היוצא מעדן”… ממשיכה השירה, ובעיני רוחי עוברים כל האטימות וחוסר ההקשבה שבהם נתקלו אלה שנפתחו וספרו על דרכם, על הניתוק מהמשפחה, על החומרים הקשים, ולפעמים אף על מחוזות גרועים מכך… “קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך” איזו שמחה זורחת על פני הנערים והנערות בשירי שבת ובדברי תורה.

מתברר שהמרד שלהם לא היה נגד התורה ונגד ה’, אלא רק נגד אלו שלא הבינו אותם, אלו שלא קיבלו אותם. החום, האהבה והפרגון בין בני הנוער השונים והמגוונים, מעורר השתאות. לא פעם אני קם להכין צלחת לנער או נערה שנכנסים, ובדרך מנגבים את הדמעות כדי שלא יבחינו בהן. אני מרגיש שאלו דמעות קדושות, צורבות מטהרות ומחשבות מסלול חינוכי מחדש ביחס לנשמות הטהורות שעדיין מופקדות בידי בבית ובכיתות.