עומק חדש במשל המפורסם של רבינו הזקן על חודש אלול שהוא כמשל המלך בשדה – שב’שדה’ נ

עומק חדש במשל המפורסם של רבינו הזקן על חודש אלול שהוא כמשל המלך בשדה – שב’שדה’ נכלל גם תכלית הירידה, שבגלוי ובחיצוניות הרי הוא בדוגמת “עשו . . איש שדה”, ולמרות זאת – בא המלך ומראה אהבתו וכו’. ואדרבא: התגלות האהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת, מצד בחירת העצמות, היא דווקא ב”אנשי השדה” • משיחת ש”פ ראה, מבה”ח אלול ה’תשמ”ז. בלתי מוגה 

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. אודות ענינו המיוחד של חודש אלול - המתברך בשבת קודש זה, שבת מברכים חודש אלול - מבאר רבינו הזקן בלקוטי תורה דפרשתנו (הפרשה החסידית) ד”ה אני לדודי ודודי לי ראשי–תיבות אלול, ש”באלול מתחיל בחינת אני לדודי, דהיינו בחינת אתערותא דלתתא, עד ראש–השנה ויום–הכיפורים שהם בחינת המשכת אלקותו ית’ למטה בבחי’ התגלות . . ודודי לי”.

אמנם, כדי שיוכל להיות הענין ד”אני לדודי”, בחינת אתערותא דלתתא, יש צורך בנתינת–כח מלמעלה - “באלול הוא זמן התגלות י”ג מדות הרחמים”, שזוהי הנתינת–כח מלמעלה לעבודה ד”אני לדודי”.

וממשיך, “ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יום–טוב, כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלקות בחינת הארת אלקותו יתברך, ובפרט בעת וזמן י”ג מדות שהם הארות עליונות מאד כו”’?

ומבאר, “אך הנה יובן על–פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם . . וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה כו’”.

וביאור התירוץ - שהאור האלקי שמתגלה בשבת ויום–טוב הוא באופן שאינו בהתלבשות כל כך בגדרי העולם, ואדרבה - העולם הוא באופן של עלי’, ולאחרי עלייתו נעשה מוכשר לקבלת האור, ודוגמתו בעבודת האדם - שאינו שייך לעובדין דחול (על–דרך ש”בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם כו’”); מה שאין כן באלול - הגילוי די”ג מדות הרחמים נמשך גם “בשדה”, היינו, שהמלך בא לשדה, ובמילא, גם אנשי השדה רשאין ויכולין להקביל פניו בהיותם במעמד ומצב דאנשי השדה, שעוסקים בעניני השדה, ובלבושי השדה כו’ (עוד לפני שיתעלו להיות אנשי העיר), וגם אותם מקבל המלך בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות.

 

ב. ויש להוסיף בביאור פרטי המשל דמלך בשדה - בעומק יותר. ובהקדמה:

כללות הענין ד”משל למלך” (כפי שמצינו בריבוי מקומות במדרשי חז”ל “משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם”, כולל מלך דאומות העולם), שמבארים את הענינים דלמעלה על–פי משל מהענינים דלמטה, אף שעיקר ואמיתת המציאות היא בהענינים דלמעלה, ומהם נשתלשלו, נבראו, נוצרו ונעשו גם הענינים דלמטה, הוא - כדי לבאר את הענינים דלמעלה גם להתחתונים (עוד לפני שיתעלו להבין את הענינים דלמעלה), ובסגנון האמור - בשביל אנשי השדה, שאי–אפשר לבאר להם את הענינים דלמעלה כי אם על–ידי הקדמת משל ממלך בשר ודם וכיו”ב, ועד כדי כך, שגם אצלם יובן ויתאמת הדבר בבחינת “מראה באצבעו ואומר זה”.

[ועל–דרך כללות הענין ש”דברה תורה כלשון בני אדם”, היינו, עם היותה מן השמים, ולמעלה מזה - חכמתו ורצונו של הקב”ה, מכל–מקום, נסעה וירדה כו’ עד שנתלבשה כו’, גם בלשון בני אדם, ובזה נתלבש כל העצמיות דתורה כו’. ועל דרך זה בנוגע להשגת אלקות - “מבשרי אחזה אלקה”, בשר דאדם התחתון, ולאו דוקא דישראל, אלא גם כללות מין האנושי. ו”אסתכל באורייתא וברא עלמא” - שהסברת עניני התורה לתלמיד קטן כו’ היא באמצעות המשל].

ולא עוד, אלא, מכיון שבתחתונים גופא יש חילוקי דרגות - יש לבאר זה באופן המובן גם לתחתון שאין למטה ממנו, שלכן, מביאים משלים גם מענינים נמוכים ביותר, גם מבהמות וחיות טמאות מג’ קליפות הטמאות, ולדוגמא: “מלפנו מבהמות ארץ . . צניעות מחתול וגזל מנמלה כו”’; סיפור הגמרא אודות התרחבות העצם (“שמועה טובה תדשן עצם”) של אספסיינוס קיסר, מלך גוי, שעליו נאמר “והלבנון באדיר יפול”, שהחריב את בית המקדש, וכיו”ב.

ומזה מובן גם בעניננו - שהמשל דמלך בשדה כולל גם את הדרגא הכי נמוכה בשדה (אף שלא נתפרש בהמשל, כדי לתת מקום לתלמיד ותיק לגלות ולבאר ענין זה על–ידי יגיעתו כו’, “יגעתי ומצאתי”), שגם שם מתגלה המלך כו’, כדלקמן.

 

ג. ביאור הענין:

בתואר ד”אנשי השדה” ישנם חילוקי דרגות, ולדוגמא - עבודת חרישה וזריעה בשדה דקדושה, או עבודת השדה (“שש שנים תזרע שדך”) כפשוטו ממש, היינו, התעסקות בעובדין דחול.

ונוסף לזה, ישנו עוד אופן ב”אנשי השדה” - תכלית הירידה, תחתון שאין למטה ממנו - שהנהגתם היא על–דרך ובדוגמת “עשו . . איש שדה” (ההיפך בתכלית מ”יעקב איש תם יושב אהלים”), רחמנא ליצלן, עד כדי כך, שבגלוי ובחיצוניות לא רואים חילוק ביניהם, ובלשון רבינו הזקן בתניא בנוגע לגוף החומרי - “הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם”.

ומכיון שגם דרגא זו נכללת בתואר ד”אנשי השדה”, הרי, המשל דמלך בשדה [שכל ענינו של המשל לבאר גם לתחתונים, עד לתחתון שאין למטה ממנו, כנ”ל ס”ב] מכוון גם להשייכים לדרגא זו, היינו, עם היותם במעמד ומצב ד”אנשי השדה” בתכלית הירידה כו’, יש להם הנתינת–כח להקביל פני המלך - המלך מקבלם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות, וענינו בנמשל - שגם אצלם נעשה הנתינת–כח לשוב אל המלך (לאחרי ש”יוצאים” המעמד ומצב ד”איש שדה” בתכלית הירידה), עד “שיהי’ עיקר פנימיות רצונו (בגילוי ובפועל ממש) אליו יתברך לדבקה בו בלב ונפש כו”’ באופן ד”אני לדודי ודודי לי”.

 

ד. וענין זה מרומז גם בד”ה אני לדודי הנ”ל:

המשל דמלך בשדה הוא ביאור על זה שימי חודש אלול הם “ימות החול ואינם יום–טוב” (כנ”ל ס”א), על–דרך ובדוגמת פורים שמותר במלאכה שהגילוי אלקות שבו הוא בהתלבשות כו’.

אבל, עדיין צריך ביאור: מדוע אומרים תחנון באלול, דלכאורה, הגילוי אלקות שבחודש אלול, עם היותו בהתלבשות, הוצרך לשלול על כל פנים הענין דאמירת תחנון. ומאי שנא מפורים?

ויש–לומר הביאור בזה, שהכוונה בהמשל דמלך בשדה היא גם לבחינת “שדה” הכי תחתון, שגם הנמצאים שם רשאים לקבל פני המלך ומראה להם פנים שוחקות כו’. ולכן אומרים בהם תחנון - הקשור עם ענינים בלתי–רצויים, ח”ו, שצריך כפרה עליהם, היינו, שגם במצב כזה רשאים לקבל פני המלך כו’.

ויש לומר, שזהו גם מה שמוסיף בהמשך המאמר ש”יש באדם בחינת עיר מושב, ובחינת שדה ומדבר, מדבר היא ארץ לא זרועה, שהם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה’ המה”, ועל זה נאמר “ובקשתם משם”, “שיפשפש במעשיו ודבוריו ומחשבותיו . . אשר לא טובים, וזהו ובקשתם משם . . מקום ומשכן הקליפות נקרא שם, כלומר עמוק מאד למטה”, דיש לומר, שהכוונה בזה לרמז גם למעמד ומצב ד”אנשי השדה” בתכלית הירידה (עד לבחינת “מדבר”), על–דרך ובדוגמת “איש שדה” הנ”ל, שגם אצלם שייכת הנתינת–כח דחודש אלול, לשוב ולהתקרב ולהתאחד עם הקב”ה באופן ד”אני לדודי ודודי לי”.

 

ה. ויש להוסיף בזה - בביאור הקשר והשייכות ל”אני לדודי ודודי לי”, הדגשת התואר “דודי” דוקא:

התואר “דודי” מורה על ענין האהבה, ובלשון הב”ח - בביאור הענין דאני לדודי ודודי לי ראשי–תיבות אלול - שבימים אלו “לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לקבל תשובתו מאהבה”.

ונמצא, שעיקר ההדגשה בהתגלות המלך ובואו לשדה בחודש אלול היא - על ענין האהבה, שעל שם זה נקרא הקב”ה “דודי”, כלומר, נוסף לכך שבמשך כל השנה כולה “ה’ נצב עליו . . ובוחן כליות ולב כו”’ (שזוהי ההתבוננות המביאה “לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך”), הנה בחודש אלול הרי זה באופן של אהבה דוקא.

וענין זה מודגש בתואר “דודי” דוקא - שכן, התואר “מלך” (מלך בשדה) מדגיש את הריחוק וההבדלה של המלך מבני המדינה, אפילו אנשי העיר, ועל אחת כמה וכמה אנשי השדה, ולכן, כדי להדגיש את ענין הקירוב והאהבה - נרמז הענין בראשי–תיבות ד”אלול” בתואר “דודי”, ד”אני לדודי ודודי לי”, ענין האהבה.

והחידוש הוא - שגם תנועת הקירוב והאהבה דהקב”ה (“דודי”) היא לכל אחד ואחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, אפילו אם הוא במעמד ומצב ד”אנשי השדה”, כולל גם בתכלית הירידה, דוגמת “איש שדה” הנ”ל.

 

ו. ובעומק יותר - שתוקף האהבה העצמית (למעלה מטעם ודעת) דהקב”ה לישראל מתגלה ומתבטא בעיקר אצל “אנשי השדה” דוקא:

“אנשי העיר”, יהודים שעבודתם בעניני התורה ומצוות היא באופן נעלה כו’ - הרי, אהבת הקב”ה אליהם היא גם על–פי טעם ודעת, מצד גודל מעלתם גם בכחות הגלויים כו’.

אמנם, “אנשי השדה”, ובפרט “אנשי השדה” שבתכלית הירידה, עד כדי כך שבגלוי ובחיצוניות לא ניכר ההבדל בינם לבין “עשו . . איש שדה” - הרי, על–פי טעם ודעת לא רואים אצלם מעלה מיוחדת שבגללה יהי’ רגש של אהבה, כי אם, מצד האהבה העצמית דהקב”ה לישראל, למעלה מטעם ודעת, ועד לענין הבחירה, שכן, בחירה אמיתית היא בשני דברים שקולים, אשר, מצד השכל והרגש כו’ יכולים לרצות שניהם, ואף על פי כן, בוחרים באחד מהם.

ובלשון הכתוב “הלוא אח עשו ליעקב”, היינו, שמדובר אודות יהודים שנמצאים במעמד ומצב שבגלוי ובחיצוניות לא רואים חילוק בינם לבין עשו, “אח עשו ליעקב”, ואף על פי כן, “ואוהב את יעקב”, לא מצד טעם ודעת, כי אם, מפני שבחר בהם, “ובנו בחרת מכל עם ולשון”.

ועל–דרך שמבאר רבינו הזקן שעיקר ענין הבחירה הוא ביחס ל”גוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם”, מה שאין כן בנוגע לנשמה שלהיותה “חלק אלקה ממעל ממש”, “בנים אתם לה’ אלקיכם”, אין בה (אינה זקוקה) מעלת הבחירה, אלא, שעל–ידי הבחירה בגוף החומרי, נתגלה מעלת הבחירה גם ביחס להנשמה.

ונמצא, שלא זו בלבד שאהבת הקב”ה (“דודי”) היא גם לאלו הנמצאים במעמד ומצב ד”אנשי השדה”, אלא יתירה מזה, שאצלם דוקא מתגלה תוקף האהבה העצמית שאינה על–פי טעם ודעת, ועד לענין הבחירה, ועל–ידי–זה נתגלה מעלת האהבה העצמית ביחס לאנשי העיר, שמלבד האהבה שעל–פי טעם ודעת, ישנה גם האהבה העצמית שלמעלה מטעם ודעת, מצד ענין הבחירה.

 

ז. ומזה באים לענין נוסף - שכל הירידה ל”שדה” אינה אלא כדי לבוא להעילוי (ירידה צורך עלי’) ד”אני לדודי ודודי לי”: 

נשמות ישראל קודם ירידתן למטה הן בבחינת “אנשי העיר”, ואף על פי כן, ירדו למטה למעמד ומצב ד”אנשי השדה”, לעסוק בעובדין דחול כו’, ועד כדי כך, שיש אפשרות לירידה גדולה ועצומה ביותר וביותר, עד לבחי’ “איש שדה” הנ”ל.

אמנם, ירידה זו היא צורך עלי’, עד לתכלית העילוי - גילוי האהבה העצמית דהקב”ה לישראל שלמעלה מטעם ודעת (גם במעמד ומצב שעל–פי טעם ודעת אין מקום, ח”ו, לענין האהבה), מצד ענין הבחירה.

ועל דרך זה בעבודת האדם - שעל–ידי–זה נעשה יתרון ותוקף האהבה לה’, “אני לדודי”, בדוגמת מעלת האהבה דבעל תשובה, ש”צמאה נפשו ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים”, “אהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה כו’”.

וענין זה שייך במיוחד לחודש אלול - שהרי “בראש–חודש אלול אמר הקב”ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות”, שבזה מודגש הענין דירידה צורך עלי’, שבירת לוחות ראשונות כדי לבוא להעילוי דלוחות אחרונות, “כפלים לתושי’” (על–ידי עבודת התשובה), שלכן, “תוקעין בראש–חודש אלול . . וכל החודש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה”.

ח. על–פי–זה יש להוסיף בביאור הטעם שרבינו הזקן מבאר את הענין דאלול על–פי משל למלך בשדה, ולא עוד, אלא שמאריך בפרטי המשל - אף שזה דבר נדיר ביותר בדרושים שלו:

ידוע שאף שהמשל מצד עצמו הוא למטה מהנמשל, ונשתלשל ממנו כו’ (כנ”ל ס”ב), מכל–מקום, “שרשו נעלה יותר”, כי, כדי להלביש את השכל בדבר גשמי (ובפרט בדבר תחתון כו’), יש צורך בחכם מופלא בחכמתו כו’, שמכיון שמכיר את המושכל לאמיתתו, מוצא את העומק שבו גם בענינים זרים ותחתונים.

ונמצא, שעל–ידי הירידה דהמשל להסביר גם לאלו שאינם יכולים להבין לולי המשל - ניתוסף עילוי גדול יותר, שמתגלה עומק המושכל (ובמילא, נעשה עילוי גם אצל אלו שאינם זקוקים להמשל).

ויש לומר, שלכן מאריך רבינו הזקן במשל דמלך בשדה - כדי לרמז את החידוש והעילוי שניתוסף על–ידי המשל, בהתאם לתוכן הנמשל כאן, שעל–ידי הירידה של “אנשי העיר” ל”שדה”, עד לבחינה היותר תחתונה ד”איש שדה”, מתגלה ענין חדש ונעלה יותר - אהבת הקב”ה לישראל מצד ענין הבחירה, כנ”ל בארוכה.

 

.. ט. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל:

כאשר יהודי עושה חשבון–צדק בחודש אלול, חודש החשבון והתשובה - הרי, מכיון שידע איניש בנפשי’ מעמדו ומצבו, אשר, לפי–ערך המעמד ומצב שנדרש ממנו הרי הוא בבחינת “אנשי השדה”, ועל אחת כמה וכמה מי שהוא במעמד ומצב ד”איש שדה” הנ”ל - יכול ליפול ברוחו כו’.

ובפרט כשמתבונן שבגללו נמצאים עדיין בגלות כל בני ישראל, ביחד עם השכינה, “שכינתא בגלותא”, מכיון שממתינים עד שהוא ישלים את עבודתו [אשר, ענין זה שייך גם למי שנמצא במעמד ומצב נעלה, מכיון שגם הוא לא השלים עדיין עבודתו בצחצוח הכפתורים] - הרי אין לך ירידה גדולה מעיכוב הגאולה אפילו לרגע אחד בלבד!

ועל זה אומרים לו: בחודש אלול מתגלית האהבה העצמית דהקב”ה לכל אחד ואחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בחיצוניות ובגלוי, עד כדי כך, שהקב”ה בא אליו לשדה, בהיותו במעמד ומצב ד”איש שדה”, ומגלה את אהבתו וחיבתו אליו (“דודי”) - גם בעצם בואו לשדה, בבחינת “בכל צרתם לו צר”, ש”השכינה שרוי’ עם ישראל בצרת גלותן”, כולל שמעכב את הגאולה שלו, כביכול, והגאולה דששים ריבוא מישראל חסר אחד, אך ורק בשבילו - כדי שיתעורר לשוב אליו (להקב”ה) ולהתאחד עמו (גם בפועל ובגלוי) באופן ד”אני לדודי ודודי לי”.

ומכיון שכן, אין מקום לנפילת הרוח, ועאכו”כ ליאוש ח”ו,

ובלשון הידוע - על–דרך הצחות - “יאוש שלא מדעת”, היינו, שתנועת ה”יאוש” היא “שלא מדעת”,

אלא אדרבה - לנצל את התגלות אהבת הקב”ה לישראל (“דודי”) להתקרב להקב”ה באופן ד”אני לדודי ודודי לי”.

 

י. והוראה נוספת - בנוגע לפעולה על הזולת:

כשם שהקב”ה יוצא מעיר מלכותו ובא לשדה, לאנשי השדה, ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, צריכה להיות גם הנהגתם של ישראל דוגמת זה - שיהודי שנמצא במעמד ומצב ד”אנשי העיר” (בערך וביחס לאלו שנמצאים במעמד ומצב ירוד כו’), צריך לצאת ממקומו, עיר המלכות (“עיר אלקינו”). ולבוא לשדה, כדי לפעול על היהודים שבבחינת “אנשי השדה” שיתקרבו לה’, “אני לדודי”, ולא עוד, אלא, שצריך לעשות זאת בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות כו’.

ומכיון שמדתו של הקב”ה היא מדה כנגד מדה, הרי, על–ידי התעסקותו עם הזולת באופן האמור, מוסיף הקב”ה בגילוי דסבר פנים יפות ופנים שוחקות כלפיו, ו”באור פני מלך חיים” - שעל–ידי–זה ניתוסף בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לו ולבני ביתו, בתוככי כלל ישראל, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

 

יא. והנה, המשכת הברכה והנתינת–כח לכל זה היא - בשבת מברכים חודש אלול, שבו מברכים ראש–חודש אלול (ביום השלישי וביום הרביעי) וכל ימי החודש בכל עניני ברכה, כולל ובמיוחד - בנוגע לעבודה דחודש אלול, “אני לדודי ודודי לי”, מלך בשדה, כנ”ל בארוכה.

וענין זה נעשה על–ידי עבודתם של ישראל - שמתאספים עשרה מישראל, “עדה קדושה” בכל מקום שהם, ופועלים את ברכת החודש - “יחדשהו הקב”ה עלינו ועל כל עמו בית ישראל”, בכל עניני ברכה, עד “לישועה ולנחמה” - גאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו.