בודאי ישנם יחידי סגולה שרואים את המקדש דלעתיד בשבת חזון, אבל אף על פי כן, “מראין

בודאי ישנם יחידי סגולה שרואים את המקדש דלעתיד בשבת חזון, אבל אף על פי כן, “מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד” . . ומכיון שכן, בהכרח לומר שדבר זה צריך לפעול אצל כל אחד ואחד מישראל ממש • שיחת שבת פרשת דברים, שבת חזון ה’תשמ”ז. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. בנוגע ל”שבת חזון” - ידוע המאמר של הצמח צדק “ומחזון ותחזינה עינינו”, היינו, שמשבת חזון, “חזון” מלשון ראי’, יהי’ “ותחזינה עינינו”, ראיית בית המקדש השלישי.

וכמבואר בפרטיות יותר בביכל דרושי ר’ הלל מפאריטש, “בשם הרב מבארדיטשוב נבג”מ”, ש”שבת חזון לשון מחזה, שמראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד מרחוק”,

ומבאר על–פי משל “מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר להתלבש בו, ומצד שלא נזהר הבן באותו בגד ועשה מעשים אשר לא יעשו, קרע אותו לכמה קרעים, ועשה לו פעם שני לבוש וקרע אותו גם–כן, מה עשה האב, עשה לו לבוש שלישי ולא נתן לו ללבוש אותו רק גנזו, ולפרקים רחוקים ידועים מראה לו הלבוש ואומר לו ראה שאם תתנהג בדרך הישר ינתן לך לבוש זה ללבוש אותו כו’”,

ודוגמתו בנמשל - בנוגע לבית ראשון ובית שני שחרבו “מפני חטאינו”, שאז, מראה הקב”ה את בית המקדש השלישי מזמן לזמן (“בשבת חזון”), כדי שראי’ זו תפעל שיתנהגו ישראל בדרך הישר, ועל ידי זה ינתן להם בית המקדש השלישי בפועל ממש.

 

ב. והנה, בענין זה נשאלת שאלה פשוטה:

מה ש”מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד”: הרי זה בודאי לשם מטרה ותכלית, כאמור, שראי’ זו תפעל עליו להתנהג בדרך הישר, ועל ידי זה יזכה לקבל את המקדש דלעתיד בפועל ממש. ולכאורה, מהי התועלת שבדבר לאנשים כערכנו, אשר, גם לאחרי שנתגלה על–ידי “הרב מבארדיטשוב” שבשבת חזון “מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד”, לא רואים מאומה?!

הן אמת שבודאי ישנם יחידי סגולה שרואים את המקדש דלעתיד בשבת חזון, אבל אף על פי כן, “מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד”, לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אחד ואחד מישראל ממש, “הקטנים עם הגדולים”, שהרי כולם שומעים את ההפטרה ד”שבת חזון” (לשון מחזה, כנ”ל), ועונים “אמן”. ומכיון שכן, בהכרח לומר שדבר זה צריך לפעול אצל כל אחד ואחד מישראל ממש, בה בשעה שרובם של אנשים כערכנו - “התורה על הרוב תדבר” - לא רואים מאומה, כפי שידע איניש בנפשי’, וכשישאלוהו, בודאי יענה כפי האמת, שלא ראה מאומה!…

 

ג. בהשקפה ראשונה יש לומר על–דרך המבואר בלקו”ת בענין הכרוזים העליונים, “בת–קול”:

אמרו חז”ל “יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים” (וכיו”ב בשאר כרוזים עליונים), “דקשה מי הוא השומע כו’, ואם–כן מהו הפעולה מהכרוז”? ומבאר, על–פי מאמר רז”ל “אף על גב דאיהו לא חזי מזלי’ חזי”, שהרי “לא כל הנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף, רק הארה ממנה בלבד . . אבל כל הנשמה ומקורה נשארה למעלה, ונקרא מזל . . שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה כו”’, ולכן, “מזלי’ חזי הכרוז, ומזה נמשך גם–כן ההרגשה בנשמה שבגוף שנמשך לה מלמעלה מבחינת מזלי”’, שזהו ענין “הרהורי תשובה שבאים לאדם”, ללא כל הכנה והתבוננות כו’, כתוצאה מזה ש”מזלי’ חזי” הכרוזים העליונים, עד שנפעל גם בבחינת הנשמה המלובשת בגוף.

ועל דרך זה יש לומר גם בענין ראיית “המקדש דלעתיד” - שאף על גב דאיהו לא חזי, מזלי’ חזי, היינו, שמזל הנשמה שלמעלה רואה את המקדש דלעתיד, ועל ידי זה נפעל גם בבחינת הנשמה המלובשת בגוף, שיתעורר בתשובה לילך בדרך הישר כו’.

אמנם, כד דייקת שפיר, אין זה תירוץ מספיק, שהרי, כדי לעורר בתשובה כו’, מספיק הענין ד”בת קול” הנ”ל, שישנו בכל יום, ועל אחת כמה וכמה ביום השבת–קודש (ובפרט - שבת מיוחד, כשבת חזון).

ומזה ש”לפרקים רחוקים ידועים” מראים לו את המקדש דלעתיד (לבוש השלישי), בהכרח לומר שהכוונה היא כדי שתהי’ בו פעולה עמוקה יותר - שהליכתו בדרך הישר תהי’ אצלו “כמו טבע”, ועד שאין לחשוש “פן יחזור לסורו, מאחר שנעשה כמו טבעי’” (כהמשך התורה הנ”ל).

ובביאור השייכות דפעולה זו לראיית המקדש דלעתיד, יש לומר בשתים:

א) מצד הדבר שמראים לו - “המקדש דלעתיד”, שנעלה יותר מבית ראשון ובית שני [כמו שכתוב “גדול יהי’ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”, כפירוש הזהר דקאי על המקדש דלעתיד], להיותו “מקדש אדנ–י כוננו ידיך”, “בנינא דקוב”ה”, בית נצחי, שלכן, גם הפעולה דראייתו היא באופן נצחי.

ב) מצד ענין הראי’ - לא רק באופן של שמיעה (כשמיעת הבת–קול), אלא באופן של ראי’, שעל ידה מתאמת הדבר בתכלית התוקף, באופן שלא ניתן לשינוי.

 

ד. אמנם, על פי זה נשאלת השאלה: כיצד יתכן שהפעולה שנעשית מצד ראיית מזל הנשמה למעלה (אף שאינו רואה בעיני בשר) תהי’ בקיום נצחי, הרי ידוע שכל התעוררות שבאה מלמעלה באופן דאתערותא דלעילא, לא זו בלבד שאין לה קיום נצחי, אלא עוד זאת, שאין לה קיום כלל?!

ויש לומר הביאור בזה - בהקדמה:

אודות הציווי “ואהבת את ה’ אלקיך” - ידועה השאלה: ציווי שייך על ענין של מעשה בפועל (כמו הנחת תפילין, “הוקשה כל התורה כולה לתפילין”, או אפילו “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”), ולא על מדה שבלב, ומכיון שאהבה היא מדה שבלב, אינו מובן, איך שייך ציווי על אהבה? והתירוץ, שהציווי הוא להתבונן בדברים המעוררים את האהבה, אשר, על–ידי ההתבוננות כדבעי, בודאי יבוא (בדרך ממילא) לרגש האהבה שבלב (דפשיטא, שאין מספיק ההתבוננות בלבד, שהרי הציווי הוא “ואהבת”, היינו, ציווי והלכה (ובלשון של הלכה, לשון צח וברור) על אהבה בפועל ממש).

ועל דרך זה יש לומר בעניננו, שגילו לנו ש”מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד” כדי שנתבונן בזה, ועל–ידי ההתבוננות שנשמתו רואה את “המקדש דלעתיד”, בודאי יראה את התוצאות בנוגע להלכה, למעשה בפועל (כדלקמן), בקיום נצחי, בדוגמת הפעולה דראיית המקדש דלעתיד בעיני בשר ממש.

 

ה. ויש להוסיף בביאור הפעולה מ(ההתבוננות ב)ראיית המקדש דלעתיד - בנוגע לעבודה בפועל:

לכל לראש - ענין השמחה (כמדובר כמה פעמים אודות הצורך להוסיף בענין השמחה בימי “בין המצרים”, באופן המותר על–פי שולחן–ערוך), שכן, כאשר יהודי זוכה לראות את המקדש דלעתיד, הרי אין לך שמחה גדולה מזו!

ונוסף לזה - הוספה בעבודה הרוחנית הקשורה עם עניני בית המקדש,

ומכיון שענינו של בית המקדש הוא - כמו שכתב הרמב”ם בריש הלכות בית הבחירה - “בית לה’ מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה”, כן הוא גם בנוגע לעבודה הרוחנית:

א) “מקריבים בו הקרבנות” - “תפלות כנגד תמידין תקנום”, ובכללות - קרבנות מלשון קירוב, שמקרב את עצמו ואת כל עניניו להקב”ה,

ב) “חוגגין אליו שלש פעמים בשנה” - תוכן הענין דעלי’ לרגל בעבודה הרוחנית, כולל גם הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל שהי’ בזמן העלי’ לרגל - “עיר שחוברה לה יחדיו”, “עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים . . בשעה ששם עלו שבטים” (בשעת הרגל).

 

ו. ועוד והוא העיקר - בנוגע לעצם הענין דבנין בית המקדש העתיד, כהמשך דברי הרמב”ם “שנאמר ועשו לי מקדש”.

ובהקדמה:

מדברי הרמב”ם מוכח שהציווי “ועשו לי מקדש” קאי (לא רק על “משכן שעשה משה רבינו”, “מקדש המדבר”, אלא) גם על בית המקדש, בית ראשון (“בנין שבנה שלמה”), בית שני (“שבנו בימי עזרא”), וכן “בנין העתיד להבנות”, אשר, עם היותו “בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים, שנאמר מקדש אדנ–י כוננו ידיך”, יקויים בו גם הציווי “ועשו לי מקדש”, מעשה ופעולת בני ישראל.

ולא עוד, אלא, מכיון שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים “במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”, הרי, “בנין העתיד להבנות” נעשה על–ידי “מעשינו ועבודתינו” (על כל פנים - באצבע קטנה) מעין ודוגמת הענין ד”ועשו לי מקדש” - “מקדש מעט”, “בתי כנסיות ובתי מדרשות”, בתי תורה תפלה וגמ”ח, בתי חב”ד, עד ל”מקדש מעט” דכל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, בלבו פנימה, בביתו בחדרו ובכל חפציו כו’ [ענין השייך לכל אחד ואחת מישראל, למגדול ועד קטן, כמדובר בארוכה כמה וכמה פעמים במשך השנה], אשר, “מקדש מעט” זה הוא מעין ודוגמא - ובמילא, גם הכנה וכלי - להמקדש דלעתיד.

 

ז. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל - “המעשה הוא העיקר”:

בעמדנו בשבת חזון שאז “מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד” - בודאי התבונן ויתבונן כל אחד ואחד בענין זה.

ובפשטות, שבאמרו “מודה אני לפניך כו’ שהחזרת בי נשמתי”, כבכל יום, יודע, ומתבונן בזה, שהנשמה שהחזיר לו הקב”ה ביום השבת קודש זה, בהיותה למעלה, ראתה את המקדש דלעתיד.

ויש להוסיף, שמצד הענין ד”מעלין בקודש”, הרי, ראיית המקדש דלעתיד בשבת חזון השתא היא באופן נעלה יותר מראיית המקדש דלעתיד בשבת חזון דשנה שעברה, ועל אחת כמה וכמה לגבי השנים שלפני זה, וכן הלאה, עד לשבת חזון הראשון שבו הראו את המקדש דלעתיד, מיד לאחרי החורבן, שמזה מובן גודל העילוי דראיית המקדש דלעתיד בשבת חזון זה.

ועל–ידי ההתבוננות המתאימה בכל האמור - בודאי יתוסף בכל פרטי העבודה ד”ועשו לי מקדש” ביתר שאת וביתר עוז, בחיות מחודשת, וכן חידוש כפשוטו ממש, עד לעילוי והוספה שבאין–ערוך לגמרי, כפי שהי’ ניתוסף אצלו אילו ראה את המקדש דלעתיד בעיניו ממש!

ח. ויהי רצון ש”מחזון - ותחזינה עינינו”, היינו, שזוכים לראיית המקדש דלעתיד בפועל ממש,

בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, שאז, “ציון במשפט תפדה ושבי’ בצדקה”, ככל הפירושים שבזה בנוגע לעבודה הרוחנית - פדי’ וגילוי דבחי’ “ציון”, עצם הנשמה, כפי שנמצאת בגוף הגשמי, וכן הפדי’ מההעלם והסתר דגוף ונפש הבהמית שהם בבחינת “שבי’”, והן ובעיקר - “אין מקרא יוצא מידי פשוטו” - הגאולה דציון וירושלים כפשוטם,

וכל זה - במהרה בימינו ממש, “לא עיכבן אפילו כהרף עין”,

ועד כדי כך, שלא צריכים לומר “ותחזינה”, וכן “תפדה”, בלשון עתיד, כי אם, בלשון הוה, ויתירה מזה - בלשון עבר, מכיון שנתקיים כבר ברגע שלפני זה, תיכף ומיד ממש.