שלושים וחמש שנים מכהן הרב חיים דיין כמדריך בישיבת הבוכרים בכפר חב”ד, תפקיד אליו

שלושים וחמש שנים מכהן הרב חיים דיין כמדריך בישיבת הבוכרים בכפר חב”ד, תפקיד אליו הגיע אך “במקרה”, ומאז הוא התאהב בתפקיד והתחבר לתלמידים בכל לבו ונפשו * בשיחה מיוחדת לחג החנוכה, חג החינוך, הוא מעניק כלים כיצד להתמודד נכון עם הילדים והתלמידים, איך להגיע ללבם כאשר היד שלהם מחוברת לאייפון, ומהי הדרך הנכונה לחנכם לציפיה לגאולה * בין לבין, הוא מספר גם על הוראות והדרכות מיוחדות אותן קיבל באופן אישי ממזכירו של הרבי הרב חודקוב ע”ה, שהיה פדגוג מופלא ורב-אמן בחינוך * ימי החנוכה, ימי החינוך

 תלמיד שיש לו חוש או כישרון מסויים – יש לנצל זאת ולתת לו לפתח כשרון זה, שישתמש בו לדברים טובים וחיוביים. תלמידה שניחנה בחוש לציור, למשל, - מדוע לא תפתח את כשרונותיה בצורה כשרה? מדוע לא לכוונה לשבת בשדה, לראות את גדולת הבורא, מה רבו מעשיך ה’, מה גדלו מעשיך ה’, ולהעלות את הציור על הבד?

כמו כן, תלמיד שאינו מסוגל ללמוד או להתרכז כל כך בלימודים, צריך למצוא אופנים לנצל כישרונותיו לענינים אחרים שהוא מסוגל להם.

(הרב חדקוב – החינוך והמחנך עמוד 159)

 קשה למצוא את הרב חיים דיין לשעה שקטה של שיחה רגועה. הרב דיין הוא מדריך בישיבת הבוכרים בכפר חב”ד, “ומדריך”, כך לדבריו, “זה תפקיד של 24 שעות ביממה”, לא פחות. “מורה ואפילו מחנך”, הוא מטעים, “יש להם שעות קבועות שבהן הם נמצאים עם התלמידים, הם מלמדים אותם את חומר הלימודים הנדרש, ולאחר מכן שבים לעיסוקיהם. לעומתם, מדריך זה תפקיד שדורש טוטאליות עם התלמידים ועם המחונכים”.

כשאני פוגש אותו בשעות בוקר במשרדו שבישיבת הבוכרים, הוא תמיד ‘בין לבין’. “התפללתם כבר” הוא שואל שני תלמידים שמאחרים לכתה. “בוודאי המדריך”. לתלמיד אחר הוא מביא בקבוק שמן להדלקת נרות חנוכה, במחיר מוזל.

שלושים וחמש שנים עוסק הרב חיים דיין בחינוך ובהדרכה. הוא החל בתפקיד כאשר הגיע לכפר חב”ד לראיון עבודה בבית הספר למלאכה בכפר חב”ד. “רציתי להיות מורה במגמת חשמלאות רכב”, הוא נזכר בנוסטלגיה. “הייתה לי תעודה של חשמלאי חצי מוסמך. זו הייתה תקופה של חופש הקיץ הגדול וטרם היו לימודים. מישהו יעץ לי שעד שיתחילו הלימודים, אעסוק בהדרכת נערים בקייטנה שהתקיימה במסגרת ישיבת הבוכרים, והסכמתי. כך נשארתי לעבוד בתפקיד הזה ובמקום הזה עד עצם היום הזה”, הוא צוחק.

למעשה, את הכלים המקצועיים של חינוך והדרכה קיבל עוד קודם לכן, כשעבר קורס מכ”ים בגדנ”ע, שם הדריך בני נוער. “באתי עם רקע של הדרכה, ומאז התחלתי להכניס ידע וגישה נכונה לתקשר עם ילדים ונוער”.

זה לא שהרב חיים דיין לא למד חינוך והוראה, ובכל זאת הוא העדיף להישאר בתפקיד המדריך.

·         ברמת המהות, מה ההבדל בין מחנך לבין מדריך?

“יש הבדל מהותי”, הוא קובע בנחרצות. המורה תפקידו ללמד את החומר שלו, ויש לו את הזמן המוקצב לו להעביר את הידע לתלמיד. גם מבחינת הסמכות שלו, יש מגבלה מסוימת. לעומתו מדריך, כשמו כן הוא, להדריך את התלמיד בדרך הנכונה. הייתי אומר שהמורה הוא כמו הגוף והמדריך זה הנשמה של המחונך, כיוון שהמדריך מגלה בלב התלמיד את המידות הטובות, ואם צריך, הוא גם חושף אותן.

מדריך צריך להשתמש בזמן ובכלים ובכישורים העומדים לרשותו כדי להעצים את יראת השמים אצל התלמיד, וכן יש לו את האפשרות לסלול לו את הדרך להתקשרות לרבי בכל המצבים. אני יכול לומר בסיפוק רב, כי ב”ה, בכל שנה ושנה מאז הוקמה ישיבת הבוכרים, לא הייתה שנה שבה לא יצאו תלמידים לנסיעה לרבי, אם לחודש תשרי ואם לאחר מכן בשנת ‘הקבוצה’. מדריך תפקידו להביא לידי ביטוי את המידות הטובות והתכונות הנעימות שיש בתלמיד, וכן להביא אותו למקום חסידותי יותר ולהתקשרות לרבי.

יתרון נוסף במדריך על פני איש הוראה רגיל - למדריך אין שעות קצובות עם התלמיד כפי שזה אצל מורה, ואפילו אצל מחנך. מדריך נמצא עם המחונך כמו אבא. אם אחד מהתלמידים אצלנו לא מרגיש טוב, או כשיש לו צורך בעניין כלשהו, הוא פונה אלי, כיוון שהוא יודע שהמדריך זו הדמות האבהית שלו, והוא האיש שיכול לתת לו את הסיוע הכי נכון. קשר האימון בין המדריך לתלמיד הוא עמוק בהרבה. גם מבחינת השעות, זו אחריות של 24 שעות אין שעות הגבלה שבהם אי אפשר להתקשר, שכן האחריות כלפי התלמיד היא אחריות בלתי נגמרת, סביב השעון. אם יש תלמיד שרוחש כלפיך אהבה, והוא מקבל ממך ושומע ממך, הוא ירגיש בנוח להתקשר אליך גם בשתיים בלילה ולומר שהוא רעב, ואתה תקום למשרד ותארגן לו אוכל. אלו מעשים שבכל יום. עצם העובדה שתלמידים מרשים לעצמם להתקשר בשעה כזאת, אינני לוקח זאת כחוצפה אלא כהישג, כי התלמיד חש שיש לו אל מי להתקשר ויש לו אל מי לפנות – מבחינתי, זו הצלחה.

·         כשאתה מדבר על מקומה של הדרכה נכונה, נשמע שהיא אישית המותאמת לאופיו של כל אחד ואחד. כאשר מגיעה קבוצת תלמידים חדשה, כל אחד עם תכונות האופי שלו, איך אתה יודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד?

זו שאלה טובה. כשאני נפגש עם קבוצה של תלמידים חדשים בתחילת שנה, כולם שווים בעיניי. כמו תמונת מחזור של כתה, שכולם נראים שווים, כך גם בעיניי כולם נראים אותו דבר. החילוק ביניהם זה בגילוי הכוחות והיכולות של כל אחד, בכישורים שלהם. רק בהמשך אתה מגלה שלאחד יש כשרון למוזיקה, לשני לשירה, לשלישי לכתיבה וכן הלאה, וזה המקום האישי, לפי התכונות שלהם, שאתה מתחיל להעצים.

בשיחות שהיו לי עם הרב חודקוב, מזכירו של הרבי ופדגוג נהדר בפני עצמו, הוא עודד אותי לפתח את הכשרונות שיש בתלמידים, כמו גם את המידות והתכונות שלהם. הוא הִרבה לדבר על החשיבות שבדבר.

כשאישיות חינוכית עומדת מול תלמיד, הוא צריך להסתכל על התכונות של התלמיד כמו דרך זכוכית מגדלת ולהעצים אצלו את המידות הטובות. כשאתה מפתח את המידות הטובות של תלמיד, גם מידות כאלה שאפילו הוא עצמו לא יודע אליהן, ואתה אומר לו זאת בצורה אמיתית, התלמיד נקשר אליך בקשרי עבותות אהבה. אפשר ממש להרגיש את זה.

אני זוכר שבשנים הראשונות לעבודתי בישיבת הבוכרים, היינו, אנשי הצוות, מתכנסים פעם בשבוע לדון במצבם של התלמידים ובקידומם. זה היה עוד לפני שהייתה שם ישיבה קטנה וישיבה גדולה, אלא בעיקר תלמידים צעירים. מי שהיה הדמות הדומיננטית המשפיעה בצוות, היה הרב שמחה גורודצקי, ממייסדי ישיבת הבוכרים. בישיבות צוות אלה, כל אחד היה מביע את דעתו איך להשקיע בילדים ומה לעשות כדי לקדם אותם, כמו גם איך לשפר את הרגשת השייכות שלהם בישיבה.

ר’ שמחה גורודצקי היה מדבר אחרון, ובכך היו מסתיימות ישיבות הצוות, והוא אמר דבר אחד: לתת לתלמיד חום. וזה הכי מדויק. כשמעניקים חום לתלמיד, זה פותח את התלמיד והופך אותו להיות ‘כלי’ לקבלה. הנוער של היום עסוק בהרבה דברים “ברומו של עולם”, ולמרות הכול, אם יש קשר אמיתי, קשר נכון וטוב, התלמיד בידיים שלך כחומר ביד היוצר.

·         טוב שאתה מעלה את הנקודה הזאת, כי באמת רציתי לשאול אותך – כיצד אפשר לגשת ללבו של נער שידו לפותה באייפון המשוכלל, ודרכו אל העולם כולו? כבר חלפו הימים שאפשר לקנות לבו של ילד בסוכריה או במתנה סמלית…

זו הגדרה נכונה. בני הנוער כיום חיים בתוך מאבקים ומלחמות בתוך עצמם, בינם לבין עצמם, בינם לבין מה שיש ברשותם, ובין זה שהם צריכים להיות במסגרת לימודים תובענית שם נדרשת מהם יראת שמים, תפילה כדבעי, לימוד מתוך הבנה, לבוש מתאים, שמירת הזמנים וכל שאר הנימוסים וההליכות. אלו דרישות יומיומיות הנדרשות מהם, כאשר מצד שני, העולם שנמצא לא רחוק מהם, ממש בתוך כף ידם, קורץ להם…

זה אכן מצב לא פשוט, ואין בני נוער שלא חווים משברים קטנים או גדולים, ורובם ככולם עוברים את זה. אבל אנחנו בתור אנשים חינוך סמכותיים שלוקחים עליהם את האחריות החינוכית, צריכים לגלות שלוות נפש ורוגע אמיתיים.

באחת השיחות שלי עם הרב חודקוב הוא אמר לי, שלפעמים צריכים להביא פתגמים או סיפורים מתאימים לנפשם של בני הנוער, וברגע שהם קולטים את הפתגם והוא מדבר אל לבו, זה עצמו יתן את ההשפעה הנכונה. לדוגמה: בחור שנמצא בתפילה עם תפילין ובינתיים משחק עם הטלפון הנייד שלו. אתה יכול לגעור בו, אבל זה לא יעזור אלא לרגע אחד. אבל אם אתה בא ואומר לו שלא כדאי להתעסק בחיי שעה, בדבר חולף, בזמן שאתה מתעסק בחיי עולם שנטע בתוכנו; כשהוא שומע עד כמה חיי עולם נטע בתוכנו, וזה נמצא ממש קרוב, הוא עוזב את המכשיר ומקבל. הוא מקבל פרופורציות בין העיסוק הרגעי לבין העיסוק שיכול לתת דבר אמיתי לחייו.

התלמידים הם כלי לקבלה, כחומר ביד היוצר, והם בהחלט רוצים לשמוע ולקבל. לא פחות ממה שזה תלוי בהם, זה תלוי במדריך ובמחנך ובגישה שלו אל התלמיד, גישה חינוכית מתוך כבוד והערכה לתלמיד, לכישורים ולתכונות הטובות שיש בו. כשאתה יודע לגעת בנקודות החיוביות שיש בו, נוצרת התחושה שהנתינה מתקבלת בסבר פנים יפות, והנתינה הופכת להיות נצחית.

אני ‘נתנייתי’ במקור, ולפני כחמש שנים יצאתי עם בן כתתי לבקר פלוני ששכב בבית הרפואה ‘לניאדו’ שבנתניה. כשנכנסו לבניין האשפוז, פגשנו בהשגחה פרטית את המורה שלנו מכתה ו’. שמחנו מאד. “הו, המורה גלילי, מה שלומך?” קראתי בשמחה וחיבקתי אותו. זכרתי אותו היטב. אמרתי לו בנוכחות רעייתו, שהוא נתן לנו הרבה מאד, והחבר שהיה עמי הוסיף: “הוא לימד אותנו ונתן לנו קנייני נפש ומידות טובות לכל החיים”. המורה התרגש מאד ודמעות ירדו מעיניו.

כשעמדתי מול המורה, עמדתי בתחושה של תלמיד שקיבל מרבותיו. זו תחושה כמו נטיעה שצמחה והפכה להיות נושאת פירות.

+

“לאחרונה מדבר הרבי שליט”א באריכות אודות… הפעילות עם הזולת. אך יחד עם זה דורשים גם עבודה עם עצמו, ‘ומבשרך אל תתעלם’ (ישעיה נח, ז); וכפי שהרבי שליט”א אומר, שמקום יש בראש לשני הדברים. צריך שיהיה ‘יכוף’ אצל כל אחד ואחד… לדחות מחשבה לא-טובה שנופלת לו, ובכלל – לחזק את בדקו הפרטי בכל הקשור לענייני תורה ויראת-שמים… כך גורמים לגילוי משיח הכללי” (הרב חדקוב - החינוך והמחנך עמוד 113).

 

הרב חיים דיין זכה להוציא לאור את הספר “החינוך והמחנך” – “לקט הוראות בעניני חינוך מאת הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב”. הרב דיין מתמוגג: “הוא היה איש חינוך דגול. בתור פדגוג רב-אמן, היה החינוך הנושא המרכזי בחייו ופועלו, ובו הוא עסק בכל להט נשמתו כל ימיו. כמו רבים אחרים, זכיתי לקבל ממנו עצות והדרכות בעניני חינוך והדרכה”.

הרב דיין מתרפק על הפגישות שלו עם הרב חדקוב. “הפעם הראשונה שנכנסתי אל הרב חודקוב הייתה בשנת תשמ”ז. היו עוד אנשים שביקשו לדבר איתו, ואני הכנתי רשימה של נושאים חינוכיים שרציתי להתייעץ איתו בהם. היו אלו שאלות חינוכיות לא פשוטות, כבדות משקל שהתשובות אינן נמצאות בכיסו של כל אחד.

זכורני שכשנכנסתי אליו, הוא פנה אלי ישירות ואמר, “עד שהמתנת לי, מה עשית בחוץ בינתיים?” למען האמת, הייתי במבוכה ולא ידעתי מה לענות. שתקתי. הוא הרגיש שאני במבוכה, והוא כביכול השיב במקומי “בטח ניצלת את הזמן ואמרת תהילים”. כבר באמירה זו הוא הדגיש באוזניי והחדיר בי את המושג של ניצול הזמן.

לאחר מכן ישבתי עמו והעליתי נושאים לא-פשוטים שנפגשתי ביום יום עם התלמידים. הוא השיב לי במתינות ובסבלנות, ולאחר מכן אף יעץ לי לשוחח גם עם המחנך הרב טוביה בלוי.

זו לא הייתה הפעם היחידה שהייתי אצלו, אלא עוד פעמים אחדות, בכל פעם כמחצית השעה ויותר. בכל פעם נפעמתי מהעצות הישרות והטובות שהיו באמתחתו ברבדי החינוך השונים.

בטרם יצאתי, הוא פנה אלי וביקש ממני בקשה – “לפרסם מה שדובר כאן”. ראיתי שזה היה חשוב לו שהדברים יפורסמו לטובת כלל אנשי החינוך וההדרכה.

בעקבות זאת, עלה רעיון – כעבור שנים – להוציא ספר ובו ההדרכות החינוכיות שהוא נתן והעניק. בנו אישר זאת, ובעקבות זאת פרסמתי בקשה לכל מי שהתייעץ איתו וקיבל ממנו הדרכות בחינוך, שישלחם למען נוכל לפרסמם בספר. זה אכן יצא תחת השם “החינוך והמחנך”, בעריכתו של הרב אלתר אליהו הכהן פרידמן.

·         תגיד, חינוך והדרכה זה לא מקצוע שוחק?

פעם, אחרי כמה שנות הדרכה, כתבתי לרבי וביקשתי את רשותו להסבת מקצוע, שכן ההדרכה התישה אותי. חשבתי לעשות משהו אחר בחיים. אבי ע”ה היה שוחט ומוהל, וגם אני חשבתי ללמוד את המקצועות הללו. כמו כן היה לי כשרון לכתיבת סת”ם. כתבתי כל זאת לרבי, וביקשתי שהרבי יבחר בשבילי את אחד המקצועות הללו. חשבתי לעצמי שלפחות אצא ממקצוע קודש אל קודש.

תוך שבועיים הגיע אלי מכתב תשובה מהרבי, כשהרבי מוסיף בכתב ידו הקדושה “מלאכתו מלאכת שמים עוסק בצרכי ציבור מתוך יראת שמים בכלל ובפרט”. לא הייתי צריך ליותר מכך, הבנתי שזה התפקיד שלי ובו אני צריך להישאר. ירדתי מכל החלומות.

·         איך מאהיבים על התלמידים את לימוד התורה וקיום המצוות; את מחדירים בהם רגש חסידי ורגש התקשרות לרבי?

האמת, שאהבה אמיתית שחודרת ללבבות אינה נעשית במסגרת הלימודים, שהיא קשה ותובענית, ויש לה מבחנים וכדו’. אהבה אמיתית לכל הדברים הללו, מגיעה דרך ההתוועדויות של שבת אחים; זה הזמן המוכשר לקבל ולהשפיע על התלמידים בדרך טובה ומועילה. אני יכול לראות את זה אצלנו כעובדה החוזרת על עצמה, שאחרי התוועדות מוצלחת, החבר’ה מקבלים על עצמם החלטות טובות בשלושת הקווים של תורה עבודה וגמילות חסדים. מרגש לגלות בכל פעם מחדש מה שהם מוציאים מעצמם. כשאני תופס אותם אחרי התוועדות בה הם ישבו באהבה ובאחווה, וכל אחד דיבר וסיפר על עצמו ונתן ממה שיש מעצמו לסביבה – זה הזמן וזה המקום להאהיב עליהם את התורה ולקשר אותם לרבי; לעלות אותם קדימה תוך דחיפה לדרך צלחה.

ואני אומר גם לאבות מול ילדיהם: אם אתם רוצים להחדיר בהם רגש של אהבה לתורה, לתפילה ולחסידישקייט, תנו להם דוגמה אישית, אם בדמות הליכה למקווה, לימוד לפני התפילה, תפילה מילה במילה כדבעי. עבור הילד, האבא הוא הדמות הכי קרובה והכי אמיתית. אצל ילד האדם הכי אמיתי והכי אהוב זה אביו, והוא רוצה להיות כמוהו, שכן זה טבע של האדם לחקות את האדם הכי קרוב אליו.

יותר מכך: אבא לא צריך לדבר הרבה עם הילד ולהרביץ בו דרכי חינוך; עצם ההנהגה שלו מדברת הרבה אצל הילד.

כמובן, שאפשר לתפוס את הילד כשהוא במצב רוח טוב ולחזק אותו בדברים החלשים שיש בו, אם בסיפור חסידי על חשיבות שמירת הזמן, או באמירה נאה על גודל המעלה של אהבת חברים, וכן הלאה.

 

חינוך לגאולה

“כ”ק אדמו”ר שליט”א מעורר לאחרונה אודות ‘אנו רוצים משיח עכשיו’… אם אכן ישנו רצון אמיתי למשיח צריך הרצון להתבטא במעשים בפועל… הרי מובא ברמב”ם (הלכות מלכים פרק יב הלכה ד’) שהמטרה של ביאת המשיח היא שיוכלו ללמוד תורה בלי הפרעות, ובכן נשאלת השאלה – היום, כשיש לו זמן פנוי ללא הפרעות – האם הוא מנצל זמן זה ללימוד התורה…?” (הרב חדקוב - החינוך והמחנך).

·         איך מחנכים ילדים לצפייה למשיח?

טובה פעולה אחת מאלף מילים. בראש ובראשונה להכניס הביתה ענינים של משיח, כיתובים של משיח, כשכל מי שיראה את זה, יקלוט את המסר ויפנים אותו. הקליטה צריכה להיות היא קליטה פנימית, להרגיש שההורים חיים משיח, מצפים להתגלות מלך המשיח וחשים את ההוויה הזאת בצורה אמיתית, זה מה שיעבור גם אליהם היישר אל תוך הלב והנשמה.

בהזדמנות מסוימת דיבר הרב חודוקוב על הצורך בלימוד ההפטרה באופן קבוע, כשהוא מעורר ללמוד עם התלמידים בכל שבוע ושבוע את ההפטרה, שידעו היטב את הפירוש. הוא הוסיף ואמר: “עניין זה נוגע אף למבוגרים. הרי באים ל-770 ונדחפים ומשתדלים לשמוע את ההפטרה מפי כ”ק אדמו”ר שליט”א, והלוא בעת שהרבי שליט”א אומר ההפטרה הרי זה דברי הנביא מפי הנביא עכשיו, אשר שכינה מדברת מתוך גרונו בסגנון הנבואה הזו – ואיזה טעם יש כשלא מבינים היטב פירוש הדברים?!”

אני חושב שהמילים הללו מדברות בעד עצמן.