התרחקות

נכנסתי ליחידות בשעה 2 לפנות בוקר. עמדתי בתוך החדר מול הרבי, ואני הספן הקשוח שלא ידע פחד גם מול גלים גבוהים שמאיימים לטרוף את ספינתו, איבדתי את האומץ מול שבריר שניה של מבט מהרבי. לשוני נאלמה • סיפור חייו המרתק של החסיד ר’ עוזיאל פלטין, מי ששנים רבות מחייו בילה בין גלי ים אדירים, חצה אוקינוסים וראה בעיניו מעשי ה’ ויד השגחתו • סיפור אישי

“כאדם שחייו עברו במסלול נדיר מעט, בנתיבי הים, חשוב היה לי להעלות את קורות חיי על מזבח הדפוס – בעיקר למען הדור הצעיר שלנו, שהוא עתיד האומה, למען ילמד לדעת כי מרחבים עצומים של ים, חופים זרים ונפלאים וכל שאר מחמדי תבל ומלואה, אינם אלא נפלאותיו של הבורא, אבינו שבשמים. אין טעם לכל אלו אם אינם מהווים קרש קפיצה להכרת הבורא ולהליכה בדרכיו, דרכי התורה”. במילים אלו פותח ר’ עוזי פלטין את ספרו האישי, ‘בַּיַּמִּים ההם’, ביוגרפיית חיים מפעימה אותה כתב בשנת תשנ”ג, בברכת הרבי מלך המשיח.

כשנפגשנו השבוע בהמלצת אחד מחבריי, מצאתי חסיד צנוע שאינו שש אלי פרסום. “הדברים כבר נכתבו בעבר”, העיר לבקשתי שיספר על חייו, והוסיף כי הוא מעדיף להשקיע את מרצו וזמנו בחיפוש ומציאת פרפראות וגימטריות על-אודות שבט זבולון. בזה הוא עוסק בימים אלו. “אני בשלבים אחרונים של כתיבת ספר שיספר את סודותיו של שבט זבולון, השבט הכי מרתק מבחינתי”. לא קל לנחש מדוע יורד ים וותיק שכמותו התאהב דווקא בשבט זבולון…

הכתבה שלפניכם מורכבת מהרבה שיחות עמו לצד הצצה בספרו ושמיעת סיפורי ים מרתקים, הרפתקאות שונות של מלחים, לצד הרהורי נפש ולבטים עמוקים וממושכים, שגם הם לדברי פלטין, חלק בלתי נפרד מחייהם של מלחים אשר שבועות וחודשים ארוכים מנווטים את ספינותיהם במימי האוקינוס העמוקים.

התרחקות מסוכנת

כבר בילדותו נשם ר’ עוזי את האווירה הירושלמית המיוחדת. הוא נולד בשכונת זיכרון יוסף להוריו מתתיהו וטובה פלטין, יהודים יראים ושלמים עם אמונת חכמים גדולה אותה ביקשו להנחיל גם לצאצאיהם. לא ייפלא אפוא ששלחו אותם להתחנך בבית הספר הדתי בשכונה. “המהפך החל לאחר שמלאו לי עשר שנים ואמי חלתה במחלה שאילצה אותנו לעזוב את ירושלים ולעבור להתגורר בתל-אביב. הוריי רכשו בית ברחוב בעל-שם-טוב באחד מפרבריה הדרומיים של העיר. נכנסתי ללמוד בבית הספר הדתי ‘תחכמוני’, והוריי השקיעו רבות כדי לחנכני בדרך התורה.

“הימים ימי תש”ח, והאווירה בארץ ישראל, ובמיוחד בתל אביב, הייתה אפופת חרדה ומתח לצד תחושת עצמאות וזקיפות קומה שהביאו בעקבותיה זניחת מורשת אבות. הנה קם לו עם חדש בארץ ישראל שרשאי לזרוק את דרכי אבותיו ולבנות לעצמו מורשת חופשית מכל סממן של אמונה או תורה ומצוות. האווירה הזו לצערי סחפה גם אותי, את אחי ואחיותיי, ליגונם הרב של הורי. כך פחות או יותר עברו עלי שנות ילדותי ונעוריי, שכללו תקופה של הכשרה במסגרת נוער העובד בקיבוץ ‘בארי’ בנגב. שם בתל-אביב התחלתי להתחבר לראשונה לגלי הים.

“התגוררנו סמוך לים, ובתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו מבלים שם שעות רבות. אחי ואני הפכנו לשחיינים מעולים ולדייגים שמבלים זמן רב בדייג. הים היה בעבורי תרפיה וגם מקום להתפרקות. באחד מימי הסתו הנעימים בהיותי כבן שש-עשרה, ראיתי מהחוף אנייה שעגנה בנמל יפו כשני קילומטרים מהחוף, והחלטתי בשובבות שאני צריך לשחות אליה. הצעתי לאחי להצטרף אלי אך הוא סירב. לא היה קל לשחות בים מרחק כה עצום. אבל אני הייתי נחוש ולבסוף התרצה והצטרף.

“שחינו ושחינו עד שהתעייפנו. כשהבטנו לאחור, ראינו ששחינו מרחק רב. אנשים בחוף היו נראים לנו כגפרורים. ‘אולי נחזור?’ הציע אחי בדאגה, אבל אני הייתי נחוש להגיע לאוניה ולגעת בירכתיה. ‘מה ההבדל אם נשחה עוד או שנחזור לחוף?’ השבתי לאחי בשאלה. ‘כבר יותר קרוב לנו לשחות לאוניית הסוחר’. הוא התרצה והמשיך איתי את השחייה. קברניטי האוניה הביטו בנו במבט משתאה והמום – מאיפה הגיעו שני הדגים האנושיים הללו?! הם הורידו מיד סירת הצלה ולקחו אותנו לחוף, שם הקאנו מבלי סוף מבליעת מים”.

עוזי מיודענו נחקר במשטרת החופים על האתגר המסוכן שהציב לעצמו ולאחיו, אך החוויה הזו לא הכהתה את אהבתו לים. להפך, רק חיזקה אותה. כל חלומו היה להיות איש שמנווט אוניות בלב ים. לא פלא אפוא שבגיל גיוס שובץ בחיל הים על פי בקשתו. בתוך זמן קצר הפך להיות איש סיפון באוניית הקרב ‘ק-28’. “זו הייתה אוניה קטנה גם במושגי הימים ההם. תפקידנו העיקרי היה בעיקר משימות חופיות. גם כשכבר יצאנו להפלגות עמוקות אל תוך הים הגדול לצורך אימונים, היו אלו הפלגות קצרות. מיום ליום אהבתי לים הלכה והתעצמה. הים היה כל עולמי.

“ציפיתי בכיליון עיניים להפלגה ממושכת על-פני תבל. ראיתי בזה את החוויה הכי עָצמתית שיכולה להיות. כיום, במבט לאחור אני מבין שהיה בזה רצון עז להתנתק מעברי ולהרגיש עם עצמי חופשי ככל האפשר. יום אחד נודע לנו שנפליג לנמל נאפולי שבאיטליה. אני ושאר חבריי הספנים קיבלנו את הבשורה בשמחה גדולה, אולם עד מהרה התאכזבנו. כבר בימים הראשונים של הפלגה, פקדה אותנו סערה קשה, ובמקום חוויה חזרנו ארצה תשושים ועייפים. אולם המשיכה לים לא הרפתה וציפינו לעוד הפלגה משמעותית, אך זו לא באה.

בלב ים

“מיד עם שחרורי מהצבא, הצטרפתי לצי סחר ושם הפלגתי משך שנים רבות. ההפלגה הראשונה שלי הייתה באונית ‘השלושה’. זו הייתה ‘פילה’ בעגה המקצועית; ספינה קטנה בעלת כוח מנועים לא חזק. לא פלא שלקח לנו כמעט שבועיים להגיע לנמל ‘גנואה’ שבאיטליה. זהו פרק זמן שספינה גדולה יכולה לחצות את האוקיאנוס ולהגיע מנמל חיפה לניו-יורק.

“קשה לתאר עד כמה בכל הפלגה רואים את יד ההשגחה העליונה. האוניה היא ממש כקליפת אגוז מול איתני הטבע. במשך שנות עבודתי הארוכות בים, עברתי אין ספור חוויות מסעירות את הנפש ומזעזעות את הגוף. כמה חבל שבאותם ימים הייתי רחוק מדרך התורה ומצוותיה, ולא הכרתי את פרק ק”ז בתהילים בו נכתב על “יורדי הים באוניות, עושי מלאכה במים רבים. המה ראו, מעשי ה’ ונפלאותיו במצולה. ויאמר – ויעמד רוח סערה ותרומם גליו”. כל ימאי יכול לספר על החוויות הקשות של סערות הים וגליו הגבוהים כמו גם התחושה שהנה עוד רגע קט אתה יורד למצולות. וכמה גדולה היא השמחה והמנוחה כאשר מגיעים לחוף מבטחים, למחוז חפצנו. לא ניתן לתאר במילים את התחושה הזו.

“ובכל זאת היו כמה וכמה חוויות מסעירות במיוחד, ואספר על אחת מהן שארעה בשנת תשכ”א. הפלגנו מנמל חיפה באוניית ‘הר הכרמל’ כאשר היעד שלנו היה ארצות הברית. בדרכנו הארוכה חדרנו לאזור שנקרא משולש ברמודה, אזור שנודע לשמצה בשל הסערות הקשות שפוקדות אותו. בפי הימאים הוא נקרא ‘בית הקברות של האוניות’ בשל הספינות הרבות שירדו בו למצולות. במהלך ההפלגה זכינו לימים רבים של שקט ורוגע אבל בים הכול יכול להשתנות ברגע אחד. יום אחד, כשהאוניה שטה על מי מנוחות, החליט רב החובל, גוי ממוצא פיני, לרדת לעומק האוניה. הוא היה חברמן גדול והחליט לצבוע את המחסנים הפנימיים של האוניה שהצבע בהם כבר התקלף. הוא לא התעצל והרשה לעצמו לבצע עבודות פשוטות. ברגעים כאלה היה מעמיד ליד ההגה ימאים וותיקים שהיו בצוות, ואני ביניהם. חולפות כמה שעות והנה אנחנו רואים דרך המכשירים שסערה גדולה נמצאת בדרך אלינו. מיהרנו לשלוח את אחד החובלים הצעירים לרב החובל שבקרקעית כדי לעדכנו בהתפתחויות, אולם בספינה כזו גדולה לקח הדבר זמן.

“ידענו שבעת סערה מוכרחים לסגור מיד ולנעול את כל המחסנים ולפנות מתוך החדרים את הכלים, אבל החובל הצעיר שלא היה מנוסה דיו, החליט לפתוח את כל הדלתות ולהסיט את הלוחות כאילו הוא נמצא בטיסה… בינתיים הסערה כבר הגיעה והדבר הלחיץ אותו מאוד. הוא איבד את עשתונותיו, ניסה במהירות להזיז קורה גדולה אך הרוחות החזקות הפילו אותו לתוך אחד המחסנים מגובה של 15 מטר. מיהרנו כמה חובלים לרדת לקרקעית האוניה; כבר היינו בטוחים שהוא לא ייצא משם חי. הורדנו אליו חבלים וסולמות וכשהגענו לשם, הבנו שהוא נפגע קשה בכל חלקי גופו.

“מזלו הגדול שבאזור הייתה נושאת מטוסים אמריקאית. ידענו שבנושאת מטוסים יש צוות רפואי מעולה ואפילו חדר ניתוחים. קראנו לה דרך הקשר הימי. הסערה כבר הייתה בעיצומה ואין סיכוי שמסוק ימריא או ינחת בתנאים כאלה. בלית ברירה, תוך סיכון גדול העלנו אותו עם אלונקה לחלקה העליון של האוניה שהטלטלה. כל תנודה הסבה לו כאבים עזים. במשך יממה עמדנו לידו ועודדנו את רוחו עד שהסערה שקטה והגענו למים שקטים. רק אז האמריקאים לקחו אותו אליהם וטיפלו בו. זאת הייתה חוויה מסעירה, תרתי משמע”.

אוקינוס מקצה לקצה

הסיכונים שיש בהשטת אוניות בלב ים, הם גדולים. ארבע שנים אחרי החוויה המסעירה של פציעת איש צוות, הסטטיסטיקה הגיעה גם אל ר’ עוזי. היה זה ביום חורף קר וסוער של שנת תשכ”ה. בימים ההם הוא וחבריו היו באים ויוצאים מנמלי אירופה, כמו מרסי בצרפת ורוטרדם בהולנד. “באותה הפלגה קיבלנו לידנו את אוניית הסוחר ‘אתרוג’ של חברת ‘צים’ הידועה ונכנסנו לתעלת ‘קיאל’ כשהיעד שלנו הוא צפונה של היבשת, קופנהגן, דנמרק. דגל דנמרק כבר התנוסס על ראש התורן ושלגים וקור עז קדמו את פנינו. היינו עטופים בכובעי גרב, בצעיפים, בסוודרים ובמעילים.

“התקשרנו לרציף בשעת לילה מאוחרת. למזלי לא הייתה לי משמרת באותו לילה סוער וזמני היה חופשי. נכנסתי לתאי, והדבקתי את הפתק: ‘הלכתי לישון. שקט בבקשה’. מרוב עייפותי שקעתי בשינה מתוקה. באשמורת הבוקר התעוררתי כשהספינה כבר עגנה בנמל; השלגים והרוחות המשיכו להשתולל בחוץ, ומי שלא היה צריך לצאת, לא יצא החוצה. בעת שהספינה עגנה בנמל, חיברנו חבלים חזקים אל המזח וכריטואל שחוזר על עצמו – כיבינו את המנוע.

“כשביקשנו לצאת, החבלים הותרו בשנית ואנחנו התחלנו להפליג לים הפתוח, כשעלי הוטלה המשימה להחזיר את חבל הקשירה בחזרה לאונייה. זו אולי מלאכה פשוטה במזג אוויר נוח אבל מסוכנת במזג אוויר חורפי כשבראש החבל ישנה לולאת ברזל גדולה. רוחות עזות ומאימות שרקו בחוץ. התקשיתי להשתלט על החבל שנזרק. החבל היה מתוח עד קצה יכולתו.

“ואז ברגע אחד נשמעה זעקת אימים. ‘תשחרר את החבל’ צעקתי לעבר האיש בחוף, ‘הוא עומד להיקרע’. תוך שניות ספורות, החבל העבה שדומה ויכול היה לעמוד בכל רוח ולשרוד את כל איתני הטבע, נקרע מכוח שש אלף הטונות של האוניה שטולטלה על ידי הרוחות. החבל עשה סיבוב שלם בחלל ריק ואחר-כך פגע בי בעוצמה רבה. הרגשתי שהכול הפך לבן סביבי. התקשיתי לנשום. האינסטינקט שלי אומר לי לנשום, אני מנסה, נושם פעם אחת, פעם שנייה ומאבד את ההכרה לזמן רב.

“כשהתעוררתי, אוזניי שמעו קולות סביבי והמולה. הסתבר לי שהמכה הייתה חזקה בעוצמתה. רופא מומחה שהוזעק על-ידי רב החובל מהיבשה הורה לפנות אותי מיידית אל בית רפואה ביבשה. ששה עשר יום שהייתי בבית הרפואה בדנמרק עד שהתאוששתי מהחבלה הקשה. למרות יד ה’ שהייתה בי, לא השכלתי להבין ולהפנים שניצלתי בנס וחיי ניתנו לי במתנה. באותם ימים לא חשבתי על תורה ומצוות. כל יום בים נתן לי מרחבים של חופש. הקדשתי זמן רב בכל יום לשיחות עם ספנים גויים ויהודים; דיברנו על כל נושא שבעולם ובדיעבד גם על עניינים רוחניים, אך אלו לצערי לא הובילו אותי למסקנות מתבקשות. מעניין שגם הספנים הללו, המפורסמים בקשיחותם, התגלו כיהודים יקרים, שלמרות הכול לבם היהודי היה ער ליהדות. כשלומדים חסידות הכול מובן, יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. אך גם מבלי ללמוד מי שיתבונן, יתפעם איך יהודי נשאר יהודי בכול מצב.

“אחד הרגעים המיוחדים הצרובים אצלי בתודעה, היה באחד המסעות הארוכים שעשיתי. הפלגנו באוניית “הר הגלבוע” לארצות הברית בתוכנית מסע ארוכה שנמשכה על פני 21 חודשים בהם נעדרנו מארץ ישראל. זו הייתה הפלגה מפרכת מאוד, במיוחד בעת שהאוניה לא הייתה טעונה והיא הטלטלה מצד לצד כקליפת אגוז גם ברוח הקלה ביותר. זו תחושה קשה גם למי שמנוסה בגלי הים. בעת כזו, גם הוותיקים מייחלים לתום הסערה.

“במהלך המסע המפרך הזה חצינו את האוקיאנוס האטלנטי לא פחות ממאה עשרים ושלושה פעמים. לא בכל יום מתקיימת הפלגה כזו, וכשסוף סוף הגיעה לקיצה, השתררה בין אנשי הצוות שמחה גדולה. התוכנית הראשונית הייתה לעגון בנמל חיפה, אבל שינוי של הרגע האחרון הוביל אותנו לעגון בנמל תל-אביב. דא עקא, שנמל תל אביב לא ערוך לעגינת ספינות גדולות, כך לא הייתה ברירה אלא לרדת לנמל באוניות קטנות שהובילו אותנו אל החוף. כשסוף כל סוף השלמנו את העגינה, המתנו לסירה קטנה שתבוא מהחוף לקחתנו.

“כל אחד מאתנו חיכה בקוצר רוח לפגוש את בני משפחתו ולנוח מהמסע הארוך הזה. והנה אנחנו רואים סירה קטנה מתקרבת; בתחילה היא נראית קטנה מאוד, כמו נקודה באופק, ולאט לאט גדלה. כאשר הסירה נשקה לאונייה שלנו, כמה התרגשתי לראות בה את אבי, הרב מתתיהו. אין בפי מילים לתאר את ההתרגשות שאחזה בי. הוא ניתר וקפץ אלי לתוך האוניה. פתאום שמתי לב שזקנו הלבין וקומתו השתופפה יותר. כמעט שנתיים לא ראיתיו. מיד לקחתיו לתאי לנוח.

“לאחר מנוחה קצרה שאל מיד היכן הוא צד מזרח. השעה הייתה בין הערביים והוא רצה להתפלל תפילת מנחה. חבריי התפלאו על שאלתו, ממתי הוא ספן שרוצה לוודא את רוחות השמים, ואז ביקש אבי שאדאג לעשרה יהודים כדי להשלים לו מניין. איש לא סירב לו וכולם הצטרפו אליו ביראת כבוד. זה היה מחזה מיוחד במינו. אני רואה כיצד אבי עומד וסביבו חבורת ספנים לבושי סרבלים ועל מותניהם פטישים, סכינים, מברגים ושאר כלי משחית, וכולם כאחד עומדים בתפילה חרישית כששקשוק גלי הים נשמע היטב ברקע.

770 ושתי נפשות

חלפו שנים, ור’ עוזי כבר לא יכול היה לסבול את הנדודים הארוכים  על פני ימים וארצות. “מגיע שלב”, הוא מספר, “שאתה מחליט אחרי מסע לומר די, עד כאן. מיציתי את החוויה ואני רוצה לעשות משהו אחר. בשנת תשכ”ו גמרתי אומר לחזור ליבשה. השתקעתי בניו-יורק כשהקשר שלי למסורת אבותיי רופף לחלוטין.

“לאחר פטירת הוריי ביקרתי בארץ הקודש ושוב חזרתי לניו-יורק. כמו ישראלים רבים באותה תקופה הפכתי לנהג מונית ומעבודה זו השתכרתי. בינתיים גם נישאתי, הקמתי משפחה והייתי בטוח שחיי מסודרים לעולמי עד.

“כל זה השתנה ביום בהיר אחד כשהוזמנתי לעשות נסיעה מרובע מנהטן לשכונת קראון הייטס. הנוסע היה חרדי והכתובת אליה רצה להגיע, היא 770 איסטערן פארקווי. באותם ימים הכתובת הזאת  לא אמרה לי משהו מיוחד. זו הייתה נסיעת לילה. הורדתי אותו בשדרה וראיתי שהמקום מואר והמוני אנשים נכנסים ויוצאים ממנו כמו היה שתיים בצהריים. הבנתי שקורה שם משהו. הסקרנות הביאה אותי להחנות את המונית ולהיכנס פנימה. כל המחזה בתוך ‘בית חיינו’ הדהים אותי. עמדתי במשך דקות מתבונן ונפעם.

“בעודי עומד משתאה, גלוי ראש, ניגש אלי הרב שרגא זלמנוב, שליח הרבי ברובע קווינס, ובלי דיבורים מיותרים הניח על ראשי מגבעת ופתח איתי בשיחה מרתקת כאילו היינו מכרים וותיקים. הרב זלמנוב דיבר בלבביות רבה, עם הרבה גאווה יהודית וביטחון עצמי רב. מהר מאוד הוא עבר משאלות של ‘מאין אתה’ ו’מה מעשיך במטרופולין הגדול’ למצוות תפילין, שמירת שבת וקביעת עיתים ללימוד תורת הנגלה ותורת החסידות. למרות השנים הרבות שחלפו, הסיטואציה והרב זלמנוב הציתו את נשמתי. התרגשתי.

“לא אשכח איך לפני שנפרדנו הוא הסביר לי שליהודי יש שתי נפשות, בהמית ואלוקית, וכמו שאנחנו מאכילים את הנפש הבהמית במזון גשמי, כך אנחנו צריכים להאכיל את הנפש האלוקית באוכל שלה – מזון רוחני, לימוד התורה ושמירת מצות. אחרת היא רעבה וכשרעבים זה לא בריא. יצאתי מ-770 עם תובנות חדשות והרהורים עמוקים ופנימיים. חזרתי במחשבותיי לימי הילדות, לאבי ואימי, לחגים שהיינו שומרים בבית באדיקות. פתאום הרגשתי צימאון עז לבית אבא, לבית הכנסת, ללימוד התורה וקיום המצוות. מאז, הפכתי לאורח של קבע ב-770.

“השיא היה ב’יחידות’ אצל הרבי. באותה שנה, שנת תשמ”א, נכנסתי ליחידות בשעה 2 לפנות בוקר. עמדתי בתוך החדר מול הרבי, הספן הקשוח שלא ידע פחד גם מול גלים גבוהים שמאיימים לטרוף את ספינתו, איבד את האומץ מול שבריר שניה של מבט מהרבי. לשוני נאלמה. לפני כניסתי חשבתי לשאול את הרבי שאלות בעל-פה, אבל בפועל לא העזתי לפצות את פי. הרבי בירכני, וכשסיים, יצאתי החוצה והחלטתי לשנות את אורח חיי. מבטו של הרבי שינה אצלי במאה שמונים מעלות את המבט על החיים. הרבי החזיר אותי בתשובה.

“כבר למחרת, החלטתי שאני מתעניין לעומק ביהדות. עזבתי את עבודתי ונסעתי לירושלים עיר הקודש. בתחילה נכנסתי ללמוד בישיבת ‘כף החיים’ של הרב יעקב סופר, אך לאחר תקופה לא ארוכה הרגשתי שאני נמשך לליובאוויטש; האמת הקורנת שראיתי על פניהם של החסידים, זה משהו שאין באף מקום אחר, הכול בנעימות מתוך הבנה והשגה. אני זוכר שכל הזמן שהייתי בישיבה בירושלים עיניו של הרבי לא משו ממני. יכולתי לצעוד ברחוב ולהיזכר בעיני הרבי, וזה משך אותי בחזרה לניו יורק, הפעם לבית חיינו”.    

כבר מילדותו היה ר’ עוזי אוהב לבטא את רגשותיו ותחושותיו בכתב. חוויות רבות שעבר בחייו העלה על הכתב, ובתוך זה גם את התחושות והרגשות שחש בזמן ה’יחידות’ ובעת השהות במחיצת החסידים ב-770. וכך כתב: 

“זה לי תשע ימים בלבד שאני במחיצת חסידי חב”ד. מתפעל ושואב את האווירה שמסביב, ואני כבר חש וחושב בצורה אחרת. אפשר לומר שההתחלה קשה, וברגעים מסוימים אף קשה מנשוא, אך אני מרגיש שמשהו קורה בתוכי.

“לאט לאט אני מרגיש את האווירה הזאת, אווירת הקדושה, מביאה אותי לידי כך שדברים חיצוניים והבלי העולם מתחילים לעניין אותי פחות. ברור לי שכל אלו לא תרמו לי כלום בעבר אלא רק התישו את כוחי, וכמו שהחסידים אומרים – חיזקו את ‘הנפש הבהמית שבי’.

“מדי יום הולכים ומתחזקים בי הרגשות הרוחניים. בחדרי תלויה תמונת הרבי כשתפילין על ראשו ודומה עלי שהוא מביט בי ואומר: המשך! אל תתייאש ועל תיסוג. טעם ותראה שתורתנו הקדושה כולה אושר.

“ראיתיו גם כשעמדתי לידו בשעת התפילה כשכולו בעולמות העליונים. אין לו ולא היה לו שום קשר להבלי העולם הזה. ובכלל השהיה במחיצתו היא  מהדברים שלמעלה מהגיונו של אדם. הוא נמצא אתך ובאותה שעה בעולם אחר דבק באלוקים, ומאידך, הוא רואה אותך וחש את מחשבותיך גם בשעה שאינו מתבונן בך ישירות. וברגע שבמבטו מתיישר אליך תעבור בך צמרמורת וגופך יתחלחל באותה חלחלה מסתורית של הקדושה היהודית הנשגבת שאין אדם יכול לעמוד על עומקה”.

מגלה סודות

בתוך תקופה לא ארוכה הפך ר’ עוזי לחסיד ברמ”ח ובשס”ה. זקנו גדל, הוא לבש חליפה ומגבעת חסידית. במשך שנים ארוכות התגורר בשכונת המלך קרוב לרבי ול-770.

בימים אלו, לאחר תקופה לא קצרה בנכר שזיכתה אותו באזרחות אמריקאית, החליט לחזור לערש הולדתו – ירושלים וקבע את מקום מושבו בקהילת-חב”ד בשכונת רמת שלמה, כשהוא משקיע את מירב זמנו ומרצו בכתיבת ספר חדש שיספר את סיפורם של אנשי שבט זבולון, גם בסוד פנימיות הענינים, והכול ממקורות יהודים.

“אני מרגיש שגיליתי את סודות שבט זבולון”, אומר ר’ עוזי בהתרגשות, ומשתף אותנו במעט מזעיר ממה שכתב. ניכר שאמנם לים הפיזי הוא כבר לא יורד, אבל לים הרוחני ומי שמסמל אותו בתורה – שבט זבולון – הוא יורד ואף צולל. זה ממלא שעות רבות מסדר יומו”. כשנכנס ר’ עוזי למבוכי הגימטריות והפרפראות, התרגשות ניכרת בקולו. הוא מודה שהוא יכול לשוחח על זה ארבע שעות ברציפות בלי לעצור.

לקראת סיום מספר לנו ר’ עוזי על אהבתו הגדולה לרבי, ועל התשובות הנפלאות שהוא זוכה לקבל באמצעות ה’אגרות קודש’, מציאות שבגינה הוא חש שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו.

“בשנת תשס”ב היה לי סיפור מיוחד. רציתי בכל מאודי לנסוע ל-770, לאחר זמן מה שלא הייתי שם. הכנסתי פתק בין דפי אחד מכרכי ‘אגרות הקודש’ וביקשתי ברכה לנסיעה. התשובה שקיבלתי הייתה ממוענת לרב נפתלי רוט. הרבי כותב לו לגבי כך שהוא רצה ‘לבוא לכאן בשלהי אלול ויחזור בתשרי’ וכו’, אבל מה שהפליא אותי מאוד היה שמספר התשובה היה ה’תשסב, והתשובה הבאה הייתה ה’תשסג, פלאי פלאים. הרגשתי שהרבי נותן לי את ‘ברכת הדרך’ לצאת בחודש אלול תשס”ב ולהמשיך עד תשרי תשס”ג. ואכן נסעתי ולא היה גבול לאושרי לראות ולהיראות בחודש החגים במחיצת הרבי”.