שרה בת השמונה, בתם של השלוחים ב ברליווד , התעקשה להתחפש לקופת צדקה ולהצטייד גם ב

שרה בת השמונה, בתם של השלוחים בברליווד, התעקשה להתחפש לקופת צדקה ולהצטייד גם בקופה אמיתית עם מאתיים מטבעות של פני’ס כדי לחלק לכל הנוכחים במסיבת פורים שערך אביה השליח. היא לא ידעה שהצדקה הזאת תגן עליה שעה קלה לאחר מכן מאסון נורא - - - • בדידי הווה עובדא

מאת גאולה נומאן
תרגום מאנגלית: צ. יענקלביץ

את הסיפור הבא מספרת הגב’ גאולה נוימן, שליחה של הרבי בברלויווד (Beverlywood)  שבלוס אנג’לס, אשת השליח הרה”ח ר’ דוב נוימן:

כשבתנו שרה היתה בת שמונה, היא בחרה להתחפש לקופת צדקה לכבוד יום הפורים. בעיני רוחה ראתה את התחפושת מושלמת: קופסה מקרטון צבוע מבחוץ, שתכסה אותה עד הרגליים, עם חורים לראש וידיים. את פניה יצבעו ויופיעו המילים “מתנות לאביונים” עם הסבר באנגלית, ובידה תאחוז סלסלה עם משלוחי מנות מיניאטוריים שיחולקו במסיבת פורים בבית חב”ד שלנו, בעיר בוורליווד. היות וידיה תעסוקנה בוודאי בחלוקת משלוח מנות, על דופן הקופה תוצמד אפוא קופת צדקה אמיתית כדי שהנאספים יוכלו לקיים את מצוות מתנות לאביונים.

למרות ששרה היתה רק בת שמונה, היא היתה ילדה מעשית ביותר. היא תכננה את התחפושת לכל פרטיה. ברגע שחזרה מהלימודים ביום חמישי, היא החלה בביצוע: ראשית כל הכנת ה”משלוחי מנות”. היא הכינה בצק לאוזני המן ומילאה אותם בעדשי שוקולד - אחת לכל “אוזן”. היא שריינה את אחותה לסייע במילוי השקיות הקטנות עם כמויות מדויקות: אוזן המן אחד וסוכריה אחת - שני סוגי מאכלים כדרוש. 

פורים יצא באותה שנה במוצאי שבת ולמחרת ביום ראשון. מיד בצאת השבת הצטערה שרה שאין “סקוטש” - צמדן דו צדדי - כדי להצמיד את קופת הצדקה (האמיתית) על התחפושת. “אמא”, אמרה, “את לא מבינה שזו מצוה כה חשובה? אני זקוקה לסקוטש להצמיד אלי את הקופה!”

הסברתי לשרה שמצוות מתנות לאביונים זמנה רק ביומו של פורים - כלומר, מחר. הרגעתי אותה שיש לנו כמויות של “סקוטש” בגן, ולפני תחילת המסיבה בעשר בבוקר, אלך להביא אותו. סיימנו את ההכנות ומיהרנו לשמוע קריאת מגילה. כשחזרנו הביתה, לפני השינה, שרה לא שכחה להזכיר לבעלי ולי על הסקוטש שכה נחוץ לה. “אני זקוקה לזה מאוד. רק הסקוטש יצליח להצמיד אלי את הכסף ואת הקופה”.

יום ראשון. ילדי משפחת נוימן חשו את פורים באוויר והשכימו קום. בתשע סיימנו את קריאת המגילה, ואילו המסיבה תוכננה לשעה 10. כך הרגעתי את בתי שרה, המרוכזת מאוד בהשגת דבק הסקוטש. בשעה ששאר אחיה ואחיותיה ניסו את המתקנים השונים שיועדו למסיבה בבית חב”ד, שרה ואני נסענו ברכב לגן כדי להביא את הסקוטש המיוחל. רצתי לחדר הציוד ויצאתי בשמחה עם שני סלילי סקוטש.

שמחתי לא האריכה ימים ואף לא רגעים ספורים. “אמא,” זה סקוטש חד צדדי - תסתכלי!” היא צדקה. עדיין הייתי צריכה לאסוף 500 פיתות בדרך חזור, אולם כיצד אוכל לאכזב את שרה? רצתי אפוא לתוך אחת מכיתות הלימוד כדי להמשיך את חיפושיי אחרי הסקוטש המתאים. מגירה אחת, עוד מגירה. פתחתי ארונות וסגרתי, והתוצאה? אפס. אין סקוטש. פתחתי בתפילה חרישית, וזמן קצר לאחר מכן מצאתי שקית קטנה עם פיסות יקרות של הסקוטש המתאים. ב”ה שהצלחתי לשכנע אותה שיש לנו מספיק מטבעות של “פני” (אגורה אחת) בבית כי אין לנו זמן לעצור בבנק. היא היתה זקוקה ל”לפחות מאתיים פני’ס” בכוס שהוצמדה לתחפושת בצמדן, ליד הקופה.

כאשר בעלי סחב 500 פיתות לאולם האירועים, שם אמורה הייתה להתקיים מסיבת פורים, אני ספרתי פני אחרי פני, עד למספר 200, לשביעות רצונה של שרה. המטבעות הוכנסו לכוס, שהוצמד עם הצמדן בסמיכות לקופה הקטנה על התחפושת.

פורים נחוג בשמחה רבה, עם מעל 400 יהודים שנהנו מהתכנית. היום חלף באווירה מרוממת. מתוך 400 המשתתפים ויותר, לפחות 200 מהם שמו לב לילדה קטנה המחופשת לקופת צדקה ולא חלפו לידה עד שלקחו “פני” מהכוס ותרמו בקופה. היא עברה מאחד לאחד, מזקנים לצעירים, מכרים וזרים, מסבירה לכל אחד שמצוות הצדקה היא אחת ממצוות יום הפורים.

המראה המחריד

המסיבה הסתיימה ועלינו לרכב כדי לחלק משלוחי מנות. לבעלי השליח, יש חלוקה המסורתית הכוללת גם “מיני פארבריינגען” בכל בית - שזה אומר ריקוד, אמירת “לחיים”, ווארט חסידי קצר ומעורר; דחיפה עדינה להתחבר יותר לנשמה ולהביא את משיח על ידי הוספת עוד מצווה.

באותה שנה בחר בעלי את נושא משלוח המנות: “פארבריינגען בקופסא”. קופסת המשלוח מנות כללה תפריט התוועדותי טהור: קרקרים, דג מלוח, בקבוק קטן של ‘משקה’ ושתי כוסיות. על הקופסא המעוצבת התנוסס הפתגם החסידי “מה שהתוועדות חסידית יכולה לפעול, אף המלאך מיכאל אינו יכול לפעול”.  מיותר לציין שלאחר מספר אמירות ‘לחיים’, אני זו שעברתי לשבת מאחורי ההגה.

ואז זה קרה - שרה יצאה מהרכב בריצה כדי להצטרף עם אביה שעמד להכנס לאחד הבתים. בעוד אני יושבת ליד ההגה עדה למתרחש: הכביש היה פנוי עבורה לחצות, אך בשניה הבאה הוא כבר לא היה פנוי. ממקומי מאחורי ההגה, גופי קפא תוך כדי צפיה במראה הזוועתי: שרה רצה בכביש, ורכב שטח נסע ישירות לכיוונה. לא היה טעם לצרוח כי זה היה מאוחר מידי. הנהג המשיך לדהור לכיוונה, לא מצליח לבלום. הוא נכנס בה ישירות עם החלק הקדמי של הרכב. על פי כל הנתונים בדרך הטבע, שרה היתה אמורה להיזרק בכוח או על הכביש או על רכב אחר. נוכח מהירות הנסיעה של הרכב הפוגע, גודלו וכובדו, מול משקלה הנמוך, התוצאות היו אמורות להיות קשות ר”ל. אולם, מול עיניי המשתאות שרה קמה מהכביש והחלה לרוץ לכיווני, רועדת ומפוחדת, בוכיה אבל נראה שהיא שלמה בגופה: “אני רוצה ללכת הביתה”, יבבה.

חיבקתי אותה ושאלתי איפה כואב לה. ברור היה לי שהיא שברה לפחות כמה צלעות. אבל… לא… לא כואב לה כלל.

הנהג הצעיר יצא מרכבו, פניו לבנות, מבוהל אף יותר משרה. הוא שאל לשלומה, והיה קשה לו להאמין שהיא בחיים! הייתי כל כך מרוכזת בשרה שלא הייתי מסוגלת לענות לו.

בינתיים הכביש נחסם על ידי הרכב הפוגע, ובעלי הופיע בריצה לראות מה קרה. הוא שוחח עם רפאל, הנהג, שהתברר כיהודי. ה”פארבריינגען” הבא יצא לדרך, הפעם עם רפאל… הוא הסכים להניח תפילין - הוא רצה לעשות משהו עבור שרה לאחר שחווה את הלם חייו מצד אחד, ומצד שני היה עד לנס עצום. הוא הניח תפילין, לראשונה מהבר מצווה שלו, ככה באמצע הרחוב, הוא קיבל מאתנו משלוח מנות והבטיח להצטרף אלינו לסעודת שבת.

כ”ק אדמו”ר הזקן כותב בתניא (פרק ג’ באגרת הקודש): “וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו. ודרשו רז”ל מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. פירוש, שהשריון עשוי קשקשים על נקבים והם מגנים שלא יכנס חץ בנקבים. וככה הוא מעשה הצדקה”. זה מה שעולה במחשבתי כשאני משחזרת את מראה הבלהות ההוא - שריון בלתי נראה עשוי ממאתיים מטבעות של פני, שעמד בין רכב השטח ובין שרה בתי.

באותו יום ניצחנו את מלאך מיכאל עם הכוח של הרבה יותר מהתוועדות אחת…

תודה לך ה’ על הניסים הגלויים שחוללת ביום של ניסים נסתרים.

תודה לך רבי, עבור ההתעוררות לחסידיך הצעירים, כמו שרה, למלא את תפקידם ברצינות תהומית בלי להתייאש או להרים ידיים כלל.

תודה עבור הזכות וההזדמנות להיות שלוחיך ולחוש את הדרכותיך והגנתך התמידיות.

אנא - תן לנו לחוות את הנסים והנפלאות הנסתרים וגלויים, בביאת משיח, נאו!

(עיתון לחיים)