הרבי מוליך אותנו קדימה, קוממיות, לצאת למלחמת תנופה גם בעבודת ה’. לא לפחד ולא להפ

הרבי מוליך אותנו קדימה, קוממיות, לצאת למלחמת תנופה גם בעבודת ה’. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו. את ערי הבירה שלו. לכתר אותו ולהתקיף ללא הרף, עד הניצחון המוחלט. ובענייני עבודת ה’ צריכים שהמלחמה והניצחון יתבצעו בדרכי נועם ובדרכי שלום

את הסיפור דלקמן אודות הרה”ח הרה”ק ר’ הלל מפאריטש, שיום ההילולא שלו חל בי”א מנחם אב, שמעתי פעמים רבות ממקורות שונים. ומאז ומתמיד תמהתי על תוכנו, איך זה מתאים לו לר’ הלל - עד שלמדתי את הדבר–מלכות משבת פרשת מטות–מסעי תנש”א, בו הובא סיפור זה בקיצור, אך בביאור המיישב את הדברים.

פעם שמע ר’ הלל מאמר חסידות מכ”ק אדמו”ר הצמח צדק. לאחר אמירת המאמר על ידי הרבי, כאשר החסידים חזרו על הדברים, התעורר ויכוח ביניהם בפירוש כוונת דברי המאמר. ר’ הלל הבין את הדברים באופן אחד, ואילו בניו הקדושים של הצמח צדק הבינו באופן אחר. משלא הצליחו להגיע לעמק השווה בהבנת המאמר, החליטו להיכנס אל הרבי עצמו ולשאול אותו את פירוש הדברים. ואכן כך עשו, נכנסו ושאלו, והרבי פירש את הדברים כפי שהבינו זאת בניו של הצמח צדק ולא כפי שאמר ר’ הלל. נענה ר’ הלל ואמר: כאשר רבי אומר מאמר חסידות, הרי זה בבחינת “שכינה מדברת מתוך גרונו”, וממש “כנתינתה מסיני”. אבל לאחר מכן, כאשר מנסים להבין את הדברים, הרי יש מקום גם לנו לנסות להבין כפי המובן בשכלנו אנו… עד כאן תוכן הסיפור.

ולכאורה הדברים תמוהים, ובפרט שלכאורה אינם מתאימים לכאורה לר’ הלל: ידוע גודל הביטול המיוחד שהיה אצל ר’ הלל בכלל, וגם ידוע במיוחד עוצם התקשרותו והתבטלותו אל הרבי.

ר’ הלל היה מפורסם בתור “עובד” בכל מהותו. כל כולו היה חדור בביטול מוחלט וב”אתכפיא”. כאשר הוא שמע מאמר מהרבי, הי’ חוזר עליו ומתעמק בתוכנו מתוך ביטול וכיווץ מוחלט הממלא את כל כולו.

מאותה סיבה הקפיד ר’ הלל מאד על “שמירת דברי הרב”. במאמריו של ר’ הלל אפשר לזהות את סגנונו של הרבי ממנו שמע את המאמר, והוא נשאר, עד כמה שרק אפשר, צמוד למקור.

והנה כאן בא ר’ הלל וטוען שאחרי אמירת המאמר יכול גם הוא לבוא ולומר דעות בניגוד לדעתו והסברתו של הרבי אומר המאמר?!

היתרון בעשיה העצמית שלנו

בדבר–מלכות מש”פ מטות–מסעי תנש”א מביא הרבי סיפור זה יחד עם הסבר קצר - שהכוונה היא לומר שיש גם אצל הרבי את המעלה של “מלמטה למעלה”:

כאשר הדברים באים “מלמעלה למטה”, “כנתינתם מסיני”, יש בהם אמנם עוצמה אדירה וכוח אלוקי מופלא. אבל דווקא בגלל זה עלול להיות שהדברים לא יגיעו למטה מטה ולא יחדרו אל התחתון ביותר. שכן הדברים אינם שייכים למציאותו של התחתון מצד עצמו, אלא רק באים מלמעלה. ממילא, כל זמן שישנו הגילוי מלמעלה, יש כאן קדושה נפלאה; אבל ברגע שייפסק הגילוי, תיפסק גם הקדושה.

זו הסיבה שבחסידות חב”ד מדגישים שלא להסתמך על “מתנות מלמעלה” וגילויים נפלאים שמקבלים מן הרבי - אלא מוטלת החובה והזכות על כל אחד ואחת לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי שהדברים אכן ייקבעו וייכנסו ויחדרו בו בפנימיות וימלאו את כולו.

וכפי שראינו בפשטות אצל כמה וכמה שנעשו להם ניסים גדולים באמצעות ברכותיו של הרבי שליט”א, ובכל זאת כאשר היו צריכים לקבוע את הנהגתם והנהגת ביתם, כגון היכן לשלוח את הילד ללמוד, או למי לתת את התמיכה הגדולה - מצאו אותם לצערנו במקום אחר.

וההסבר לכך, לפי שכאשר הנס בא מלמעלה עלול להיות שאינו מחולל מהפך אמיתי בתחתון מצד עצמו, כך שכאשר הגילוי חולף ועובר, עלול התחתון להישאר כמות שהוא.

לחצות את הקווים

ובחזרה לענייננו:

זוהי כוונתו של ר’ הלל - מסביר הרבי מלך המשיח שליט”א בדבר–מלכות שם - שגם אצל רבותינו נשיאינו עצמם ישנו מצב של “אחרי אמירת המאמר” שהייתה “כנתינתם מסיני”. שאז, אחרי אמירת המאמר, הם מעמידים עצמם באופן של התחתון, כדי שיהי’ אצלם גם העילוי של “מלמטה למעלה”, וכך יחדרו הדברים גם בתחתון ביותר, גם מצד מציאותו שלו ולא רק מצד ה”למעלה”.

מי שזוכר את התקופה המופלאה של מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל”ד, זוכר כיצד הרבי שליט”א התבטא אז באופן נדיר ביותר על עצמו ועל כל ההתנהלות שלו בקשר למלחמה זו. ש”דחפו אותו מלמעלה”, “ניבא ולא ידע מה ניבא” ועוד. הרבי דרש אז בתוקף, הן מאחורי הקלעים, הן בשיחות פומביות, והן בשיחות עם בכירים בצבא ובממשלה. הרבי ערך אז (“ממש במקרה”) ‘הדרן’ על מסכת חלה, שם מדובר על “הקונה בסורי’ כקונה בפרוור שבירושלים”, ובהמשך לזה דיבר על מה שאומרים ב”הושענות” “שימי עד דמשק משכנותיך”. הרבי תבע בלהט שוב ושוב שיכבשו את עיר הבירה של סורי’, דמשק, ולו לזמן קצר, ואפילו אם יהיו חייבים לסגת ממנה מיד.

הרבי מלך המשיח שליט”א מלמד ומדריך, בענייני צבא וממשלה בדברים ארציים וגשמיים, כמו בענייני עבודת השם - לא לסמוך על מערכות הגנה, משוכללות ככל שיהיו. כי כל מערכת הגנה עלולה לקרוס ברגע מבחן. יש לצאת למלחמת תנופה. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו. את ערי הבירה שלו. לכתר אותו ולהתקיף ללא הרף, עד הניצחון המוחלט. אלא שבענייני עבודת ה’ צריך להוסיף, כי המלחמה והניצחון צריכים גם הם להתבצע בדרכי נועם ובדרכי שלום, מלחמה של אור ושל שלום.

הרבי מוליך אותנו קדימה, קוממיות, לצאת למלחמת תנופה גם בעבודת ה’. לא לפחד ולא להפחיד. לפרוץ ולהבקיע מעבר לקווי האויב. לכבוש את המבצרים שלו. את ערי הבירה שלו. לכתר אותו ולהתקיף ללא הרף, עד הניצחון המוחלט. וכאמור, שבענייני עבודת ה’ צריכים גם המלחמה והניצחון להתבצע בדרכי נועם ובדרכי שלום, מלחמה של אור ושל שלום. אבל האיסטרטגי’ היא אותה איסטרטגי’ - ללכת קדימה, קוממיות, להאמין במה שאתה עושה ולעשות זאת במלוא המרץ וההתלהבות. לחתור בהתמדה לחדור ולהיכנס מעבר לקווי האויב, לתפוס דווקא את ערי הבירה ומוקדי הכוח שלו, להפוך אותם למקום של הפצת המעיינות והיהדות חוצה, ומשם לכבוש את כל השטח.

כך מגיעים גם ודווקא לאלו שנדמה כי הם לגמרי בצד השני של המתרס ואינם שייכים לשום אור אלוקי כלל. לא רק לכבוש אותם מלמעלה, אלא לגלות גם ודווקא בהם עצמם, מלמטה למעלה, את מציאותם האמיתית, “שלא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו”. ואדרבה, דווקא בהם נמצא הכוח של עצמותו יתברך.

כך בדיוק בנוגע לתפקידנו ושליחותנו עתה, “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”. שנדרש מאתנו לא להיות כמו המרגלים שחששו ופחדו מן ההתמודדות עם הארציות והחומריות שעלולה לאכול כל חלקה טובה, “ארץ אוכלת יושבי’.” אלא להכריז “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה”; ללכת קדימה בהפצת בשורת הגואל והגאולה, ולהביא את העולם כולו לקבל פני משיח צדקנו בהכרזת”יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!”