בימים אלו לפני צ”ד שנים, נערך ברוסטוב משפט ראווה פומבי נגד ישיבת “תומכי תמימים”

בימים אלו לפני צ”ד שנים, נערך ברוסטוב משפט ראווה פומבי נגד ישיבת “תומכי תמימים” ומנהליה. התובעים היו אנשי השלטון הקומוניסטי, והנאשמים היו תלמידי התמימים והנהלת הישיבה • מול קהל גדול, ומול עיניהם המשתאות של ה”שופטים” הקומוניסטים, הדף הסנגור את טענות השואפים להרוס כל חלקה טובה במוסדות הדת. משפט רוסטוב היה רק דוגמה למשפטי ראווה שהתקיימו נגד ישיבות ו’חדרים’ ברחבי ברית המועצות בתחילת תקופת השלטון הקומוניסטי

בית רבותינו נשיאנו ברוסטוב. תקופה מסוימת שכנה ישיבת “תומכי תמימים” במבנה זה | הסניגור ברוסטוב הרב משה רוזנבלוםמשפטי ראווה מבוימים היו אחד מכלי הנשק הידועים שהפעילו הקומוניסטים ימ”ש כנגד מוסדות דת ויהדות ברחבי רוסיה הקומוניסטית. משפטים אלו שהיו נערכים ברוב עם, היו מוטים כאשר פסק הדין ניתן מלכתחילה, עוד בטרם פתיחת המשפט, אולם למראית העין, היו ה”שופטים” נותנים פתחון פה לנציגי הדת להביע את דעתם והשקפתם.

על שני משפטים כאלה נספר בשורות הבאות, מהם אפשר לחוש, כמעט למשש, את האווירה ששררה באולמות “המשפט” הללו בעת ההיא, מתוך תיאורים שנרשמו באותם ימים ממש.

אולם חשוב לתת קודם לכן רקע לאותם מאורעות.

עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית בשנת תרע”ח, בטרם נדמו הדי הקרבות, החלו הבולשביקים ביישום מטרותיהם האפלות בדיכוי כל סממני הדת ברחבי רוסיה. חברי המפלגה הבולשביקית–קומוניסטית היו אתאיסטים שכפרו בכל דת שהיא. אמנם בתחילה בחוקים הרשמיים לא הודגשה ההתנגדות לדת, ורק דובר על הפרדת הדת מהמדינה ועל כך שהדת היא עניינם הפרטי של האזרחים. אולם מיד בשנה הראשונה לאחר פרוץ המהפכה, הוקמה ה”ייבסקציה” — המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית — כשכל תפקידה היה להפיץ תעמולה בין היהודים למען המפלגה הקומוניסטית ורעיונותיה. בפועל, הייתה זו תעמולה אנטי דתית קיצונית ומאיימת ביותר.

בקיץ תרע”ח החלו הקומוניסטים בהקמת מחנות עבודה חשאיים עבור מתנגדי המשטר. שנה לאחר מכן כבר חוקקו חוקים שונים נגד מוסדות הדת. היבסקציה ניצלה חוקים אלו כדי לסגור על מנעול ובריח מוסדות דת, בהם בתי כנסת, ישיבות ומקוואות. לא אף זאת, אלא רבנים, מוהלים ושוחטים נאסרו והוצאו להורג.

כדי להחדיר את האידאולוגיה האנטי–דתית בקרב האזרחים, ערכו הייבסקים משפטי ראווה כנגד החדרים והישיבות מתוך רצון ומטרה להחדיר את הרעל שלהם באופן פומבי ללבותיהם ולמוחותיהם של כל יהודי אותה עיר. הייבסקציה ביימה משפטים ציבוריים נגד קיומם של מוסדות הדת, החדרים והישיבות, כמו גם נגד מצות מסוימות. משפטים ציבוריים אלה היו מלאים סילופים, שקרים ועלילות.

לפעמים היו מוזמנים נציגים דתיים להשתתף בויכוח, אך במקרים אלה קופחו זכויותיו של הצד הדתי כצד שווה בויכוח. לפעמים היו מופיעים כנציגים מצד הדתיים סוכנים קומוניסטים ששיחקו את התפקיד של נציג דתי מתווכח אשר מובס בסופו של דבר. משפטים אלה היו נפוצים בשנות הפ’ הראשונות.

בשל קוצר היריעה, נציץ לשני אולמות המשפטים המדומים שהיו בויטבסק וברוסטוב.

משפט ויטבסק

אחד המשפטים הראשונים נערכו בויטבסק, שם הועמדו למשפט ה’חדרים’ בהם למדו הילדים היהודיים של קהילת ויטבסק. אחד הסנגורים היה הגאון החסיד הרב שמריהו מדליה, רב העיר ומחשובי רבני חב”ד בדור ההוא.

היה זה בחודש טבת תרפ”א, כאשר מודעות נתלו בכל רחבי ויטבסק, בהן הוכרז על המשפט שיערך בימים הקרובים בבנין התיאטרון ‘רקורד’. הכניסה לא היתה חופשית. 400 כרטיסים חולקו על ידי הייבסקים, מהם 250 כרטיסים לאנשיהם ו–150 כרטיסים נשלחו ל’וועד בתי הכנסת’ שהוזמן להשתתף במשפט ולשלוח את נציגיו בתור סנגורים של הדת. וועד בתי הכנסת בתשובתו לייבסקים השיב, כי באופן רשמי אין הוועד מקבל את ההזמנה, מכיוון שהוא מוכן להכיר רק בלגיטימיות של הוויכוח אבל לא במשפט על ה’חדר’. אולם, הוסיפו, הם מסכימים להשתתף במשפט כאנשים פרטיים, וכך אכן הוסכם.

שנים רבות חלפו מאז, ולמרבה הצער, העדות היחידה שנותרה, היא רשימתו של ל. אברהם, מראשי הייבסקים בויטבסק. רשימה זו ראתה אור לראשונה בספר “יהדות ברוסיה הסובייטית” שיצא לאור לפני למעלה מיובל שנים. הנה ציטוטים מרתקים מרשימה ייחודית זו כפי שנכתבה בגוף ראשון:

“המשפט היה צריך להתחיל בשבע בערב. אבל בארבע כבר הצטופף על יד התיאטרון, המון שמנה אלף איש. משהגעתי בשש וחצי אל התיאטרון, מצאתי ברחוב קהל גדול מחמשת אלפים עד עשרת אלפים איש שצרחו כולם, שלא ירשו לשפוט את החדר, שיחריבו את הבניין [בו מתקיים המשפט] וכדומה.

“בעמל רב עלה בידי להיכנס אל הבניין, שהיה מלא עד מחנק, כדאי לציין עובדות אחדות: בשעת הרעש והמהומה, שקמו בתוך התיאטרון ומחוצה לו ברחוב, הופיעו משלחות אחדות בשם עשרת אלפים יהודים, שביקשו לתת להם להיכנס לאולם, או לדחות את המשפט. אם לא — יחריבו את הבניין”.

ברשימתו ממשיך ל. אברהם לתאר את האנדרלמוסיה ששררה באולם המשפט וסביבותיו עד שהוחלט לדחות את המשפט:

“עריכת המשפט נקבעה מחדש ל–12 בינואר [ג’ בשבט תרפ”א]. ההתעניינות במשפט גדלה מאוד. את המשפט העברנו לבניין אחר. הפעם גייסנו כוחות מעולים לשמירה בתוך הבניין ומחוצה לו. משמר של ארבעים איש הקיף את הבנין מסביב. הכניסה נבדקה בזהירות, כל כרטיס צריך היה להיות חתום… שוב נעשו ניסיונות להתנגשות. אבל אלה שניסו זאת הובלו מיד למקום המתאים לימים אחדים, עבור ההפרעה במשפט…”.

יהודי ויטבסק ניסו להתנגד בכוח להחלטות הצפויות מראש, אך כאמור, מי שהפריע — נעצר למספר ימים. המשפט עצמו היה הצגה אחת גדולה, כאשר התובעים והקטגורים שופכים אש וגופרית על ה’חדרים’ בפרט ועל הדת בכלל, ומשמיצים באופן נבזי ומשתיקים את הסניגורים על כל צעד ושעל.

כמה סנגורים מונו למשפט זה, ואחד מהם, כאמור, היה הרב שמריהו מדליה. הרב ישב באותם ימים ‘שבעה’ אחר פטירת אביו, אך מחמת חשיבות הענין הלך לבית המשפט לאחר ששם אפר בנעליים כפי הדין. הרב נאם בתקיפות, כשבסוף נאומו זעק בקול רם: “תורה מן השמים” בבקשו מכל הקהל לקום ולהכריז אתו את הקריאה — וכך אכן עשה הקהל.

נאומו תועד רק על ידי הקומוניסטים, והוא מובא בספר “יהדות ברוסיה הסובייטית”, בהסתייגות המחבר כי נראה שהנאום סולף, ולכן לא נביאו כאן כי כנראה אינו משקף את הנאום המקורי.

בסיום המשפט הוקרא פסק הדין בו סוכמו כל דברי ההשמצה על ה’חדר’, על הדת והאמונה. פסק הדין מסיים בסעיף 6 מהחוקה הסובייטית, האוסר כל לימודי דת לתלמידים בגיל למטה מ–18 שנה. המסקנה: לסגור באופן דחוף את כל החדרים.

בדו”ח צויינו גם מחאות הסנגוריה נגד הניהול המסלף של המשפט בידי הייבסקים:

א. צריך היה להתקיים ויכוח על החדר, ולא משפט על החדר.

ב. הכניסה לא היתה חופשית בפני הדתיים.

ג. מספר הקטגורים עולה בהרבה על מספר הסניגורים.

ד. היושב ראש אוסר למחות נגד פרובוקציות המתקיימות במשפט.

ה. מחאה על שהוקרא כתב אשמה לפני שנסתיימה חקירת העדים.

ו. על שהעיתונות היומית מוסרת על מהלך המשפט — שנמשך כשבוע — בצורה מסולפת מאוד.

המחאות לא עזרו מאום, ופסק דין היה נחרץ — החדרים יסגרו. כך אכן נעשה.

ומה עלה בגורלו של הסנגור החב”די התקיף? שבועות אחדים לאחר מכן, נאסר הרב שמריהו מדליה על ידי הקומוניסטים באמתלה כלשהי, וישב מאחורי סורג ובריח במשך ארבעה ימים, אז שוחרר, והוא התקבל בתשואות על ידי בני הקהילה היהודית. בתקופה הבאה, עבר לכהן כרבה של מוסקבה. בשנת תרח”צ נאסר והוצא להורג כעבור חודשים ספורים.

משפט רוסטוב

ישיבת “תומכי תמימים” שפעלה ברוסטוב, הייתה באותה תקופה הישיבה המרכזית של ליובאוויטש ברוסיה. ישיבה זו נדדה ממקום למקום, מאז עזבה את ליובאוויטש בימי מלחמת העולם הראשונה, ולאחר הסתלקות אדמו”ר הרש”ב, הועתקה לרוסטוב בעקבות צוואתו של הרש”ב לבנו, להשגיח על הישיבה.

בחודש אייר תר”פ עברה אפוא הישיבה מקרמנצ’וג לרוסטוב, כאשר למנהל הישיבה מונה הרש”ג, חתן אדמו”ר הריי”צ. הרב משה רוזנבלום שכיהן כמזכיר “תומכי תמימים” ליובאוויטש, המשיך בתפקידו זה גם ברוסטוב. כמאה בחורים למדו בישיבה תוך כדי תנאי מחיה קשים.

כשנה לאחר מעבר הישיבה לרוסטוב, החל נגדה המשפט בחודש אדר א’ והוא נמשך שמונה ימים.

למשפט הראווה ברוסטוב הוזמנו גם נציגים מטעם היהדות הדתית. אלו נענו להזמנה להופיע בתור סנגורים של הישיבה. הסנגוריה לא היתה בעלת אופי אחיד; סניגור אחד היה ‘הרב מטעם’ לשעבר, אשר אמנם הגן על זכות קיומה של הישיבה — אך בכל זאת דרש רפורמה בתכנית הלימודים של הישיבה. הסנגור השני היה ר’ משה רוזנבלום שהופיע בהסכמתו של הרבי הריי”צ. כמו כן הופיעו עדים נוספים. יש לציין כי הרב רוזנבלום ניחן בכישרונות כתיבה וביטוי מעולים.

העיתון הרוסי הסובייטי “הדרום הסובייטי” שהופיע ברוסטוב, תיאר את המשפט נגד הישיבה, כשהוא מתנסח בלשון מלגלגת כלפי תלמידי הישיבה ומנהליה.

המשפט עצמו התקיים במועדון האינטרנציונל השלישי. בני ישיבה ויהודים דתיים שניסו להיכנס למקום — נדחו בבוז. למועדון הורשו להיכנס רק אלו הנמנים עם המפלגה הקומוניסטית. כתב האשמה נערך על ידי הייבסקציה, בו טענו כי השפעת הישיבה מזיקה ומקלקלת את בני הנעורים ונוטעת בהם יחס של שנאה להשכלה הסובייטית, וביחוד לרעיונות המהפכה.

יושב הראש היה “החבר גרוטר”, כאשר הקטגורים היו: יבלנסקי, שפראך ואושיין. הללו שפכו אש וגופרית על הישיבה, בעוד הרב גולדנברג ‘הרב מטעם’ לשעבר, הרב ברמן והרב רוזנבלום, היו הסנגורים, כשהם טוענים שיש כאן רדיפה דתית. לאחר משא ומתן קצר החליטו השופטים כי הישיבה אשמה בכל החטאים המפורטים בכתב האשמה, ופקדו, איך לא, לסוגרה.

הגט מוכן מראש

ב”יהדות ברוסיה הסובייטית” פורסמו דברי הסנגוריה של ר’ משה רוזנבלום, מהם עולה, כי נשא דברים חריפים בתקיפות ובנחרצות, משולבים בשנינות, משלים ועקיצות, אשר הבהירו חד וחלק: הקומוניסטים מתנכלים לשווא לישיבה, והקטגורים ממציאים עילות משונות כדי לסגור את הישיבה.

את דבריו פתח במשל על אדם שביקש מרעייתו כוס קפה. כאשר זו הגישה לו, התלונן על חום הקפה ועל תוספת החלב. מבלי להסס הוציא גט ונתנו לרעייתו. זו השיבה לו מיד, כי אם הכין את הגט מראש, לשם מה היה זקוק לבקש קפה ולהתלונן?! בכך ביקש להבהיר, כי המשפט אינו אלא הצגה בלבד, כיון שהשלטונות החליטו כבר מראש לסגור את הישיבה, ולא משנה מה ייאמר באולם המשפט. כן הבהיר, כי הייבסקים מנסים להצר את צעדי הישיבה בתירוצים שונים, עד שלבסוף ממציאים כאילו הבחורים הלשינו על המהפכנים הקומוניסטים ומסרום לאנשי המלוכה.

בהמשך דבריו תמה על כך שמאשימים את בחורי הישיבה בכך שיכולים להדביק את ההמון ברעיונות שלהם שאינם מתאימים לקומוניזם, ומאידך מציירים את אותם בחורים כמשוגעים.

כדי לחדד את דבריו, נקט דוגמה מעלילת הדם של בייליס, משפט שהסעיר את העולם היהודי בכלל ואת יהדות רוסיה בפרט שנים ספורות קודם לכן. במשפט הובאו ציטטות מהגמרא כאילו מכניסים דם במצות, כשלבסוף הוכח ההיפך. ר’ משה ערך משוואה למשפט דנן:

“ההשמצות ששמעתם כולכם באולם זה על התלמוד, הן מאותו הסוג. הובאו ציטטות ועובדות, אבל כל אלה אינן יכולות להכחיש את העובדה ההיסטורית הברורה כאור היום, כי התלמוד הוא ששימש בשבילנו עמוד האש, שהאיר לנו את הדרך באפלה של שנות אלפים. אורו לא הועם, גם כיום, בשביל אלה הרוצים ויודעים להשתמש בו. הוא הדין גם בישיבות, כמו בעבר כן בהווה, הן מוציאות מבין כותליהן אנשים מוכשרים ביותר”.

את נאומו הראשון חתם בבקשה ישירה לשופטים, לאפשר לתלמידי הישיבה ללמוד בישיבות:

“עליכם לדעת את מי אתם שופטים. אמרו פה להזמין את בחורי הישיבה ולהושיב אותם על ספסל הנאשמים. לא! אין בחורי הישיבה הנשפטים כאן. חז”ל אומרים, כשנגלה ה’ אל אברהם בחוליו, ישב אברהם וה’ עמד, ביקש אברהם לעמוד, אמר לו הקב”ה, שב ואני אעמוד, גם אצל בניך עתיד אני לעמוד והם יושבים — בעדת הדיינים, שנאמר: אלוקים ניצב בעדת א–ל. בכל משפט נמצא הקב”ה ועומד. אף כאן הוא נמצא ודאי, אלא שכאן הוא יושב, יושב על ספסל הנאשמים ונשפט יחד עם תורתו. יושב הוא ושותק, אבל מה נורא הוא זעמו בקומו…”

הרב רוזנבלום הוסיף ואמר: “בעיר אחת היו שני בתי מלון, באחד מהם היו נותנים לכל אורח מיטה לפי מידתו. לגבה קומה — מיטה ארוכה, לנמוך קומה — מיטה קצרה. בשני היו כל המיטות במידה אחת. לגבוה — היו קוצצים את רגליו, לנמוך מותחים את רגליו עד שנשאר בלי רוח חיים. אחי השופטים, תנו לכל אחד מיטה לפי מידתו. לדתיים — לפי דרכם, תנו להם ישיבות והרבה ישיבות. על מה כאן הרעש? נמצאים פה לא מאות בחורי ישיבה אלא עשרות. ילמדו להם, יש צורך להבריא את גופם? — תנו להם מצרכי אוכל, דירות, כולם יהיו שבעי רצון מכם, והקהל ימחה לכם כפיים באמת”.

משל הגולם

בנאומו השני (ככל הנראה, היה זה בשלב סיכום הטענות לקראת סוף המשפט), השיב על הטענה כי המהפכה היא מטאטא שמטאטא הכל:

“אני שואל, האם המהפכה היא רוח קדים הנושבת בלי חשבון? בראש המהפכה עומדים בני אדם, ובני אדם מנהלים את ענייניהם בחשבון ובתבונה. הלא המהפכה איננה גולם, המהר”ל מפראג, מקובל ידוע, יצר פעם על ידי שמות של קבלה, גולם — אדם מחומר וטיט. בכוח הדיבור לא חונן, אבל לעבוד יכול היה, מה שהיה עושה, היה עושה בכוח פרא. אם לא קבעו לו בדיוק מה לעשות, היה עושה מבלי להפסיק. פעם ציוה עליו המהר”ל לטאטא, אבל שכח להוסיף: את הרצפה. התחיל הגולם לזרוק, קודם את האשפה, וכשגמר, התחיל לזרוק את הכלים, את הרהיטים, כל מה שנמצא בבית. משבאה הרבנית וראתה את החורבן בבית, הקימה יללה. אבל הגולם עושה את שלו, בלי חשבון ובלי גבול. עד שהגיע המהר”ל ואמר לו: כוונתי היתה לרצפה בלבד, ואז נרגע הגולם. הנכם אומרים: שהמהפכה היא מטאטא, אבל אם אנשים בעלי תבונה מחזיקים במטאטא זה, צריכים הם לדעת איך להשתמש בו. כמה ומה, צריכים לטאטא?”

בנאומו המשיך לתקוף את הקומוניזם על כך שמענישים בעונש מוות את מי שמחזיק הון, וגם מתעלמים מהמציאות בה יש עשיר ועני, ועל העשיר לעזור לעני.

בכתב יד בו נמצאו הנאומים, ישנו הנאום הראשון במלואו, ואילו הנאום השני כתוב רק בחלקו.

לאחר המשפט נותרה הישיבה ברוסטוב על מקומה, אך הייבסקציה לא התייאשה. הללו ערכו חיפוש בבית אדמו”ר הריי”צ וערכו מעצרים, מה שאילץ בסופו של דבר להעביר את הישיבה אל העיר פולטבה, ורק כעבור מספר שנים שבה הישיבה בשנית לרוסטוב.

בשנים הבאות, הלך הדיכוי הקומוניסטי וגבר. בתי כנסת וישיבות נסגרו ושומרי המצוות בכלל, והחסידים בפרט, נרדפו עד חורמה. בלית ברירה ירדו הישיבות וה’חדרים’ למחתרת, ומאז במשך עשרות שנים, ניהלו חסידי חב”ד את ישיבות “תומכי תמימים” וה’חדרים’ המחתרתיים, תחת נשיאותו עידודו וברכותיו של אדמו”ר הריי”צ. 

מקורות: אגרות אדמו”ר הריי”צ, מבוא  לביטאון ‘האח’ מהדורה מחודשת, תולדות חב”ד ברוסיה הסובייטית, יהדות ברוסיה הסובייטית, זיכרונותיי (ששונקין) ועוד.