ביום הבהיר י”ט בטבת תש”נ ניתן פסק–הדין של “דידן נצח” במשפט שהתקיים אודות הרבי מל

ביום הבהיר י”ט בטבת תש”נ ניתן פסק–הדין של “דידן נצח” במשפט שהתקיים אודות הרבי מלך המשיח אישית, בהמשך למשפט הספרים. למרות שהרבי עצמו לא קבע את י”ט טבת ליום–טוב, כפי שקבע ברבים את יום הבהיר ה’ טבת, הרי שאנו החסידים צריכים לציין ולחגוג ביום זה — דידן נצח של מלכנו!    התוועדות חסידותית לכבוד יום הבהיר י”ט טבת

בתקופה הראשונה לאחר צאתו את מסך הברזל הסובייטי, היה המשפיע ר’ מענדל פוטרפס מוציא את כל מה שהיה יכול להוציא מן הכסף שהרוויח בעצמו וכן את כל מה שהיה אוסף למטרות צדקה מן האחרים — עבור העזרה והסיוע ליהודי רוסיה. הוא ידע, שהרי הוא עצמו חש זאת על בשרו, עד כמה זקוקים שם לעזרה וסיוע מבחוץ. ולכן דאג תמיד לעזור ולסייע ליהודים שנותרו מאחורי מסך הברזל. כך היה עד שהגיע אליו גיסו הרה”ח ר’ בנציון שמטוב, והסביר לו שלמרות הזכות הנפלאה והצורך הכי גדול לדאוג ליהודי רוסיה, ישנו דבר שהוא אף גבוה ונעלה מזה. והוא — הפצת שיחותיו של הרבי שליט”א.

עבור יהודי רוסיה, אמר ר’ בנציון, הרבי עצמו מעורר ומדבר, פועל ומפעיל. אולם עבור הפצת שיחותיו שלו — זהו דבר אישי שלו, שהוא פנימי ועצמי כל–כך, שהרבי עצמו לא יעורר על כך. לכן, דווקא לזה צריכים החסידים להתמסר בכל כוחם, למרות, ואולי אפילו בגלל, שאין על כך ציווי מפורש (ואכן, בשנים האחרונות פורסמה ‘יחידות’ של הרה”ח ר’ יצחק גאנזבורג אצל הרבי שליט”א מלך המשיח, בה דיווח לרבי על חזרת והפצת שיחות, כאשר הרבי כמעט ולא הגיב וכאילו התנצל: בזה הרי אני “בעל פניה”).

אולם, אמר ר’ בנציון, מי שרוצה לעשות לא רק את מה שנצטווה, אלא את הרצון הפנימי והעצמי, צריך להשקיע את כל כולו להפצת תורתו של הרבי שליט”א בכל פינה ובכל נקודה בעולם, ובאופן היותר רחב והיותר גדול. העובדה שלא קיבלנו ציווי מפורש על כך היא משום שזהו דבר שצריך לבוא לא מהרבי עצמו אלא דווקא מצדנו אנו.

מי שזוכר את הרה”ח ר’ בנציון שמטוב, זוכר היטב כיצד בכל מקום היה מסתובב בין אנ”ש ודורש ותובע שחייבים לעסוק בהפצת השיחות. השי”ן השמאלית בפיו של ר’ בנציון הייתה נשמעת כשי”ן ימנית, ודמותו זכורה תמיד כמי שבכל מקום הוא עומד ומכריז ואומר, וחוזר ואומר שוב ושוב, בהתלהבות גדולה (בשי”ן ימנית): “שיחות! שיחות! שיחות!”

בחייו לא זכה ר’ בנציון שתתמלא משאת נפשו באופן מסודר ומאורגן. רק לאחר פטירתו הטראגית בתאונת דרכים בכביש הכניסה לכפר–חב”ד, בה’ בתמוז תשל”ה, התממשה משאת נפשו והוקם המוסד שהיה כה יקר לו — “מכון לוי יצחק” להפצת תורתו של הרבי. הלא הם המוציאים לאור את ה”לקוטי–שיחות” המתורגמים, בציבור, דבר שעד אז כמעט ולא נעשה באופן מסודר ומאורגן. אחרי שפתחו את הדרך, נוסדו עוד מוסדות שונים להפצת תורתו של הרבי שליט”א בכל החוגים.

דברים אלו ששמע מגיסו ר’ בנציון נתקבלו מיד על לבו של ר’ מענדל, וגם על כיסו. ומאז, לצד העזרה ליהודי רוסיה היה נותן משלו ואוסף הרבה גם מאחרים במיוחד עבור הפצת תורתו של הרבי.

וכך היה מרגלא בפומיה של המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: “אשה כשרה עושה רצון בעלה” — לא נאמר שהיא עושה את ציווי או דברי בעלה, אלא את רצונו. היא (כלומר: הוא — המקבל, החסיד) יודעת מה בעלה רוצה, גם כאשר הוא אינו אומר זאת במפורש, והיא עושה זאת גם מבלי שאומרים לה במפורש לעשות זאת. ואדרבה — לפעמים, דווקא את הדברים הפנימיים ביותר לא אומרים במפורש, משום שלא שייך לומר אותם ולעשות אותם רק בגלל ציווי ואמירה. רק מי שהוא בבחינת “אשה כשרה”, שאינו זקוק לאמירה ולציווי — הוא מרגיש מהו “רצון בעלה” ועושה זאת גם מבלי שיאמרו לו ויצוו עליו.

ה’דידן נצח’ של הרבי
— י”ט בטבת

ביום הבהיר י”ט בטבת תש”נ ניתן פסק–הדין של “דידן נצח” במשפט שהתקיים אודות הרבי מלך המשיח אישית, בהמשך למשפט הספרים. ולמרות שהרבי עצמו לא קבע את י”ט טבת ליום–טוב, כפי שקבע ברבים ובפרסום בשנת תשמ”ח את היום הבהיר ה’ טבת — הרי הרבי אומר אודות יום הגאולה ג’ תמוז (לקוטי שיחות ח”ד ע’ 1315): “הטעם שלא קבע כ”ק מו”ח אדמו”ר את יום השלישי בתמוז ליום טוב, רק את הימים י”ב וי”ג תמוז — יש לומר, לפי שכל עניינו של נשיא ורועה ישראל הוא להשפיע לאנשי דורו (וענייניו הפרטיים אין נחשבים אצלו — בערך זה). ומכיוון שבהיותו בגלות, יכולתו בהשפעה הייתה מוגבלת ביותר, לא קבע את יום הג’ בתמוז ליום טוב. אמנם, התקשרות חסידים לרבי נשיא — צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייניה “הפרטיים” שייכים לכלל ישראל). ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג’ בתמוז”. ומזה מובן לכאורה שכן הוא גם בנדון–דידן, שחסידים עליהם לחוג גם יום זה.

בעצם, משפט הספרים סבב כל כולו סביב שאלה זו: האם ענין אישי של הרבי שייך לו כאדם פרטי, ואם כן הספריה של הרבי הינה ספריה פרטית. שאז, לטענתם הכוזבת, יש בה דין ירושה וצריך לחלקה בין היורשים החוקיים. או, כפי האמת, וכפי שנקבע גם לעיני כל השרים והעמים בבית המשפט, שגם העניינים הפרטיים של הרבי שייכים לחסידים. וכפי שאמרה הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא נ”ע (שיחת מוצש”ק תרומה תשמ”ח ועוד) במשפט שהיה לו משקל חשוב בהכרעת פסק–הדין של דידן–נצח: “גם האבא וגם הספרים שייכים לחסידים”.

ואם כן, שגם העניינים הפרטיים והאישיים של הרבי שייכים לחסידים, הרי שחסידים עליהם לחוג את היום הבהיר י”ט טבת במיוחד, יום של דידן–נצח בענין פרטי ואישי של הרבי, למרות שהרבי לא קבע אותו רשמית ליום–טוב (והוכחה לזה, שביום הבהיר כ”ו תשרי תש”נ, שהיה השלב הקודם במשפט זה לפני י”ט טבת, שאל הרבי שליט”א את המזכיר הריל”ג אם החסידים אומרים “לחיים”, וכשהשיב בחיוב, היה הרבי מרוצה, והוסיף: אבל שלא יעברו את ההגבלות הידועות בנוגע לאמירת “לחיים”).

במבט שטחי ניתן לחשוב שעובדה זו, שהרבי שליט”א לא קבע יום זה במפורש לחג, פירושה שחגיגת יום זה פחותה מיום שהרבי בעצמו עשה ממנו “שטורעם”, ורק שבכל זאת צריך לחגוג גם יום זה. אבל כשמתבוננים קצת, מגיעים למסקנה שההיפך הוא הנכון: דווקא ביום כזה שחגיגתו אינה כה פשוטה וברורה, יום שהוא של הרבי אישית — כאן מתקשרים לפנימיות שבפנימיות, לעצם שבעצם, אל הרבי בכבודו ובעצמו, כפי שהוא למעלה מהתפשטותו ופעולתו בעולם.

ואם הדבר נכון באופן כללי, יש לענין זה חשיבות מיוחדת וקשר פרטי לדורנו זה, לרבי מלך המשיח שליט”א. שלכן דווקא בדורנו, “הדור השביעי”, מקבל הענין האישי של הרבי הדגשה מיוחדת, הרבה יותר מאשר בדורות הקודמים. ואולי זו גם הסיבה שעובדה זו — שחסידים עליהם לחגוג גם עניינים הנוגעים לרבי אישית — נתגלתה דווקא על–ידי הרבי שליט”א, ודווקא בקשר ליום הגאולה ג’ תמוז, שיש לו שייכות מיוחדת לרבי שליט”א, ודווקא כפי שהוא נקרא מלך–המשיח.

•

ספירת המלכות היא סיום וחותם כל עשר הספירות, אך עם זאת, דווקא בה מתחיל להיווצר מציאות חשה. כאשר נדמה כאילו עתה מסתיים ונגמר כל העניין, דווקא כאן מגיעה “ספירת המלכות” ופועלת לגלות ולחדש ולהגביר עשרות מונים את העניין מכפי שהיה קודם. עד שגם החושך וההעלם עצמו, ומצד עצמו, יאיר.

וכך מבואר באריכות ב’המשך תרנ”ט’, שדווקא המקבל משפיע עניינים עיקריים ביותר במשפיע שלו. ולכן בספירת המלכות, שהיא המקבלת מכל הספירות שמעליה, דווקא בה בא לידי ביטוי שורשו של ה”מקבל” בעצמותו יתברך שלמעלה מכל ה”גילויים”.

כן הוא הדבר בקשר ליום הבהיר י”ט טבת. למרות שהרבי לא קבע אותו ליום–טוב וליום התוועדות וקבלת החלטות טובות, והוא קשור “רק” אל הרבי אישית — הרי דווקא יום זה מבטא את האמיתיות והפנימיות ממש, את מה ששייך לרבי מלך המשיח שליט”א עצמו ממש, באופן אישי ופרטי.

הכול מתחיל מהסוף

ומכאן קצרה הדרך לשייכות המיוחדת של י”ט טבת, התגלות העצם בענין אישי פנימי ועצמי לגמרי, שלמעלה מכל גדר ולמעלה אפילו מציווי מפורש — לתקופה המיוחדת של השנים האחרונות, לרבי בתור מלך המשיח דווקא, ול”יחי אדוננו”. שהרי גם בענין זה הציווי אינו מפורש כל כך, והדבר צריך לבוא לא “מפני הציווי”, אלא מלמטה דווקא, מן העם המקבל עליו את מלכותו של המלך, מבקש את התגלותו ומכריז לפניו “יחי המלך”. כל זה משום שהענין הוא פנימי ועצמי ביותר.

וזהו עניינו של “יחי אדוננו” — התגלות עצם מציאותו של משיח, אותו עצם שלמעלה מכל גדר. כפי שמבאר הרבי (ב”דבר מלכות” תולדות) שעיקר החידוש של משיח הוא “התגלות העצם” — אותו “עצם” שלמעלה מכל תואר וגדר.

ועל זה נאמר “מצאתי דוד עבדי” — ה”עצם” דנשמת משיח, שלמעלה מכל תואר וגדר, גם מבחינת ‘יחידה’ הכללית. ורק לאחרי זה, “בשמן קדשי משחתיו”, ש”שמן” מורה על בחינת ה’יחידה’ הכללית שבנשמת משיח, שחודרת בכל ענייניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר.

ובעבודת ה’, זוהי עצם המציאות של יהודי, עצם הנשמה — מיד “כשניעור משנתו” עוד לפני ה”מודה אני”. כי ה”מודה אני” הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך “שניעור משנתו”.

זהו העניין של “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”: שהחיות שלו בכל רגע ורגע, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, הוא בהבאת ימות המשיח. כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו (“חייך”) הוא “להביא לימות המשיח”. ולכן מיד כשניעור משנתו, עוד לפני “מודה אני” — מרגיש בנשימת האויר, “אוויר של משיח”, שהוא העצם דמשיח, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות … כגון רבינו הקדוש) בתור מלך המשיח. ולאחר התגלות מציאותו, מתחילה ההתגלות לעין כל על–ידי פעולותיו.

וזהו “יחי אדוני המלך דוד לעולם” — שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות מציאותו דמלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו בעולם.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!