נאלץ להתגייס לצה”ל

הת’ יוחאי בר חי טויטו נאלץ להתגייס לצה”ל, ובמשך שלוש שנות שירותו החליט להיות ‘שליח’ ו’משפיע’, ביודעו כי זו הדרך היחידה שבה לא ייאלץ לספוג את הקשיים הרוחניים והפיתויים שבשירותו הצבאי • הוא הגיע ליהדות ולחסידות לאחר שחווה חוויה שמימית מופלאה עם הרבי מה”מ יחד עם מקרה של השגחה פרטית • סיפורו של חייל בצבא ה’

[הערת פתיחה: בכתבה הבאה אין משום גושפנקא, לא במישרין ולא בעקיפין לעודד גיוס של תלמידי ישיבה לצה”ל משום סוג של גיוס.]
דוכן להנחת תפילין ופרסום בשורת הגאולה - בפתח הבסיס | דגל משיח מונף ליד המוצב הצבאי

סדרה דוקומנטרית תעודית שהתפרסמה בשנה האחרונה במדיות המקוונות המובילות בישראל - סקרה ששה חודשי טירונות של פלוגה בגדוד 51 של חטיבת גולני. שנים–עשר פרקי צפייה ליוו את הטירונים הצעירים מרגע הגעתם לבסיס ועד הפיכתם ללוחמים. בקבוצה עצמה היה יוחאי בר חי טויטו, שדאג להזכיר ולהפיץ כל הזמן מסרים של יהדות, חסידות וגאולה. מסתבר שההשפעה שלו היתה כה דומיננטית, שאחד העיתונאים בארץ ישראל התרעם איך נותנים “לבחור הזה”, כלשונו, להפיץ את מרכולתו.

דגל משיח גדול שליווה בפרק הראשון את מיודענו, הפך עד מהרה לדגלם של חיילי הפלוגה כולה, כולל במסעות, באימונים, על אלונקה ועל הג’יפים. תמונותיו של הרבי הונחו בכל ‘קיטבק’ צה”לי, ובכניסה לבסיס התנופף דגל משיח. במיקום בולט בבסיס הוצב שולחן מיוחד שהוסב לדוכן תפילין וחיילים רבים היו פוקדים אותו במהלך היום.

כל חייל בגדוד שנפגש עמו, מרביתם כבר השתחררו, יידע לשנן מילה במילה את שנים–עשר הפסוקים ואף רעיונות משיחותיו הקדושות של הרבי. רבים אף יצליחו לנגן ניגונים חב”דיים קלאסיים. נוא ייסד שיעור שבועי בתניא אותו פקדו עשרות; קיים התוועדויות ביומא דפגרא ומדי סעודת שבת היו נחשפים החיילים לרעיונות חסידיים מפרשת השבוע.

אז מה עושה בכלל בחור חסידי בחטיבת גולני בזמן ששאר חבריו לומדים בישיבה ומלבנים סוגיות בנגלה ובחסידות? באיזה קשיים נתקל? ואיך הצליח להחדיר רבי וחסידות בצורה כה חזקה כמעט ללא הפרעה? בימים אלה בהם ניטשת מלחמה על גיוסם של בני הישיבות, העלנו בפני העלם הצעיר גם שאלות קשות וקיבלנו תשובות ברורות.

חלום מטלטל: החברים מצד אחד, והרבי מצד שני

יוחאי נולד וגדל במשפחה מרוקאית מסורתית בעיר הדרומית באר שבע. אימו מזכירה בבית ספר ואביו איש קבע בצבא. היהדות בבית הוריו הייתה יותר סמלית מאשר מעשית. “בבר המצווה הנחתי לראשונה תפילין ומאז הן הונחו בארון”, הוא אומר. כבר בגיל צעיר התחלתי לחפש ריגושים ולארגן מסיבות אלכוהול. בד בבד פקדתי פחות ופחות את בית הספר והכרתי יותר ויותר את הווית הרחוב”.

בגיל שש עשרה חל שינוי דרמטי בהישגיו הלימודיים לאחר שהוכנס לפרויקט חינוכי של נוער בסיכון. “הפכתי מהר מאוד למצטיין הפרויקט בבית הספר ונבחרתי להיות נער מייצג בחופשה בלונדון, שם למדנו חצי יום אנגלית ובחצי היום האחר טיילנו ונהנינו ממנעמי החיים שהמטרופולין הגדול הציע”.

בנכר החל לחוש משיכה עזה לדרך היהדות ומדי יום היה פוקד בית כנסת ספרדי שהיה באזור מגוריו, שם חזר להניח תפילין מדי בוקר. “החלטתי שכשאשוב ארצה אתחיל להקפיד על הנחת תפילין מדי בוקר”. כששב ארצה בתום חודש של חופשה קיים את החלטתו, ולעיתים אף ששב חצי שיכור ממסיבה לפנות בוקר, היה מניח תפילין ורק אז היה נשכב לישון.

החיים המשונים הללו נמשכו עד שהגיע לגיל שבע עשרה, או אז חווה חוויה מטלטלת ששינתה את חייו. באחת המסיבות איבד את צלילות דעתו. איכשהו חבריו סחבו אותו לבית הוריו, וכשהתחיל להתפכח מהשתייה, חש בושה וכלימה על המצב אליו הגיע.

“זמן מה לאחר מכן, חלמתי שאני נמצא במסיבה כזאת, ופתאום ראיתי מאחורי את הרבי מליובאוויטש יושב וקורא בספר אדום גדול, והמילים שיוצאות לו מהפה הופכות לאותיות אש. הרבי מביט בי וקורא לי לבוא אליו, וכך הרבי קורא לי מפינה אחת בעוד חבריי קוראים לי מהפינה השנייה.

“פניו של הרבי היו מאירות ממש, כל הבטה שלי בהן הרעידה את גופי. נתקפתי בבהלה גדולה ורציתי לברוח משם או שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי, אך זה לא קרה. התקדמתי ברגליים רועדות לעבר הרבי. כשנעמדתי מול הרבי - זכרתי כל פרט, את הקמטים ואת האצבעות של הידיים - אמר לי: לעיתים נשמה צריכה לרדת לשאול תחתית כדי לברר דבר מה ולהתעלות למדרגה גבוהה יותר, וכאן הסביר לי שירידתו למטה אלי נעשתה בכדי להרים אותי.

“מיד כשהרבי סיים לומר את דבריו, דמותו נעלמה ואני התעוררתי. שכבתי במיטה עוד זמן כדי לעכל את מה שחוויתי. מעולם לפני כן לא היה לי קשר עם הרבי. המיטה כולה הייתה רטובה מזיעה. הייתי מזועזע”.

החלום היה בליל שישי, ובערב שבת ביקש יוחאי לשכוח מהחלום ולהצטרף עם חבריו לבילוי בפארק בעיר. הם התכוונו ללגום מעט אלכוהול ולהצטרף מאוחר יותר לאחת המסיבות. דקות לאחר שהתכנסו, הגיע אליהם פתאום אורח לא קרוא, השליח הרב אליהו ביטון, והחל להרצות להם על מעלת שבת הגדול והזמין אותם לסעודת עונג שבת בבית חב”ד.

“שמעתי את דבריו ואת הקשר שלו לרבי, ובהלה גדולה אחזה בי, הבנתי שהרבי לא מוותר לי. הוא הגיש לנו חבילת מצות שמורות ותמונה של הרבי, וכשהבטתי בתמונה ידיי ורגליי רעדו. ביקשתי מחבריי להצטרף אלי לסעודה בבית חב”ד”.

יוחאי ישב עם חבריו ועוד צעירים רבים ב’בית מנחם’ בשכונה עם הרב ביטון, ובשלב מסויים קם וסיפר את דבר החלום. חבריו היו בהלם, כך גם השליח. מני אז הפך להיות אורח קבוע בערבי שבת בבית חב”ד ומהמקורבים של הרב ביטון. “הייתי משתתף קבוע בשיעורי התניא ופקדתי יותר את בית חב”ד מאשר את בית הספר, כל שאלה שהייתה לי, הפניתי לשליח”.

גופי בצבא, אך מחשבתי בישיבה

לצד לימודיו בכולל של דודו הפועל בעיר, המשיך להחזיק בחלום ילדות שהיה לו להתגייס ליחידה קרבית. ואכן, חודשים ספורים לאחר מכן קיבל זימון לגיבוש בסיירת מטכ”ל, הצטרף והצליח להתקבל ליחידה. קודם לכן נדר שאם יתקבל לסיירת, יכנס ללמוד במשך שנה בישיבה. “לאחר כמה חודשים קיבלתי זימון להתגייס ליחידה. ביקשתי לדחות את הצו לעוד שנה כדי שאוכל לממש את הנדר וללמוד שנה בישיבה, אך הצבא לא הסכים ועמדתי בפני דילמה לא פשוטה. לבסוף החלטתי שלימוד התורה שווה לי יותר מכל דבר”.

לקראת ח”י באלול הרב ביטון ארגן שבת בישיבה ברמת אביב ולקח את יוחאי ועוד כמה צעירים שהתקרבו על ידו. “הביקור בישיבה הגיע בזמן הנכון. האווירה בישיבה שבתה את לבי, ההתוועדויות, השיעורים והתפילות קסמו לי, והחלטתי להישאר. בינתיים ביקשתי להשיג מעמד של ‘בן ישיבה’ על מנת להשיג דחיית שירות מהצבא, אך לא הצלחתי. באותם חודשי לימוד בישיבה הרגשתי איך אני הופך להיות אדם אחר; תורת החסידות הופכת את האדם ומשנה את פנימיותו”.

יום בהיר אחד קיבל זימון להתייצב לטירונות של חטיבת גולני. “הוכתי בתדהמה. ניסיתי להפעיל קשרים כדי לדחות את צו הגיוס, אך ללא הצלחה. ומיהרתי לכתוב על כך לרבי והכנסתי את המכתב בין דפי ה’אגרות קודש’. המכתב שהתקבל היה בכרך ה’, אגרת א’תפב. 

במענה על מכתבו, בו כותב ע”ד שירותו בצבא ואשר עתה מנו אותו ועשוהו לקצין דתי על חטיבה שלמה הכוללת בתוכה כמה יחידות.

הנה בטח משתמש בכל תוקף השפעתו לשפר את מצב חיים הרוחניים בכל המקצועות, וכבר נתבאר פה בהתועדות בארוכה, אשר כל אחד היה צריך לפעול בכחות שלו, הרי אז יש לעשות חשבון מהכחות ובמילא מהתוקף שיש לו בזה, אבל בשעה שצריך הוא למלאות תפקיד הקשור בתורה ומצות, הרי אז פועל הוא בתור שלוחו של הקב”ה ובמילא אינו הולך בתוקף שלו עצמו, כי אם בהתוקף של מי שאמר והי’ העולם ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובמילא שתי מסקנות מזה: א) שיש לו די תוקף, והב) שסוף סוף יפעול את הענין, כי מי יאמר לו מה תעשה והוא בא בשליחותו של מקום.

“הראיתי את המכתב לראש הישיבה הרב יוסי גינזבורג, והוא סבר שהרבי לא שולל גיוס במקרה הספציפי שלי. הוא הציע שאת ארבעת החודשים שנותרו עד תאריך הגיוס, אנצל ללימוד ביגיעה ובשקידה, ואז אכתוב לרבי בשנית. יומיים לפני תאריך הגיוס כתבתי שוב והתשובה של הרבי עסקה במשפט חז”ל במקום שמחשבתו של אדם שם נמצא. במילים אחרות הבהיר לי הרבי, שאם מחשבותיי יהיו בישיבה - שם אמצא, על–אף שגופי יהיה הרחק משם”.

הכרזת ‘יחי’ בטקס בכותל המערבי

לאור התשובות של הרבי, החליט יוחאי להתגייס ולהיות ‘שליח’ של הרבי בצבא. לפני שיצא לבסיס הקליטה והמיון, הצטייד בספרי חסידות רבים ואף ב’דגל משיח’.

“מהר מאוד לא היה חייל שלא ידע לשנן את הכרזת הקודש והבין את מי אני מייצג במקום. כמה שבועות לאחר הטירונות יצאנו לשבוע שבמהלכו תרגלנו מצב קרבי. בסופו של השבוע היה לנו טקס ברחבת ה’כותל המערבי’. כמובן שהצטיידתי ב’דגל משיח’ ובמהלך הטקס היה חייל בפלוגה שהכריז את ‘הכרזת הקודש’ וכולם חזרו אחריו. המפקד הניח שידי הייתה במעל והחליט להעניש אותי ולרתק אותי לבסיס במשך השבת במקום שחרור צפוי.

“הייתה זו שבת ח”י באלול והתעצבתי מאוד. רציתי לשהות בישיבה ביום הבהיר הזה, אך ברירות רבות לא היו לי, ומכיוון שאני שליח, החלטתי לארגן אפוא התוועדות בחדר האוכל של הבסיס. כיוון שהפלוגה שלי הייתה בבית באותה השבת, הצטרפתי לפלוגה אחרת. מהר מאד הצלחתי להתחבב על אחראי מטבח שהסכים להוציא מיני מתיקה רבים, ומול מאות חיילים עמדתי והסברתי את המעלה של יום ח”י אלול. סיגלתי לעצמי שיטה איך למשוך תשומת לב, בה השתמשתי בכל השירות. היית פותח בבדיחה טובה וכשהיו מקשיבים לי, או אז מתחיל להתוועד.

“אותה שבת הייתה מיוחדת במינה, שמחה ומרוממת. חיילים רבים נחשפו אלי ולפעילותי, ובסיומה של ההתוועדות אחד החיילים אף ביקש לקבל ברכה מהרבי באמצעות כרך ה’אגרות קודש’ שהיה בידי, והתשובה שהתקבלה הייתה מדהימה; אגרת שבה מברך הרבי את חיילי צבא הגנה לישראל העומדים על שמירת גבולות ארצנו.

“זו הייתה הפתיחה של השליחות שנמשכה שלוש שנים”.

צעידה של 35 קילומטרים, בלי לשתות מחוץ לסוכה

חיילים רבים מפלוגתו של יוחאי התקרבו ברמה כזו ואחרת, ישנם שקיבלו על עצמם להניח תפילין מדי בוקר, יש שהחלו לשמור שבת, ויש כאלה שהיו שותפים קבועים בשיעורי התניא והחסידות והתקרבו ליהדות. במקום בולט בבסיס הקים דוכן תפילין אותו פקדו חיילים רבים וכמה קרקפתות אף יצאו מדין זה בהשתדלותו.

“ישנם שני בחורים שהשבת האחרונה התארחו בישיבה בצפת ואני מתפלל שכבר בקרוב יהיו תלמידים מן המניין בישיבה”, מציין יוחאי ומשתף אותנו בסיפורו של אחד מהם.

“מדי יום ארגנו שיעור תניא קבוע בבית הכנסת של הבסיס. היה חייל אחד שבא מבית לא דתי אך הושפע מהחיילים ה’הסדרניקים’ והפך להיות תומך נלהב של תורת הרב קוק. בד בבד התלהב גם מהשיעורים בספר התניא. כשסיפרתי יום אחד על האפשרות לכתוב לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’, ביקש לכתוב. הייתה לו דילמה לגבי עיסוקו לאחר שירותו הצבאי - אם לחפש עבודה, לחפש ‘שידוך’ או להיכנס ללמוד בישיבה.

“הוא כתב וקיבל תשובה מדויקת. הרבי כותב לו, שמחתי לשמוע שנכנס ללמוד בישיבת ‘תומכי תמימים’ והתורה היא זו שנותנת את ברכת הפרנסה ומביאה את הזיווג הנכון בזמן הנכון. הוא היה המום. בכמה שורות תירץ לו הרבי את כל ההתלבטויות. אבל אז הגיעו השאלות: איך אכנס ללמוד בישיבה חסידית ואני בכלל ציוני דתי? הנפש הבהמית עבדה שעות נוספות…

“באחת ההזדמנויות כשקראנו שוב את התשובה, החלטתי לקרוא תשובה נוספת שהייתה באותו עמוד, וכל מילה שאני קורא, אני נדהם יותר ויותר. הרבי מוחא נחרצות ברבנים במגזר מסוים המאשרים נסיעת אוניות יהודיות בשבת וכן גיורים פיקטיביים. כשהוא קרא את התשובה הזאת, ‘האסימון ירד לו’, והוא הפך להיות עוזר ומסייע של ממש בכל הקשור להפצת המעיינות. אם עד אז היו משתתפים בשיעורי תניא עשרה משתתפים, בעיקר כאלה שכבר היה להם קשר למסורת, הוא הביא לשיעור עוד כארבעים חיילים שלא היה להם כל קשר לחיי תורה ומצוות”.

במהלך שלוש שנות שירותו חווה יוחאי השגחות פרטיות מדהימות בכל צעד ושעל, ועל אחת מהם הוא מספר.

“בחול המועד סוכות נקבע לנו תרגיל ניווט בודדים לילי בצפון הארץ. אורך הניווט הוא שלושים וחמשה קילומטר, ואנו חסידי חב”ד, כידוע, אפילו לא ‘שותים’ מים מחוץ לסוכה. מה עושים? לפני היציאה שתיתי הרבה מאוד מים ולקחתי איתי מימיות למצב שארגיש שמדובר ב’פיקוח נפש’. אחרי ששה עשר קילומטר של הליכה אני מרגיש צמא שהולך ומתגבר.

“האזור כולו מיוער, ארבע לפנות בוקר, הרחק ממקום ישוב, ואני מתפלל להקב”ה שאצליח לסיים את הניווט בשלום. לאחר עוד שני קילומטר אני מבין שטעיתי בניווט, וכפי שלימדו אותנו, עליתי למקום גבוה וחישבתי מסלול מחדש. לפתע ראיתי באזור עין השופט, מפעל של חברת ‘אסם’, והתקרבתי אליו. כשהגעתי בסמוך, פגשתי בחסיד ברסלב מקושש עצים. הוא שמח לפגוש אותי וכששאלתי לפשר מעשיו, סיפר שהוא עובד כשומר וכעת עסוק בבניית סוכה סמוך לביתן השומר.

“הבטתי בו בפנים נרגשות והוא לא הבין מדוע אני מתרגש כל כך. כשסיפרתי לו שאני ‘תר’ אחר סוכה, שמח אף הוא בשמחתי, וכך הפכתי להיות האורח הראשון שהתארח בסוכתו. בינתיים הגיעו עוד חיילים שניווטו באזור וקיימנו בסוכה הקטנה התוועדות חסידית. זה היה נס גלוי… הרגשתי שבגלל ההתעקשות שלי לא לוותר על קוצו של יוד, זימן לי בורא עולם סוכה מהודרת”.

נציג הפלוגה בראיון לתקשורת  

בסדרה התיעודית שהתפרסמה, ניתן לראות איך יוחאי סוחף אחריו את כל חיילי הפלוגה כאשר ‘דגל משיח’ ו’יחי אדוננו’ הפכו להיות נחלת הכלל. יוחאי מסביר לנו שתחושתו היא שכל שירותו הצבאי התאחר רק בכדי שיתגייס לבסוף לגולני ויפרסם שם את בשורת הגאולה במסגרת שידור הפרקים. “זו הייתה הפעם הראשונה שהצבא בכלל, וגולני בפרט, מאשרים לתעד טירונות קרבית.

“בנוסף לסדרת התיעוד המדוברת, הגיע אלינו באחד הימים צוות טלוויזיה עם אחת המראיינות המפורסמות במדיה התקשורתית. כל החיילים ישבו במעגל, וכששאלה מי יהיה נציגכם שידבר בשידור, כולם הצביעו עלי. כשתפסתי בשליחותם את כסא המרואיין, הסברתי למראיינת כמובן מדוע גולני הפכה להיות גאולה–ני… מדי פעם פצחו החיילים כולם בשירת ‘יחי אדוננו’ אדירה והמראיינת הייתה ב’שוק’ מוחלט”…

אישור מהרמטכ”ל לסיכת ‘משיח’

אתה מתאר מצב של אידיליה מלאה. האם לא היו קשיים? האם לא היו כאלה שעמדו בדרכך וביקשו להפריע?

“האמת היא שרוב הזמן היה קל, כלומר הדברים ‘זרמו’, אבל בהחלט היו גם פעמים שניסו להפריע. לדוגמה, כשעברתי מבסיס הטירונים לגדוד לוחם, נכנסתי לראיון עם מפקד הגדוד, וכשראה את סיכת ‘משיח’ על דש חולצתי, היישיר עלי מבט ואמר ‘אתה יודע שזה לא מאושר?’ הבטתי עליו מחויך ועניתי: ‘הרמטכ”ל אישר לי’. הוא שאל איזה רמטכ”ל, ועניתי לו הרמטכ”ל של כל צבאות העולם, הרבי מלך המשיח. הוא חייך חיוך רחב ושחרר אותי לנפשי…

“בעת שירותי בהר דוב חזרתי יום אחד עם החיילים מתעסוקה מבצעית, והנה אני רואה שהחליפו לנו את מפקד הפלוגה. זה החליט להוריד את הדגל משיח שהתנוסס בכניסה למוצב. שאלתי מדוע? והוא ענה בפנים חמורות שכל קודמיו שגו והוא לא מסכים לכך. החלטתי לשתוק. זה היה לפני צום תשעה באב. מפקד הגדוד הגיע לבקר במוצב והעמדתי את החיילים בחית. הייתה לנו היכרות מוקדמת, הוא היה שייך לחוגי ‘המזרחי’ ואמר לי, נו יוחאי תגיד משהו, החלטתי להיענות לבקשתו.

בפניו ובפני כל הפלוגה חזרתי משיחות הרבי על הקשר של תשעה באב להתגלות המשיח, שבו ביום נולד המשיח מיד לאחר החורבן. כמובן קישרתי את הדברים לימינו אלה. ואז שאלתי שאלת תם: מדוע יש כאלו שעניין ‘משיח’ מפריע להם? מדוע צבא ה’ מתהדר בשמות מוזרים ולא נצמדים למקורות? מפקד הגדוד שמע זאת והורה להחזיר את הדגל לתורן…”

הצבא אינו מקום מתאים לבחורי ישיבה

כמי שעשה שירות רגיל של שלוש שנים באחד מיחידות השדה של הצבא, נוכח הקריאות לגייס את כל תלמידי הישיבות, מהי דעתך? האם הצבא אכן מתאים לשלב בתוכו תלמידי ישיבה?

“‘תמים’ כל ענינו הוא ללמוד בישיבה נגלה וחסידות, וכך גם כל בחור ישיבה. באחת השיחות מסביר הרבי, שלמרות שאת מלחמותיו של דוד המלך הוביל שר צבאו יואב בן צרויה, מכל מקום כל המלחמות קרויות על שמו של דוד המלך, מפני שהוא זה שלמד תורה ובזכותו הגיעו הניצחונות. 

“ממילא ברור שאם לא הייתה לי תשובה ברורה מהרבי, הייתי נשאר בישיבה ללמוד. לא פעם מתגנבת מחשבה במוחי מי יודע כמה הפסדתי - שלוש שנים בישיבה, התוועדויות, שיחות מאמרים, אוירה חסידית, אך זו הייתה הוראתו של הרבי אלי.

“לגבי עצם שאלתך, הצבא כצבא לא יכול להתמודד עם ערכיו של ‘תמים’. היו לא מעט בקרים שלא היה לי ‘מקווה’ ובמקום זה הסתפקתי בלימוד משניות מקוואות. כששירתי בצפון הארץ, הייתי מצליח להתחמק בקרים רבים ולטבול בנחלים ובמעיינות סמוכים. גם בענין כשרות האוכל זה לא פשוט. בבסיסים רבים לא קיבלתי אוכל בכשרות מהודרת, וחייתי על לחם, ירקות טריים ומים בלבד. אך מי שכבר מתגייס מכל סיבה שהיא, אני ממליץ להחדיר לעצמו מדי יום שהוא נמצא בצבא בשליחות של הרבי, והוא לא ‘מקבל’ בשום אופן אלא ‘משפיע’, וזה מה שיסייע לו לעבור את כל הקשיים והמהמורות”.

ללמוד מהניווט הצבאי:
אי אפשר לשנות יעד!

יוחאי חתם שלוש שנות שירות ואף יצא בהמלצת מפקדיו לקורס מפקדים. במהלך הסדרה מתועד הדגל מתנופף כמעט בכל מסע או פעילות, ואף ברגעי שגרה. מדהים עוד יותר להיווכח איזו עוצמה יש לחסיד אחד שהולך בכוח המשלח. את השאלה על ‘אופן המתקבל’ אין צורך לעלות מול המציאות האיתנה והחזקה שמשיח חדר היום אצל כל יהודי.

“היום לאחר השחרור אני חושב רבות מה ניתן ללמוד מהצבא לעבודת ה’, ואכן ניתן ללמוד רבות. לדוגמה, חייל מתחנך שאין אחר מפקדיו ולא כלום, והוא צריך לציית בקבלת עול גם אם חוקי המפקד לא מתיישבים על שכלו. כך גם אנחנו חייבים לבצע את הוראות הרבי גם אם אנו לא מבינים כל פרט בהם.

“דוגמה נוספת: יש בצבא שני סוגי מפקדים, אחד קשוח שחייליו מצייתים מאימת העונש ומפקד אחר שדואג לחייליו ואלו שומעים בקולו כי הם מתביישים להמרות את פיו. כזה הוא הרבי שדואג לצאן מרעיתו בדאגה צמודה, ואף עלינו להתנהג כך עם מקורבינו.

“דוגמה שלישית: ניווט מורכב מתחנת יעד וכמה תחנות הנמצאות במהלך המסע. אם טעית בתחנה אחת, עליך לתכנן מחדש מסלול אך היעד לא משתנה. אף אנו חסידי חב”ד, כל אחד יכול לבחור במסלול שונה, אך היעד נשאר אותו יעד - התגלותו של הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש”.

ניסים גלויים במהלך השירות

מספר התמים יוחאי בר חי:

“לאחר שהפכתי למפקד, קיימה החטיבה תרגיל גדול ברמת הגולן בו נכחו מפקדי החטיבה וגם הרמטכ”ל. תרגלנו תרגילי הסתערות בהם חלק מהחיילים רצים וחלק מחפים עליהם מאחור. במהלך התרגיל צעקתי ‘הסתער’ ורצתי קדימה עם כמה חיילים. לפתע אני מרגיש מכה מאחורה ואבנים עפות לכיווני.

“אני מסתכל אחורה ורואה עשן יוצא מקנה הרובה של המאגיסט כאשר עיניו ופיו פעורים לרווחה. הבנתי מהר שהייתה כאן תאונה והוא שרוי בהלם. חייל אחר מיהר לבדוק אם יש באזור הגב שלי חור, וכשנראה שהכל בסדר, המשכנו בתרגיל עד לסיומו. כשהתרגיל הסתיים ביצענו תחקיר מעמיק, והתברר שאותו חייל היה צריך לנצור אש, אך בטעות נפלט לו כדור שפגע בסלע, סנטימטר מתחתי. אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אם הכדור היה פוגע בי ממרחק כה קרוב.

“היה עוד מקרה שאני מגדירו כנס, לא פחות. כששירתנו בגזרת הר דוב ביצענו פעילות מסוימת שהשתיקה יפה לה בשני צדי הגבול באזור נחל החצבאני. יום אחד התגלינו וחיילים מצבא לבנון כיוונו עלינו רובים ואנחנו עליהם  בחזרה. עמדנו אלה מול אלה במרחק מטרים ספורים. כשביקשנו לפתוח באש קיבלנו הוראה לנצור ולהשיב אש רק במקרה שהצד השני פותח באש. 

בינתיים טנקים שלנו תפסו עמדות בקרבת מקום. כל הסיטואציה הזו נמשכה זמן רב עד שהחיילים הלבנונים הבינו שאין להם כל סיכוי לצאת ממצב זה בחיים - ונסוגו”.