דניאל אפרתי

דניאל אפרתי, בחור מבריק, פילוסוף ומרצה לפילוסופיה, מגדיר את  עצמו גם כ”בוהמיין תל אביבי”, נקלע שלא לרצונו לסאגה כאובה והושלך אל מאחורי הסורגים בפונה שבהודו. שלוחי הרבי מה”מ, הרב בצלאל ורעייתו רחל קופצ’יק, עמדו לימינו לאורך הדרך כולה. כששוחרר למעצר בית, שהה בבית חב”ד כמעט ארבעה חודשים, שם החל להכיר את מי שאמר והיה העולם, וחולל שינוי עמוק בתפיסת עולמו • לפני כחודש ימים השיב בדמי ימיו את נשמתו המיוסרת והרצוצה ליוצרה אחרי מחלה קשה • סיפורו שנחשף כאן לראשונה, מוגש לרגל ימי הרחמים והתשובה

דמותו של דניאל אפרתי, היא מבריקה ומעומעמת גם יחד. בצעירותו למד בישיבה התיכונית ‘נתיב מאיר’ בירושלים, אך לימים נטש את דרך התורה והמצוות. בחור עם ראש על הכתפיים; בוגר קורס צוערים, אסטרטג לשעבר במשרד הביטחון, בעל תואר שני מאוניברסיטת ייל, מבקר מחול, סופר, פילוסוף מחונן ומרצה לפילוסופיה פוסט-מודרנית באוניברסיטת תל אביב. על אף כישרונותיו הברוכים, לא ראה ברכה בעמלו וחי כאביון גמור.

בשלב מסוים נסע להודו לטייל, כמו ישראלים רבים, חשב על עבודת מחקר משותפת בפילוסופיה עם האוניברסיטה המקומית בפונה. כבן 54 שנים היה כשיצא למסעו. שם, בהודו, הכול התהפך יום אחד לרעה, בעצם לטובה, תלוי בזווית ממנה בוחרים להסתכל.

התקופה: חודש אייר תשס”ט, ארבע שנים ומחצה לאחור.

סיפורו האישי, סיפור התקרבותו ליהדות, לא בלי לבטים וקשיים, נסיונות ומהפכים, שזור בסדרת מכתבים משפחתית, שכתבו הרב בצלאל ורעייתו רחל קופצ’יק, שלוחי הרבי מה”מ בפונה שבהודו לבניהם שבארץ ישראל. המכתבים פותחים חלון הצצה לסיפור חייו וסיפור נשמתו, תוך כדי התרחשות הדברים.

את תחילת הסיפור, אנו מוצאים במכתב שכתב ינון קופצ’יק, בן ה-12, בן השלוחים, ושליח בעצמו.

ב”ה יחי המלך המשיח!

בשבוע שעבר בא לבית חב”ד אדם ששמו הוא דניאל.

לפי הפילוסופיה שלו (הוא פילוסוף קרח עם תואר שלישי) אותה הוא חשב ברכבת מדלהי לפונה (30 שעות… כמובן היה לו הרבה זמן לחשוב…), הוא אמר שהוא מבין את “כי בנו בחרת מכל העמים”… הוא התאכזב קשה מאוד מהודו; מצד שני, התפעל מהעם היהודי שלנו, כי היהודים שהם בקושי אחוז מאוכלוסיית העולם, הם 30% ממקבלי פרסי הנובל.

למרות שהוא התפעל מכל הנ”ל, הוא לא הסכים להניח תפילין.

אתמול הוא בא להיפרד כי הוא טס לדלהי חזרה …

מעצר פתאומי

ואז הגיע הרגע המכונן שהפך את הקערה על פיה, על כך מספרת הגב’ רחל קופצ’יק במכתב שכתבה לילדיה:

יחי המלך.

ט”ז באייר תשס”ט

שלום ילדים!

את דניאל כבר הכירו חלקכם. התארח כאן בשבת האחרונה שהייתם. קרח, ספורטיבי, בן 54, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ו’בליין תל אביבי’ כהגדרתו. הוא הגיע לכאן להיפרד, שכן הוא נוסע לבומבי, שם תכנן לקנות כרטיס לדלהי ומשם יש לו טיסה לארץ ישראל. “למה לך?” שאלתי. “כמה כבר תרוויח? עדיף שתטוס כמו מלך לדלהי”.

ייתכן שבאמירה זו חרצתי את גורלו, או אולי הצלתי אותו מהסתבכות יותר גדולה?

כך או כך, הוא נענה להצעתי וקנה כרטיס טיסה אצל יוגנדרה, סוכן הנסיעות שלנו.

למחרת טלפון. “מדבר דניאל. אני בשדה התעופה בפונה. עצרו אותי, כי מצאו כדור רובה בתרמילי”.

עניתי לו מיד, שאראה, מה אני יכולה לעשות. למען האמת, נבהלתי מאוד. בארץ ישראל, בגלל הנסיבות, יש גישה מאוד מקלה לגבי כדור רובה, אבל פה זה ממש אחרת. ואבא לא שהה בבית חב”ד באותם ימים…

בהודו שום דבר לא פשוט. בעיה ראשונה: איך לנסוע לשדה התעופה? בדיוק היום יש שביתת ריקשות…

למזלי בדיוק נכנסה שילה לבית חב”ד. ביקשתי ממנה טרמפ לשדה התעופה והיא הסכימה בשמחה. הייתי אופטימית. משום מה היתה לי הרגשה, שכמה מילים בשטח, והוא ישוחרר.

הבעיה הראשונה שניצבה לפני היתה להכנס בכלל לשדה. הרי לא נותנים להכנס בלי כרטיס. נגשתי לשוטרים שבפתח והתחלתי להסביר משהו. השוטר ההודי ישר הבין ואמר לי בהתרגשות לפנות אל החלון שמצד ימין, החלון של חברת התעופה ‘קינג פישר’. נגשתי לשם וביקשתי: “אני רוצה לראות את דניאל”. גם שם הפקיד הבין מיד על מה מדובר, ואמר לי שהוא מתקשר לקצין בטחון. הוא מיד יבוא. ה’מיד’ לקח זמן כמו ש’מיד’ יכול לקחת זמן בהודו.

אני יושבת על ספסל בחוץ, וחושבת שדניאל בפנים ועוד מעט יוציאו אותו או יכניסו אותי אליו. העיקר, שלא יהיה לבד, ושידע שמישהו דואג לו. שוטטתי קצת בחוסר סבלנות ליד השוטרים.

סוף סוף הגיע קצין בטחון. לא אחד, שלושה. הסברתי להם, תמימה שכמותי, מה אומר כדור, אצלנו, ישראלים. בכלל יש אצל כל ההודים כזו תגובה: בולאט? (כדור רובה) אה! הא הא. בלוויית תנועת הראש ההודית ובמנגינה מיוחדת, להראות שזה ממש נורא. כל ההודים מגיבים בדיוק ככה. הם רואים באחזקת כדור עוון פלילי חמור!

הם הסבירו לי, שהוא נלקח כבר לאיזו תחנת משטרה. היו אדיבים מאוד ולקחו אותי לתחנת המוניות (לילה, ושביתת ריקשות, אבל בשדה למזלי יש תחנת מוניות. איך אחזור אחר כך? ה’ יעזור) והסבירו למונית לאן לקחת אותי. הגעתי לתחנת המשטרה, לא רחוק משדה התעופה. תחנת המשטרה הזו ממוקמת בבנין דירות. עליתי במדרגות לקומה הראשונה למעלה, כמו אל דירת מגורים רגילה. נכנסתי ל”דירה” שהיא בעצם תחנת משטרה. דניאל המסכן ישב בחקירה מול השוטר, כשהוא לחוץ מאוד.

הוא הרגיש אחרת לגמרי כשפתאום לא היה לבד. מטבע הדברים שימשתי סוג של מתווך, כי הייתי יותר רגועה ממנו. דווקא הוקעתי את עצמי על כך: את צריכה להיות יותר לחוצה, להשתתף בצרה של הזולת כמו בצרת עצמך…

הוא היה בעצם בחקירה, אבל הם נתנו לי לשבת לידו בלי בעיה. בכלל השוטרים היו מאוד אדיבים.

התחלתי להסביר לחוקר מה המשמעות של כדור אצלנו הישראלים, כאשר כמעט כל אחד מחזיק דבר כזה…

דניאל נחקר על ידי קצין והדברים נכתבו. הוא התבקש לחתום על טקסט בהינדי או מרטי, לך תדע על מה הוא חותם ומה הם כתבו שם. הם היו מאד מנומסים, נחמדים ואדיבים. האם זה פשוט משום שהבינו שמדובר באדם הגון, שונה מכל מיני טיפוסים שהם “מארחים” בתחנת המשטרה? אולי היה להם לכבוד לארח זר? או אולי ציפו ל’גמול’ מתי שהוא?

במהלך השהות הדי-ארוכה במשטרה, רציתי ליצור כמה קשרים טלפוניים. רציתי לעדכן את הקונסול, אבל אין לי את המספר וגם אין לי כמעט כסף טעון בפלאפון. ניסיתי להתקשר למירה (שארף, הי”ד) שמספרה על הפלאפון שלי. אין תשובה. הילדים המקסימים בבית חב”ד הפכו להיות חפ”ק יעיל. שיחת טלפון אחת בלבד אליהם – והענינים התחילו לזוז: שמוליק (שארף) התקשר אלי מיד, ומיד לאחר זמן קצר התקשרה אורטל, הקונסולית מבומביי שהביעה דאגה והתענינות.

החפ”ק שמורכב מינון (12) ויגאל (10) עובד הלאה – טלפון לארץ לחברים של דניאל. לחבר שיכול לעזור ולהפעיל קשרים, וגם לחבר נוסף שלו בעל ממון. הרבה כסף נחוץ לסיפור הזה.

הכל לא ברור וזו המצוקה. חוסר השליטה בשפה האנגלית (איך אומרים “ערֵב” באנגלית? ואיך אומרים “מעצר”? מאיפה לי המילים האלה?!) השוטרים יודעים עוד פחות ממני. דניאל מבולבל מאוד ואני צריכה להחזיק ראש במה שקורה.

אחרי חקירה ארוכה ומעצבנת, כשכל הזמן חוזרים על אותן שאלות ואותן תשובות, הסכימו השוטרים לשחרר אותו ללילה למעצר בית בבית חב”ד! רכב משטרתי לקח אותנו לבית חב”ד, ופתר את בעיית שביתת הרקשות. קיווינו שמחר יגמר הכל.

הסתבכות

למחרת הגיע רכב משטרתי לקחת את דניאל חזרה לתחנת המשטרה.

מהתחנה הזו הובל דניאל לתחנה זו ולתחנה זו, כשאנחנו בכלל לא מבינים, מה התפקיד של כל תחנה.

משטרת הזרים. שוב ממתינים. נכנסים לחדרון של המנהל. הוא מסביר, שיש שתי אפשרויות. האחת, שילכו על משפט והאחרת – גירוש מיידי. “ואנחנו” כך אמר, “נמליץ על גירוש”. הבנו, שיש עוד ערכאה אחריו וזה עוד לא הסוף. הכל הלך לקראת “דפורטיישן” (תלמדו מילה, שאני למדתי. מילת מפתח באותו זמן: “גירוש”). נכנסנו חזרה, אחר כבוד, לרכב המשטרה – ונוסעים. חום אימים עכשיו בפונה. לוהט.

הגענו לעוד תחנת משטרה, ושוב יושבים ומחכים בחדר חשוך כמעט לגמרי (הפסקת חשמל). החלטתי, שהכל רק פרוצדורה מעצבנת, ושאתן לדניאל את הפלאפון שלי ואחזור הביתה לילדים, שנמצאים כבר כל היום לבד. כזכור, אבא לא בבית.

זמן קצר אחר כך, טלפון מדניאל. “הם שואלים איפה את. הם רוצים כנראה לעצור אותי. הם לוקחים אותי לשופט תורן לעצור אותי”.

איכשהו ארגנתי לעצמי הסעה (הנהג והרכב של חנן) והגעתי למשטרה. חיכיתי המון זמן, עד שדניאל הוחזר לתחנה.

פתאום הכול התהפך. החליטו לעצור אותו. מה קרה? השוטרים הסבירו לי שהערכאה המשטרתית האחרונה לא הסכימה לסתם גירוש, אלא דרשה לפתוח תיק וזה אומר ללכת על משפט! כעת הכול הופך להיות מסובך בהרבה. ביקשו שמחר נביא לבית המשפט עורך דין וערֵב לשחרר אותו.

השוטרים עדיין התיחסו אליו בכבוד ובחמלה. הם הכניסו אותו לחדר ונתנו לו לאכול את האוכל שהבאתי. הוא ממש ‘טרף’ את האוכל, מסכן. הבאתי איתי גם כרית וסדינים, אבל הקצין אמר לי “קחי חזרה, לא צריך, שם ידאגו לו”. כן כן…

הוא התבקש לתת לי את כל ה”בילונגינג” שלו: כסף, פלאפון, חגורה, הכל. חזרתי הביתה בלב כואב. מסכן.

למחרת חזרתי לתחנת המשטרה. חיכיתי וחיכיתי – ואז הגיע דניאל.

הוא היה המום ושבור. רק רצה לדבר ולספר לי מה קרה.

הוא נלקח למעצר. הודיעו לו שישימו אותו עם זרים. הוא נדחף לחדר עם שלושה זרים – מערב הסעודית… זה היה חדר קטן, צפוף, מסריח, ריק, רק רצפה חשופה. חשוך, רק נורה קטנה קצת מאירה את האפלולית. השירותים היו בחדרון מחובר לחדר ללא דלת, ומי שהיה בהודו מבין את הריח.

אחד העצירים פנה אליו ושאל אותו, בראותו את השרירים שלו: “אתה עושה קראטה?”

“בטח בטח, איך אתה יודע להבחין מיד?”, ענה דניאל ושמח, כששמע אותו מדווח לאחרים על כך… בקיצור, עבר עליו לילה נורא, חם אימים, יתושים, מסריח וחנוק ופחד מעמיתיו לחדר.

דניאל חזר שוב ושוב ואמר לי: “זה היה נסיון קשה מאוד. אבל את הרי אמרת שמרע עולים לטוב”. הוא התפעל וחזר על רעיון משיחה של הרבי, שחזרתי באוזניו על התופים במצרים, שכבר בשעת המצוקה יש להיות בשמחה, בבטחון שיהיה רק טוב.

סוף סוף דניאל נלקח לבית המשפט ואני נסעתי בעקבותיו.

•

בית המשפט.

עורכת הדין שחנן ארגן הגיעה וגם הוא עצמו – כערֵב. היא אישרה לו שהוא יכול להיות ערב, משום שיש לו כרטיס עבודה בהודו. אחר כך יתברר שזו היתה טעות גורלית. חיכינו זמן ארוך עד שהגיע תורו. באולם השופט ישב דניאל במושב מעין מרפסת מוגבהת, לבדו, מתוח מאד. מתחיל ויכוח בהודית בין העו”דית של דניאל לבין התובעת והשופט. אנחנו לא מבינים מילה!

מסתבר שלאורך כל גליון האישום נקטה המשטרה בציון האשמה נניח סעיף 5b ורק בסיכום נכתב סעיף 5d. מסתבר שההבדל בין הסעיפים משמעותי מאוד מבחינה חוקית, והעו”דית עלתה על זה ודרשה שינוי. הפרקליטה הסכימה  אבל עכשיו צריכים לחכות לנציג המשטרה, שיבוא לשנות.

מחכים. מחכים מחכים. אוי כמה שמחכים.

קרוב לשקיעה אבא מטלפן, שהוא הגיע לפונה ורוצה לשלוח את הילדים לבית המשפט עם תפילין. אני חוששת מהתגובה של דניאל. כששהה אצלנו בבית חב”ד הוא לא הסכים, אז כאן, בחצר בית המשפט? אבא מדבר איתו, ולהפתעתי, הוא מגיב בשמחה!

הילדים יצאו בריקשה ואני מחכה להם על הכביש ליד בית המשפט. ואז שוב מהפך: אחרי שחנן מילא את כל הטפסים, פתאום השופט מודיע, שהוא לא יוכל  להיות ערֵב, כי הוא זר! אבא מנסה מיד לארגן ערֵב אזרח הודו, אבל זהו, השעה שבע בערב, השופט יוצא מבית המשפט וזה אומר עוד לילה במאסר!

אני המומה.

ואז בדיוק מגיעים הילדים עם התפילין.

אני ממהרת איתם פנימה. מגלה את דניאל מובל על ידי השוטרים לכיוון הרכב המשטרתי. נוצר טור “הזוי” – השוטרים ודניאל ממהרים קדימה, אחריהם הילדים, שפשוט רצים אחריו עם התפילין ביד. חנן ואני מנסים להדביק את הקצב מאחור.

איכשהו אני פונה לשוטרים בבקשה, אם הם יכולים לתת לו להתפלל לפני שיקחו אותו לבית הסוהר. השוטרים מכבדים את רצונו. הם נעמדים בחצר בית המשפט בין ערימת אשפה קטנה והניידת, ומאפשרים לו להניח תפילין.

כמעט שקיעה, בעוד כמה דקות הוא יועלה לניידת ויעלם מעיננו לעוד לילה מאיים בבית הסוהר. אבל עכשיו, בחצר בית המשפט, מול השוטרים, הוא מניח תפילין, והם עומדים ומחכים לו בשיא הסבלנות. לא יאומן!

כוח של יהודי.

זה היה רגע הזוי לגמרי.

הלילה האחרון במעצר היה עבורו כל כך קשה והלילה, אוי, הוא הולך שוב לעבור את זה?!

אנחנו נפרדים ממנו. אני אפילו לא הבאתי איתי אוכל, כי הרי היינו בטוחים בצהרים, שהוא משתחרר תוך שעה-שעתיים… אבל דריה, אשתו של חנן, שלחה משהו, כך שדניאל נוסע לכלא עם שקית ובה שני חטיפי  גרנולה. עוד ידובר בזה.

הוא עולה על הרכב. הלב ממש נשבר לראות יהודי נלקח למאסר.

פתאום, לקראת סוף סעודת שבת, הדלת נפתחה ו…

יום שישי, למחרת ליל המאסר השני.

ידענו שצריכים לארגן ערֵב הודי. שוב חנן נחלץ לעזרה וארגן את אחד מעובדי המשרד שלו כערֵב. עורכת הדין אמרה שיתייצבו בשעה 11 בבוקר בבית המשפט, שם יקבלו אישור ומשם לבית הסוהר לשחרר את דניאל.

בפועל, ההתיצבות בבית המשפט התעכבה מאוד. ידענו אז, שהשחרור של עציר מהכלא נעשה רק בשעה מסוימת, היה כבר מאוחר, ואם המסמך לא יגיע במועד?!

סוף סוף חנן דיווח שיצא לבית הסוהר והמסמך בידו. קיווינו לטוב.

אני מדליקה נרות שבת קודש, החדר של דניאל מוכן, ועדיין אין חדש מחנן (אל תשכחו, הוא שומר שבת). כלום.

תפילה, קידוש, סעודה. במהלך הסעודה חשבנו, שאולי הוא הלך לחנן לסעודה.

לקראת סוף הסעודה דניאל נכנס, נרגש כולו. מסתבר שרק עכשיו שוחרר. זה היה בין 9 ל-10 בלילה. מהר קידוש וסעודה, והוא מספר לנו בהתרגשות את תלאותיו.

מעולם לא יצא לי להזדהות ולומר: “אני יהודי!”

במהלך יום השבת סיפר לנו דניאל על קורותיו בבית הסוהר. הוא הובהל לבית הסוהר אחרי יום שלם שהוא כמעט לא אכל כלום. כשבידו רק שני חטיפי גרנולה וקצת מים.

הוא הוכנס בבית הסוהר לחדר ענק, אולם, שבו אסורים אסירים צעירים. החדר היה יחסית לגודלו ריק. בבואו, נגש אליו צעיר, מנהיג האסירים. מסתבר שהכל מתנהל שם על ידי חבורות האסירים, יש מנהיג, יש לו משרתים סביבו ועל פיו ישק דבר. המנהיג עצמו היה אסי שנשפט לארבע עשרה שנות מאסר על רצח. דניאל מציע את החטיפים שבידו למנהיג, למרות שזה האוכל היחידי שיש לו והוא חושש לאכול מהאוכל של בית הכלא. המנהיג אוכל חטיף אחד ומחלק לשאר את החטיף השני.

זה היה כדאי. בפקודתו של המנהיג, האסירים מסדרים לו מקום ושמיכה. המשרת של ראש האסירים מביא שמיכה מלוכלכת, ומיד הוא מצטווה להחליף את השמיכה בנקיה.

כל האסירים מקיפים אותו, אבל משום שהמנהיג התיחס אליו בכבוד, כולם מכבדים אותו אף הם. בלילה כולם מתקפלים לשינה על הרצפה, ודניאל כמובן – על השמיכה. כבוד שחלק לו המנהיג. דניאל שוכב ולא ממש נרדם. הוא כנראה בוכה או משהו. פתאום ניגש אליו ה”מנהיג” ומציע לו סיגריה לעשן ביחד כדי לעודד אותו…

נגמרים לו המים. הוא מרגיש זהו, זה הסוף, אין לי מים יותר. הוא לא רוצה לשתות ממי הברז המזוהמים. הוא סיפר לנו: עלתה לי מחשבה, כי זה עונש בגלל ימי כיפור שבהם אכלתי ושתיתי …

היום עובר איכשהו. דניאל יודע, שצריכים לבוא לשחרר אותו אך לא מבין למה לא מתרחש כלום. פתאום אחד מחבורת האסירים, אולי זה שהיה אחראי עליו (מטעם האסיר הרוצח), אומר לו, “קראו בשם שלך”. וממש דוחף אותו בכוח לאיזה פתח, לחדר שבו מתנהל תהליך שחרור האסירים. זה היה ממש מזל, כי אחרת תהליך השחרור היה נגמר והוא היה נשאר בכלא גם לשבת-ראשון.

מדובר בתהליך שחרור ארוך. בדיקה מדוקדקת של הגוף שלו, שבה נבדקת כל נקודת חן שסומנה על גופו קודם, בעת כניסתו לכלא, ונרשמה במקביל במחברת. עכשיו הם בודקים פרט פרט כדי לוודא שמשחררים את האסיר הנכון.

אחרי תהליך השחרור הארוך נתנו לו סוף סוף לצאת. למרבה הצער, בתוך שבת. סביר להניח שמדובר בפיקוח נפש, פדיון שבויים מכלא מסוכן.

מעצר בית בבית חב”ד

דניאל שוחרר למעצר בית, ואנחנו אירחנו אותו בשמחה, על אף שלא ידענו כמה זמן הוא יצטרך לשהות במעצר בית, כאסיר משוחרר בערבות. מכאן החלה תקופה ארוכה מלאה במתח, תקוות וגם אכזבות רבות. ללא דרכון (שהיה מופקד במשטרה) הוא לא יכול חוקית לשהות בשום מקום, וכמובן מאליו נשאר לגור בכל התקופה הזו בבית חב”ד.

מאז, כבר כמה שבועות ושבתות הוא איתנו. הוא החליט שהוא שומר שבת אצלנו, למרות שממש קשה לו בלי סיגריות, ואני רואה את זה לקראת סוף השבת, ולמרות שהרבה אורחים אחרים פשוט יוצאים לחצר ומי רואה… וגם הוא יכול לצאת החוצה ומי ידע… אבל הוא בכל זאת שומר את השבת.

מי ששומר שבת, ה’ שומר אותו.

כששוחרר, נפסק לו להתיצב פעמיים או שלוש בשבוע בתחנת המשטרה. אחד מימי ההתייצבות היה בשבת. הוא היה מתלבש חגיגי לקראת היציאה למשטרה, מתוח כולו, הם גם טרטרו אותו שם. כאב מאוד לראות את המתח שלו בימי ההתיצבות ובמיוחד בשבת קודש, שבת מנוחה.

הצענו לו, שינסה לבקש, שיזיזו את יום ההתיצבות ליום אחר ולא שבת. עורכת הדין אכן העלתה את הבקשה שלו באחד הדיונים המשפטיים.

בעת הדיון שאל אותו השופט: “איזה דת אתה?”

והוא ענה: “אני יהודי!”

דניאל הזכיר לאחר מכן שוב ושוב בהתפעלות, “יוצא לי להציג את עצמי בכל מיני צורות, אבל מעולם לא יצא לי להזדהות ולומר: “אני יהודי!”

התוצאה? השופט שחרר אותו מכל ההתיצבות בכלל, לא בשבת ולא ביום אחר!

הרבי העביר מסר סמוי

חג הגאולה י”ג בתמוז תשס”ט.
שלום ילדים!

ביום שישי הכנתי עוגה לקראת השחרור הצפוי של דניאל, כך קיווינו, בישיבת בית המשפט. אבל פתאום שוב דחיה ליום רביעי הקרוב.

היום דניאל אמר לנו כך: “דיברנו לא מזמן על העברת מסרים סמויה בסרטים, ואני רוצה לספר לכם, מה קרה לי היום. אתמול, בסרט שראינו, הרבי דיבר על יהודי ‘אשר בשם ישראל יכונה’, והוא לא מגדיר את עצמו ולא מזדהה כיהודי בחוץ, רק בביתו. אומר לכם את האמת. הכיפה מונחת ליד מיטתי, ומיד עם צאתי מהחדר אני מניח אותה, אבל כשאני יוצא מבית חב”ד, אני לא שם אותה על הראש אלא מניח אותה בכיסי. היום יצאתי לג’רמן בקרי כהרגלי בבוקר, ואני שם לב, שכולם מסתכלים עלי. אחרי זמן מה אני שם לב שהכיפה מונחת על ראשי, פשוט בלי משים. רק אתמול שמעתי מהרבי על הזדהות יהודית גם מחוץ לבית, והנה היום יצאתי בלי מודעות עם כיפה…

טרם צאתו לבית המשפט ביום שישי, כתב דניאל לרבי מכתב וביקש את ברכתו. את הספר ובו הפתק שהונח בצורה בולטת, הוא השאיר על השולחן. התשובה היתה מדהימה, והיא התחילה במילים: ערש”ק פרשת עלי באר ענו לה… הפרשה של היום…

•    •    •

נ.ב. במייל השבועי הקבוע ששלחתי למקורבים ולמטיילים, כתבתי על המאסר והגאולה של אדמו”ר הריי”צ, הוספתי את השורות הבאות:

“מענין לענין. רחוק ולא רחוק מאותו ענין.

“לפני כחודשיים יהודי משלנו נעצר כאן (ממש לא מה שאתם חושבים, באמת בלי שום טיפת אשמה. אני מנועה מלפרט, מקווה שבקרוב…).

“אני פונה אליכם ומבקשת: תניחו מחר תפילין גם לזכותו! תגידו גם לאח, תציעו לחבר. גם אתן בנות תגידו לידיד, לבעל ולאבא. תחליטי להדליק נר שבת בזמן, רק בזמן, לא אחרי. תגידו בלבכם שהכל נעשה לזכותו. תפגינו כולם ביום הגדול הזה את הרוח היהודית שלכם. סך הכל כולנו יהודים – וכולנו אחים.

“הקריאה הזאת עשתה הדים: בליל שבת נגשה אלי הילה (אחת ממשפחות אמדוקס) ואמרה לי: “קבלתי את המייל שלך והדלקתי נרות ואפילו הוספתי נר לזכותו של דניאל. בעלי הגיע הביתה זמן קצר לפני השקיעה, והוא אמר לי גם: ‘מהר מהר אני צריך להניח תפילין’. אחר כך הוא סיפר לנו ולדניאל, שבדרך כלל הוא מניח תפילין בבוקר, אבל היום לא הניח והמייל שלנו דחף אותו שלא לפספס ולהניח מהר כשחזר הביתה…”

“כתבתי לרבי, ו..פתאום תשובה”

ב”ה, יחי המלך!

היום פתאום מספר דניאל בהתרגשות: “היום כתבתי מכתב!”

האמת, לא הבנתי בתחילה שזה היה לרבי.

ודניאל מוסיף: “חישבתי כמה הסיפור עלה ויעלה לי. לקחתי הלוואות ואיך אני אחזיר. החבר הטוב שלי, שעומד להלוות לי הרבה כסף, אמר לי, שאני אחזיר לו לאט לאט. כמה ימים לא עמדתי איתו בקשר, והוא התקשר היום ואמר, שחשב שזה בגלל מה שאמר לי, ובאמת, אני לא יודע איך אני אחזיר את כל הכספים שלוויתי.

“כתבתי לרבי. לא כתבתי על הענין הזה בכלל. פתחתי את האגרות קודש והרבי כותב למישהו, שלקח הלוואות מחברים והרבי כותב לו שלא ידאג, הרי הם חברים הרוצים בטובתו והוא יוכל להחזיר להם לאט לאט את ההלוואות וכו’…

“איזה כרך?”, שאלתי את דניאל.

“לא יודע”, השיב, “מרוב התרגשות נבהלתי וסגרתי את הספר מיד”.

“תכתוב לרבי שקיבלת על עצמך”

יותר משלושה חודשים שהה דניאל בבית חב”ד במעצר בית.

“טיפלו בי במסירות באופן שאינך רואה בשום מקום אחר”, סיפר לימים בתקשורת הישראלית. “על פי החוק ההודי לא יכולתי לשכור חדר בשום מקום, לא להשתמש בשירותי אינטרנט, וגם לא לנסוע ברכבות. ובבית חב”ד העמידו לרשותי חדר וטלפון ומחשב ושירותי כביסה, ועוזרת. ועשו זאת באהבה ובהתמסרות שאתה לא מוצא בשום מקום אחר.

“גם הנקודה הזאת גרמה לי לשינוי. אפשר לדבר על הומינזם אוניברסלי ולא לעשות שום דבר, ואפשר לדבר על אהבת ישראל ולארח אותי חמשה עשר שבועות באהבה רבה”.

ימים ספורים לפני שהגיעה הגאולה שלו, יצאה משפחת קופצ’יק לארץ ישראל לחופשה קצרה. למשך יממה, עד שהגיעה משפחת גרומך, ממלאי המקום, היה דניאל “השליח הראשי” בבית חב”ד פונה. דניאל? מי היה מאמין?!…

משפחת קופצ’יק עומדת איתו בקשר, מהדרך, בתכתובת באינטרנט בחניית הביניים בירדן ולאחר מכן מהבית של משפחת קופצ’יק בצפת. דניאל החל לעבור מהפך נפשי עמוק, כך למשל עולה מתוך קטע מתוך השיחה הבאה:

דניאל: מה שלומך?

קופצ’יק: ב”ה. מתפללים בעבורך.

דניאל: גם אני. מתכונן לגאולה האישית בעוד כמה שעות.

דניאל: בעוד כמה שעות, אם משיח יבוא, לא נצטרך את השופט ההודי.

קופצ’יק: אולי תקבל על עצמך תפילין כל יום? זה בסך הכל חמש דקות.

דניאל: מקבל. בעזרת השם.

קופצ’יק: ותכתוב לרבי שקיבלת על עצמך ואתה מבקש בזכות זאת שהערעור יצליח.

דניאל: כותב.

קופצ’יק: ובע”ה נשמע בשורות טובות.

כמה ימים לאחר מכן מדווח דניאל לר’ בצלאל קופצ’יק: “המשטרה הגישה סוף סוף דו”ח בו אין היא מתנגדת לשובי לארץ ישראל. מקווה שהפעם יחזירו לי את הדרכון ואחזור בשבוע זה לארץ ישראל”.

אכן, בימים הבאים שוחרר דניאל ודרכונו הוחזר – עובדה שמשמעותה היא, כי הוא יכול לשוב לארץ הקודש.

“מתאר לעצמי כמה השמחה גדולה” – כתב לו הרב בצלאל קופצ’יק מארץ ישראל,  – “חבל שאנחנו לא זוכים להיות לצידך פיזית ביום השמחה שכה ציפינו לו! אבל, הבעל שם טוב אומר, במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא… ואנו עימך בשמחה!”

סיפורי הרבי גרמו להתענינות בפאב תל אביבי

דניאל עזב בשעה טובה ומוצלחת את הודו שהחמיצה לו פנים, ושב לארץ הקודש. גם מארץ ישראל המשיך להתכתב עם משפחת קופצ’יק ששבה בינתיים לפונה שבהודו.

וכך הוא מספר במייל שכתב מארץ הקודש אל בני הזוג קופצ’יק שבינתיים שבו למקום שליחותם בפונה:

“השבת הייתי בבית חב”ד בתל אביב, ותאמינו לי שאת נפלאות הרבי ספרתי גם ביום ה’ בערב, כשישבתי בפאב תל אביבי בפלורנטין. היו שם הרבה אנשים וספרתי את הסיפור עד חצות הלילה. זה היה ממש הזוי אבל אנשים הטו אוזן והקשיבו, אולי דווקא משום שבא מעבריין כמוני… כשיצאתי משם חשבתי שאולי אקבל מינוי ביום מן הימים כשליח חב”ד לפאבים בתל אביב…

“אתה יודע בצלאל, הסיפור הזה ריגש אותי, דווקא שם אחרי ששתיתי בירה, התחלתי לדבר על מה שעברתי ואנשים הקשיבו. דיברתי על אהבת ישראל של חב”ד וזה יצא מהלב – ואני כידוע לא נראה כמו חב”דניק”.

והשליח בצלאל קופצ’יק עונה לו במייל חוזר: “אתה מכיר את הסיפור של הבעל שם טוב שכתב במכתב ‘הייתי בהיכלו של משיח ושאלתיו אימתי קאתי מר? וענה לי לכשיפוצו מעינותיך חוצה’. אז אתה בינתיים השליח ב’חוצה’ הזה…”

הפילוסוף מוצא צידוק בדין ובמשפט

בצלאל ורוחל’ה היקרים.

התבשרתי לפני שעות אחדות כי בגופי גידול סרטני וימיי ספורים.

אני רוצה להודות לכם שנית על החסד בו נהגתם איתי ועל הידידות שנרקמה ביננו. ד”ש חמה לילדים.

דניאל

עכשיו החלה מסכת התמודדות של הנשמה המיוסרת הזאת, שלא די עברה עד כה, אבל הנשמה הזאת ספוגה בעוצמה של אמונה ובטחון ברבונו של עולם.

“שלומי ב”ה טוב, כפי הנאמר ‘כל דעביד רחמנא לטב עביד’, ואני מתכוון לזה בכל מאת האחוזים”, הוא כותב לבני הזוג קופצ’יק, וממשיך: “אשר לגידול עצמו – בסבירות גבוהה מאוד הוא חזר. בשבוע הבא אקבל תוצאות שתי בדיקות ואחר כך יש כוונה להעביר אותי סט נוסף של כימותרפיה, בשילוב של טיפול ביולוגי ניסיוני. בד בבד אתחיל לקבל מזון לווריד דרך משאבת הזנה.

“עזרתכם הגדולה היא הפגישות והשיחות עמכם, יש נושאים רבים שאני יכול לחלוק רק אתכם, בעיקר בנושאים שברוח שלא אוכל לשתף אנשים אחרים. כשאתם כאן, תמיד אשמח להפגש. כל טוב ושבת שלום, דניאל”.

דניאל השתתף בחתונה של בן למשפחת קופצ’יק, שנערכה בארץ ישראל, ובעקבות זאת כתב את רשמיו שאף הם מעניקים טפח של הצצה לעולמו הפנימי שהשתנה:

שלום!

זכות הייתה לי להשתתף בשמחתכם, לראות מהי שמחה אמיתית היוצאת מן הלב ואין בה העמדת פנים כמו זו המקובלת לצערי בתל אביב, התרגשתי מאוד. דיברתי רבות עם שי על החוויה של החתונה הזו.

חודשים אלו קלים קצת פחות, אני מתקשה לעכל ובמהלך השבוע האחרון הייתי בבית הרפואה כדי לנסות להסדיר את בעיות העיכול, עוד חמשה שבועות של כימותרפיה ואחר כך חודש הקרנות ובזה יסתיימו הטיפולים. אקווה שאוכל להגיע גם לחתונה של דביר [בנה הצעיר של משפחת קופצ’יק]…

שבת שלום

דניאל

באחד ממכתביו האחרונים הוא מציין: “את השבועות האחרונים, ובכלל זה הפסח, ביליתי בבית הרפואה. המחלה שבה אף שאיש אינו יודע במדויק את תוחלת החיים שלי, אקווה רק שהסיום יהיה נטול כאבים, שכן אלו פוקדים אותי לרוב בימים אלו. גם עתה אני משוכנע כי “כל דעביד רחמנא לטב עביד” וכי אם זו היא קצבת חיי – יש טעם וסיבה לזה”.

כשהגיעו בני הזוג קופצ’יק לארץ הקודש, הם נפגשו עם דניאל. “למרות מצבו הקשה, הכח הנפשי שלו היה מופלא”, מספר הרב בצלאל קופצ’יק ל’בית משיח’. “השיחה היתה ענינית לגמרי על מצב בריאותו הקשה – ומלאת התפעלות ככל שזה נגע ברעיונות יהודים. מי שהיה עובר אז בכיכר התל אביבית ורואה אותי יושב יחד איתו, היה תמה על הקשר המוזר בין היהודי עטור הזקן לבינו. אבל אני ידעתי את האמת, אשר ‘אל תבט אל מראהו’.

הוא חזר בהתפעלות על פירוש, שלמד לתפילת ראש השנה וממש חי את הפירוש.

“בתפילת מוסף של ראש השנה אומרים: “באין מליץ יושר מול מגיד פשע, תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט, וצדקנו במשפט, המלך המשפט”. ידוע הכלל ההלכתי, שבדיני נפשות, אם כל הדיינים מחייבים ואין אף מליץ יושר אחד בינותם, אזי היהודי יוצא זכאי, כי לא יתכן מצב בו אין אף אחד שימליץ זכות על היהודי. כך אנו אומרים לקב”ה: באין מליץ יושר – אם אין עלינו אף מליץ יושר וכולם מגידי פשע – תגיד ליעקב את החוק ומשפט, את ההלכה, שבמקרה כזה, היהודי יוצא זכאי – “וצדקנו במשפט המלך המשפט!”

חיים של מלחמות בלתי פוסקות

‘בית החיים’ ירקונים. לפני כחודש ימים.

קומץ אנשים ליווה בדומיה את דניאל אפרתי שהלך לעולמו לאחר מחלה קשה. דרך ארוכה מאד עשה האיש עד שהגיע לקשר עם חב”ד במהלך השנים האחרונות לחייו ונפטר כיהודי מאמין ומלא בחיות יהודית. את השינוי בחייו מיצה במשפטים אחדים כאשר התראיין לערוץ תקשורת בישראל באמרו כי הפילוסופיה שלימד באוניברסיטה השתנתה, לאחר שראה כי ניתן לדבר על הומאניזם ולא לעשות דבר, אך ניתן לדבר על אהבת ישראל ולהתכוון לכל מילה. “זה בהחלט חולל בי שינוי עמוק”, העיד.

אל ההלוויה הגיעו גם כמה מאנ”ש חסידי חב”ד, אחד מהם, ר’ חנוך וינר שארח את דניאל בעת שהותו בשבתות בתל אביב, והוא גם דאג להביא לדניאל אוכל בחודשי מחלתו.

השנה האחרונה לחייו החלה בגילוי ‘המחלה ההיא’ בדרגה ארבע, והסתיימה לפני כחודש. בשנה הזאת, כשהוא חמוש באינטלקט שלו, השתחרר מכל הדאגות ויכול היה להתפנות לעשות את מה שרצה תמיד – לחשוב ולכתוב.

דניאל – כל חייו ניסה לברוא את עצמו מחדש, להילחם במלחמה חסרת רחמים. לא תמיד הצליח. האיש המבריק הזה שידע וחווה כל כך הרבה – חי כאביון גמור. ובכל זאת, בתחושה שלו הכול היה שונה – “השנה האחרונה היתה השנה הכי מאושרת בחיי”, אמר יומיים לפני שנכנס אל ההוסטל, שמשם כבר לא יצא.

דניאל נקרא על שם סבו, שכיהן כראש קהילה באחת הערים באירופה הכבושה. עם כניסת הגרמנים, ידע הסב, כי יאלץ לתת לנאצים את רשימת היהודים שברשותו. הוא עמד אפוא, קרע ושרף את כל הרשימות. הנאצים גמלו לו על כך במכות רצח עד מוות… בגלל הסיפור הזה הרגיש מחובר דווקא לשם דניאל ולא דני, שמו המלא של סבו היקר, שמסר את נפשו להצלת יהודים.

על השינוי המהפכני והעמוק שחולל בחייו האיש והנשמה המיוחדת הזאת, יש גם יש מליץ יושר, להצדיקו במשפט – המלך המשפט.