פרס או משימה?

לכל אחד מאתנו יש איזושהי חבית בנפש ש’יושבת לנו על הלב’ ולא נותנת לנו לשמוח. אם רוצים להוציא אותה מאתנו, צריך לעורר בנו שמחה ממקום כזה שלא תלוי בשום דבר, אלא בעצם העצמיות שלנו, ועל ידי השמחה הזו כבר נצליח להוציא את החבית החוצה, ולהכניס פנימה את הגאולה

מאת הרב נדב כהן

פרס או משימה?

האם השמחה היא פרס על עבודת ה’ שלנו, או שהיא חלק מהמשימה שקיבלנו?

למדתי פעם בחברותא עם יהודי שהתחיל להתקרב לתורה ומצוות, וכבר החל לקבל על עצמו מצוות מעשיות כמו הנחת תפילין ושמירת שבת, אך במקביל היה מעורב בכל מיני ‘סדנאות רוחניות’ שאינן מצד הקדושה. בכל פעם שדיברנו על כך שהוא צריך להוסיף בתפילה ולא להסתפק ב’קריאת שמע’ הוא בא בטענה: “אבל אני לא מרגיש שום דבר כשאני מניח תפילין”, הוא הסביר לי “בסדנאות בהן אני משתתף, אני מרגיש משהו מיוחד, אווירה רוחנית, אבל זה לא קורה כשאני מניח תפילין…”. הסברתי לו שביהדות זה עובד הפוך, לא באנו לפה כדי לקבל, באנו כדי לתת…

לא באנו ללונה פארק

ישנם כאלה שרוצים להיות בשמחה. הם מקיימים מצוות כנדרש מהם ומחכים מתי סוף סוף הקב”ה יעריך את עבודתם כראוי וייתן להם את הפרס המיוחל - להיות שמח. בדומה לכך, ישנם כאלה שניגשים כל בוקר להתפלל ומחכים, מתי כבר הקב”ה ירגש אותי בתפילה וייתן לי להרגיש קצת אלוקות?

בשני המקרים הציפיה נובעת מתפיסה לא נכונה של המציאות ומהבנה לא נכונה של היחסים בינינו לבורא עולם. אנחנו לא אורחים ב’מלון’ של הקב”ה, אנחנו לא פה כדי ליהנות מכל השירותים שיש לו להציע ולקיים את רצונו בתמורה לכך. לא שילמנו כדי להיכנס ל’לונה פארק’ ועכשיו אנחנו מחכים ליהנות מ’המתקנים’ השונים: להיות שמח, להרגיש קדושה, להגיע לשלווה, לזכות בשלום בית, להרוויח חינוך הילדים ועוד.

ירדנו לעולם בשביל מטרה ומשימה שאותן יש לנו לבצע. הנשמה שלנו הייתה בעולם עליון ובחרה לרדת ולהתלבש בגוף גשמי ולקיים את המשימות שהקב”ה הטיל עליה. אמנם מובטח לנו שכר על קיום המשימה, אך כאשר מבינים את גודל הזכות לקיים את המשימה - זה עצמו השכר הכי גדול שיכול להיות.

יתרה מכך: כאשר מבינים שהנשמה שלנו היא חלק אלוקה ממעל ממש, היא חלק מהבורא, אנחנו לא רק העובדים שלו, אלא אנחנו הבנים שלו, וממילא מי חושב על שכר?!… בן לא עוזר לאבא שלו בשביל השכר שיקבל אלא כי הוא אוהב אותו; הוא עוזר לו כי הוא מרגיש מחובר אליו. אם האב ייתן שכר לבן, הבן ייעלב מזה, שכן בזה שהוא משלם לו על העבודה שעשה הוא מראה שהקשר ביניהם הוא קשר של ‘תן וקח’ ולא מעבר לכך.

היתרונות באיש שמח

המשימה העיקרית שלנו היא להביא את העולם לימות המשיח; למצב הסופי שבו העולם יפסיק להעלים על הקב”ה ויתחיל לגלות אותו. זה המצב שבו נראה אלוקות בגלוי, נראה בכל אחד את החלק האלוקי שבו מאיר. בפועל אנו עושים זאת על ידי רשימת ההוראות שקיבלנו - המצוות. ברגע שאנחנו נרתמים למשימה, אנחנו מתחילים לשכוח מעצמנו, מה יש לנו ומה חסר לנו. כשאדם מפסיק להתרכז בעצמו, רק אז השמחה יכולה להתחיל לחדור פנימה. עכשיו אפשר לרתום גם את השמחה למשימה.

השמחה בהחלט מוסיפה הרבה טעם וחיות לחיים של יהודי - שהרי לא מספיק לקיים את המצוות; חלק מהמשימה היא לקיים את המצוות מתוך שמחה. כל דבר שנעשה מתך שמחה והתלהבות נעשה בצורה הרבה יותר טובה. השמחה ‘מדבקת’, היא מדביקה את כל הסביבה שלנו. כולם אוהבים להיות בקרבת אנשים שמחים, וברגע שנכנס אדם עם חיוך לחדר, כולם מתחילים לחייך…

כשאנחנו שמחים אנחנו גם זריזים יותר, קלילים יותר, מוכנים לביצוע כל משימה מבלי להתפעל מהמניעות ועיכובים שעלולים לצוץ בדרך.

השמחה מרסקת מחיצות

ישנה תכונה נוספת בשמחה שממנה נבין עד כמה השמחה נוגעת גם לגאולה, ועד כמה היום הגאולה תלויה בשמחה שלנו.

השמחה פורצת גדר. לכל אחד מאתנו יש את הגדרות הפרטיים שלנו, מחסומים רגשיים, מחסומים נפשיים, מחסומים שמפריעים לנשמה שלנו להתבטא בעולם. אצל אחד זה מתבטא כקושי במתן צדקה, אצל השני בתפילה כדבעי, אצל השלישי בלימוד תורה לשמה, אצל הרביעי באהבת ישראל, וכן הלאה.

איך פורצים את המחסומים? איך מתגברים על אותם מניעות ועיכובים?

על ידי שמחה! כשאדם שמח הוא יכול לפרוץ את כל ההגבלות ולהפיל את כל המסכים. ניתן לראות במוחש, שגם אדם קמצן מוכן לפזר צדקה ביום בו הוא מחתן את בנו. גם אנשים שלא מסתדרים ביניהם ביום יום, הרי הם מתחבקים ורוקדים יחד בשמחת תורה.

אך גם בגדרים וגבולות ישנן כמה דרגות, ולא כל שמחה פורצת את כל הגבולות. כגודל השמחה, כך גודל הגבולות שנפרצים.

כאשר אדם שמח ממה שיש לו, מההצלחות הפרטיות שלו בחיים ומההגשמה העצמית אליה הגיע, הרי זו שמחה מוגבלת, מכיוון שיש גבול כמה אדם יכול להצליח בחיים; סוף כל סוף מדובר כאן על הצלחה גשמית. מכיוון שהשמחה כאן היא מוגבלת, גם הגבולות שנפרצים על ידה הם מוגבלים, והוא מתעלה רק קצת מעל מצבו הנוכחי.

כאשר השמחה מגיעה מדברים רוחניים והאדם שמח מהצלחתו הרוחנית ומהישגיו התורניים - זו כבר שמחה נעלית יותר, שהרי היא קשורה עם עניינים רוחניים, אך עדיין זו שמחה התלויה בדבר, ולכן גם בה יש גבול וגם בגדרים הנפרצים יש הגבלה.

אך כאשר האדם מתעלה לשמחה עצמית, שמחה על עצם היותו יהודי, שמחה על כך שאנחנו על סף הגאולה והנה הנה זה משיח בא, כאן מדובר בשמחה שלמעלה מהגבלות, וממילא היא פורצת את כל הגדרים ומגיעה עד לבחינת עצם הנשמה באדם ובעצמותו של הקב”ה, זו שמחה שמגלה את העצם ומביאה את הגאולה.

שמחה כזו משפיעה לא רק עלינו ולא רק על הסובבים אותנו, אלא על כל היהודים בעולם גם אם הם לא מכירים אותנו. דוגמה לכך היא השמחה שלנו בשמחת הגאולה של הרבי הריי”צ בחג הגאולה בי”ב–י”ג תמוז. כשאנחנו שמחים בחג הגאולה, אנחנו פורצים גדרות נוספים בעולם ומוסיפים בגאולה עצמה. כשאנחנו שמחים ביום זה מעצם העובדה שיש לנו רבי והרבי הזה יצא מאפלה לאורה, אנחנו פורצים את הגבולות, מגלים את העצם ובכך מוסיפים בגאולה של הרבי הריי”צ.

מכיוון שהגאולה של הרבי הריי”צ היא גאולה של כל עם ישראל, שהרי ביציאתו מהמאסר נגאלנו כולנו. כאשר אנחנו שמחים בחג הגאולה אנחנו מוסיפים בגאולה של כל יהודי באשר הוא היכן שלא יהיה, גם כזה שלא יודע כלל על חג הגאולה. לא אף זאת, אל הוא גם מקבל תוספת כוחות להתגבר על המניעות ועיכובים שיש לו, לפרוץ את המחסומים האישיים שלו.

סיפור על שמחה

מסופר על שני האחים הקדושים רבי אלימלך מליז’נסק ורבי זושא מאניפולי שנאסרו פעם אחת על ידי השלטון והוכנסו לתא מעצר קטן וצפוף. לא רק שהיה צפוף, אלא שבאמצע התא הייתה חבית ששימשה את האסירים כשירותים ציבוריים… ראה זאת רבי אלימלך ונכנס לעצבות, אפילו להרהר בדברי תורה אסור פה. פתאום הוא הסתכל לצד וראה שאחיו רבי זושא נמצא בשמחה. פנה אליו ושאלו בתמיהה: “ממה יש לך לשמוח, הרי נמצאים בתא צפוף, אנחנו היהודים היחידים פה, ואפילו לחשוב דברי תורה אסור בגלל החבית הזאת?!” ענה לו רבי זושא: אמנם בדרך כלל אני שמח כי אני מתחבר לקב”ה על ידי לימוד התורה, גם כעת אני מתחבר לקב”ה, רק שכעת אני עושה את זה בכך שאני לא לומד תורה…

כששמע זאת רבי אלימלך נכנס אף הוא לשמחה גדולה, ושניהם פצחו יחד בריקוד. כשהסוהרים באו לבדוק מה קרה ועל מה המהומה בתא, כל האסירים הצביעו על החבית ואמרו שזה הכל בגלל החבית. מיד הסוהרים הוציאו את החבית מהתא… עכשיו רבי זושא ורבי אלימלך יכלו גם ללמוד תורה.

לכל אחד מאתנו יש איזושהי חבית בנפש ש’יושבת לנו על הלב’ ולא נותנת לנו לשמוח. אם רוצים להוציא אותה מאתנו, צריך לעורר בנו שמחה ממקום כזה שלא תלוי בשום דבר, אלא בעצם  שלנו, ועל ידי השמחה הזו כבר נצליח להוציא את החבית החוצה, ולהכניס פנימה את הגאולה, וכפי שהרבי מה”מ תמיד מדייק ואומר: “מתוך שמחה וטוב לבב!”