לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

צו השעה — על-פי הוראת נשיא דורנו, אשר, “גלה סודו אל עבדיו הנביאים” — שכל אחד ואחת, איש ואשה, מאנשי ונשי הדור, ימסור את עצמו להיות “שלוחו” של נשיא הדור!  משיחת שבת פרשת וישלח תשמ”ז. מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. ביום השבת–קודש זה — שבת שלפני י”ט כסלו, ויתירה מזה, ערב י”ט כסלו מודגש הקשר והשייכות לי”ט כסלו:

ענינו של יום השבת — “מיני’ מתברכין כולהו יומין”, היינו, שיום השבת ממשיך ברכה לכל ימי השבוע שלאחריו.

ומובן, שהמשכת הברכה מיום השבת אינה רק מפני החסרון נימי החול, שלכן, זקוקים הם להמשכת הברכה מיום השבת, אלא, גם כאשר ימי החול הם שלמים, ויתירה מזה, ימים נעלים, “יומין זכאין”, ימי סגולה — מקבלים הם תוספת ברכה והמשכה מיום השבת.

ובנדון–דידן: נוסף על גודל העילוי די”ט כסלו, יום סגולה, חג הגאולה של אדמו”ר הזקן, “ראש השנה לחסידות”, “חג החגים” — נמשך בו תוספת ברכה מיום השבת שלפניו.

ומזה מובן גודל מעלת שבת זה — שבכחו לברך גם את י”ט כסלו, היינו, לפעול תוספת ברכה והמשכה בעניני י”ט כסלו.

 

…ג. ולכן, בעמדנו ביום השבת שלפני י”ט כסלו, ערב י”ט כסלו, ובפרט בזמן המנחה, רעוא דרעוין, שבו מודגשת ביותר המשכת הברכה מיום השבת לי”ט כסלו — הרי זה הזמן המתאים להתבונן בקשר והשייכות דיום השבת לי”ט כסלו, כולל — כדי שעל ידי זה יתוסף בכל עניני העבודה די”ט כסלו במעשה בפועל, “המעשה הוא העיקר”.

והנה, הקשר והשייכות דיום השבת לי”ט כסלו — יש למצוא בפרשת השבוע, כתורת אדמו”ר הזקן, בעל השמחה והגאולה, שצריכים “לחיות עם הזמן”, עם הפרשה בתורה שקורין באותו זמן, ובנדון–דידן, פרשת וישלח.

ובהקדמה — שבפרשת השבוע בכללותה (וכן בשיעור דיום השבת) ישנם כמה וכמה ענינים השייכים לי”ט כסלו, אמנם, לכל לראש יש להתעכב על ענין כללי השייך לכל הפרשה כולה - שמה של הפרשה, “וישלח”, כדלקמן.

 

ד. ביאור הקשר והשייכות ד”וישלח” לי”ט כסלו:

ידוע שבגאולתו של אדמו”ר הזקן בי”ט כסלו התחיל עיקר הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, היינו, שהמעיינות דפנימיות התורה (לא רק מי המעיינות, אלא המעיינות עצמם) באים באופן של הפצה עד למקום ה”חוצה”.

ועל פי זה מובן הקשר לשמה של הפרשה, “וישלח”, ענין השליחות — כי, שלימות הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” הוא על ידי זה ש”וישלח יעקב מלאכים גו’ ארצה שעיר שדה אדום”:

יעקב — “נשמתו .. כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם”, “נשמת ישראל סבא הכלולה מכל הנשמות”, שזהו ענינו של נשיא הדור, “נשיא” ר”ת ניצוצו של יעקב אבינו, “בחינת ראש ומוח” הכולל את כל הדור, “הנשיא הוא הכל”.

ויש–לומר דזהו הפירוש הפנימי ד”וישלח יעקב מלאכים גו’ ארצה שעיר שדה אדום” — שנשיא הדור שולח שלוחים (מלאכים) לכל מקום ומקום, עד למקום הכי תחתון, “ארצה שעיר שדה אדום”, כדי להפיץ תורה ויהדות, “דבר הוי’ זו הלכה”, עד המעיינות דפנימיות התורה, גם במקום ה”חוצה”, כולל “חוצה” שאין מחוץ הימנו, “ארצה שעיר שדה אדום”.

וכאשר ממלאים את השליחות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה — אזי “ויבוא יעקב שלם”, “שלם בגופו.. שלם בממונו .. שלם בתורתו”, הן השלימות בנוגע לעצמו, והן השלימות בנוגע לפעולה עם הזולת, עד ל”חוצה” שאין מחוץ הימנו, שלימות הבירור ד”ארצה שעיר שדה אדום”, שאז נעשה הענין ד”אבוא אל אדוני שעירה”, “בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”, ואז, “וישב יעקב בארץ מגורי אביו” (כפי שמתחילים לקרוא במנחת שבת פרשת וישלח), דמכיון שכבר נשלמו כל הבירורים, אזי מתקיימת הבקשה “לישב בשלוה”, “בשובה ונחת תושעון”.

וגם בענין זה מודגש הקשר עם הפצת המעיינות חוצה — כידוע מענה מלך המשיח לבעש”ט על שאלתו אימת אתי מר, לכשיפוצו מעינותיך חוצה, היינו, שעל–ידי הפצת המעיינות חוצה פועלים ביאת משיח צדקנו.

וזוהי ההוראה דפרשת וישלח בקשר ובשייכות לי”ט כסלו — שכל אחד ואחד צריך להיות “שליח” של נשיא הדור, לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, אשר, על ידי זה משלימים את כל הבירורים, ואז, “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”, עד לסיום הכתוב — “והיתה לה’ המלוכה”.

 

ה. ביאור הדברים — בפרטיות יותר:

ב”וישלח” — ישנם ב’ קצוות: מחד גיסא — המושג של שליחות הוא באופן ששולח אחר, ואילו הוא בעצמו אינו הולך למקום השליחות: אבל, לאידך גיסא, הרי “שלוחו של אדם כמותו”, ויתירה מזה — כמותו דהמשלח ממש, היינו, שעל–ידי השליחות בא גם המשלח במקום השליחות.

וכפשטות הסיפור דפרשת השבוע — שסוף כל סוף בא גם יעקב בעצמו, אלא, שענין זה הי’ צריך להיות לאחרי הקדמת פעולת השלוחים (מכיון שיעקב עצמו הי’ צריך להשאר עם נשיו וילדיו כו’), אשר, על ידם נתאפשר בואו של יעקב ובאופן נעלה יותר, ובלשון הכתוב — “כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו גו’”.

ועל דרך זה מובן גם בנוגע לשליחות של נשיא הדור:

נשיא הדור אינו הולך בעצמו לכל מקום ומקום, עד לקצוי תבל, אלא שולח שלוחים שיעסקו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות בכל העולם כולו, עד לפנה נדחת בקצוי תבל, חוצה שאין מחוץ הימנו, בבחינת “ארצה שעיר שדה אדום”.

אמנם, מכיון ש”שלוחו של אדם כמותו”, כמותו דהמשלח ממש, נמצא, שבאמצעותו של השליח, בא גם המשלח בכל מקום ומקום,

ובפרט בנוגע לכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, אשר, לאחרי הסתלקותו “אשתכח בכולהו עלמין (גם בעולם–הזה) יתיר מבחיוהי”, מכיון שאינו מוגבל “בתוך כלי ולבוש.. מקום גשמי .. בחינת נפש הקשורה בגופו כו’” —

וסוף כל סוף בא המשלח עצמו ממש (נוסף לכך שהשליח הוא כמותו דהמשלח ממש) — כאמור, שהמעיינות עצמם (ובמילא, גם בעלי המעיינות, נשיאי הדור, שהכניסו את עצמותם בתורתם) באים במקום ה”חוצה”, עד למשלח האמיתי, שלוחו של אדם העליון כמותו (שהרי ענינו של נשיא הדור הוא — “אנכי עומד בין ה’ וביניכם”) — שהעולם כולו נעשה דירה למהותו ועצמותו יתברך, בדוגמת הדירה שבה מתגלה הדר בה בכל עצמותו.

 

ו. אמנם, האמור לעיל הוא בנוגע למשלח, שהוא עושה את הפעולה ד”וישלח”, לשלוח שלוחים, ובאופן שבא עמהם כו’, כנ”ל בארוכה: ונוסף לזה, יש הוראה מהענין ד”וישלח” גם בנוגע לעבודתו של השליח (נוסף על כללות הענין שצריך להיות שלוחים), שעבודתו צריכה להיות (גם) באופן ד”וישלח”.

ובהקדמה:

יעקב אבינו הי’ (לא רק משלח, “וישלח יעקב”, אלא) גם שליח — כמסופר בפרשיות שלפני זה “וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם”, “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”, שליחותו של יעקב לחרן, “חרון אף של מקום”, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, ובמקום זה דוקא העמיד את בית ישראל, באופן ד”מטתו שלימה”. ונוסף לזה, הי’ גם הענין ד”וישלח יעקב”, היינו, שמלבד היותו “שליח”, הי’ גם “משלח”, ששלח שלוחים כו’.

ומזה מובן גם בעבודת כל אחד ואחד מישראל (שהרי יעקב הוא כללות נשמות ישראל מעולם ועד עולם, כנ”ל ס”ד), שנוסף לעבודתו ד”ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”, החל מירידת הנשמה בגוף, עד לשליחות ל”חרנה” כפשוטו, שיוצא למקום ה”חוצה” כדי להפיץ שם את המעיינות — צריך להיות אצלו גם הענין ד”וישלח יעקב”, היינו, שצריך להיות גם בבחינת “משלח”, כדלקמן.

 

ז. והביאור בזה:

לכל לראש — צריך לשלוח את עצמו, כלומר, נוסף לכך שמוסר את עצמו להיות שלוחו של נשיא הדור, הרי, עבודת השליחות עצמה היא באופן ששולח את עצמו, היינו, שיוצא מעצמו (“ער גייט אַרויס פון זיך”), “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, לצאת מטבעו ורגילותו כו’, ובפשטות, שפעולות השליח הם באופן שכופה את עצמו לשנות טבעו ורגילותו כו’, בהתאם לרצון המשלח בכל הפרטים ופרטי פרטים.

ובפרטיות יותר — השליחות דכחות הנפש, היינו, שהכחות שלמעלה מהשכל, כח האמונה כו’, יושלחו ויומשכו ויחדרו בפנימיות בכח השכל, ומכח השכל — יומשך גם במדות שבלב, וממדות שבלב — למעשה בפועל, עד להתעסקות עם הזולת כו’, שזהו תוכן הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” בנוגע לעצמו, בכל דרגא ודרגא לפי ענינה.

וכל זה — באופן דשינוי טבעו ורגילותו, היינו, שגם כאשר טבעו להיות מונח בשכליים עמוקים, מבלי להקדיש שימת־לב שכל השכלה תבוא גם במדות שבלב, עד למעשה בפועל, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לפעולה על הזולת, אשר, טבע החכמים העוסקים במושכלות שהזולת מפריע ומבלבל כו’ אינו מתחשב כלל בטבעו ורגילותו, בידעו, שצריך למלא את רצון המשלח.

ונמצא, שגם בנוגע לעצמו ישנם ב’ הקצוות שבשליחות — ששולח מישהו אחר, לכאורה, והוא בעצמו אינו הולך, ולאידך, השליח הוא כמותו דהמשלח ממש, עד שהמשלח עצמו נמצא שם:

מכיון שהעבודה היא באופן דשינוי טבעו ורגילותו, היפך הרצון והתענוג שלו, היינו, שיוצא מעצמו — הרי, הוא בעצמו (הרצון והתענוג שלו) אינו נמצא כאן, לכאורה: אבל, לאחרי שמשנה טבעו ורגילותו כדי למלא את רצון המשלח, בא לדרגא נעלית יותר, שגם המשלח שבו (הרצון והתענוג) נמצא כאן, שכן, עבודת השליחות בכל פרט ופרט היא (לא רק בכח המעשה בלבד, כי אם) באופן שחודרת בכל כחות נפשו, שכל ומדות, עד לרצון ותענוג, היינו, שהרצון והתענוג שלו הוא — רצון ותענוג המשלח, שכן, שלימות ענין השליחות הוא — שכל מציאותו של השליח אינה אלא מציאות המשלח.

 

ח. ונוסף לזה, צריך להיות גם הענין ד”וישלח” כפשוטו — לשלוח גם אחרים בשליחותו של נשיא הדור:

עבודתו של השליח במקום שליחותו צריכה להיות בריבוי גדול (בכמות ובאיכות) כל כך, עד שאינו יכול לעשות בעצמו את כל הפעולות שצריכים לעשות במקום זה, ובמילא, מוכרח לשלוח עוד שלוחים, “שליח עושה שליח”, שגם הם יעסקו במילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, הן במקום זה והן במקומות אחרים, בכל הסביבה כולה.

ועל ידי זה ממלא את עבודת השליחות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה בשלימותה — הן הענין ד”ויצא יעקב”, לצאת לשליחות, והן הענין ד”וישלח יעקב”, שגם הוא שולח שלוחים, כאמור, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לאחרים.

ועל פי זה מובן גם המשך הפרשיות שקורין בחודש כסלו (חודש הגאולה) — ויצא, וישלח, וישב — בהתאם לסדר העבודה דהפצת המעיינות חוצה (הנקודה הפנימית דחודש כסלו): “ויצא” — היציאה לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, “וישלח” — התעסקות בהפצת המעיינות חוצה באופן שהוא לא רק שליח, אלא גם משלח (כנ”ל בארוכה), אשר, על ידי זה באים ל”וישב”, “וישב יעקב בארץ מגורי אביו”, ישיבה בשלוה, ועד לשלימותה ולתמיד — לאחרי גמר כל הבירורים, בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, מזרעו של פרץ (שלידתו — בפרשת וישב), ו”אלה תולדות פרץ .. וישי הוליד את דוד”, דוד מלכא משיחא.

 

ט. ויש להוסיף עוד הוראה נפלאה בענין השליחות — שלמדים מפרשת וישלח:

מבואר בדרושי חסידות בענין “וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו גו’”, ש”יעקב חשב שעשו נתברר כבר וחזר לשרשו הנעלה בחינת המקיפים דתהו שלפני התקון, לכך שלח מלאכים לפניו, לפניו ממש, דהיינו אל בחינה שלמעלה ממנו במדרגה . . בחינת מלכין קדמאין דתהו . . להודיעו שכבר נגמר ונשלם כל סדר התקון דאצילות בתכלית השלימות כו’”, היינו, שיעקב הי’ מוכן כבר לגאולה השלימה, “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה’ המלוכה”.

וכאן רואים דבר פלא, לכאורה:

יעקב ידע שעדיין לא נתקיימה הגזירה ד”גר יהי’ זרעך גו’ ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה” [ועשו ידע זה, כמו שכתוב “וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו”, “מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהי’ זרעך המוטל על זרעו של יצחק, אמר, אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו הארץ, ולא בפרעון השטר”], ומכיון שכן, הרי גם מצדו של יעקב עדיין לא הגיע (לכאורה) זמן הגאולה.

ועל אחת כמה וכמה מצד מצב העולם — שהרי רוב אומות העולם (מלבד הנלווים לאברהם יצחק ויעקב) עבדו עבודה זרה (אף שנאסרה לבני־נח), כפי שראה יעקב בלכתו מחרן לארץ מגורי אביו (מהלך י”ז יום) את הנהגתם של אומות העולם שדרו במקומות ההם. ומכיון שכן, אינם ראויים עדיין לקיום היעוד “אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו’ לעבדו שכם אחד”.

ואף על פי כן, כשסיים יעקב את שליחותו בבית לבן, שלח מיד להודיע לעשו ש”כבר נגמר ונשלם כל סדר התקון דאצילות בתכלית השלימות”, ובמילא, יכולה כבר לבוא בעולם–הזה הגאולה העתידה!

ומכיון שמדתו של יעקב היא מדת האמת — הרי בודאי שכן הוא באמת, היינו, שאכן היתה יכולה לבוא הגאולה העתידה תיכף ומיד, וכמפורש בקרא “וישב יעקב בארץ מגורי אביו”, ישיבה בשלוה (אלא שאחר–כך התערבו ענינים אחרים כו’).

ומכאן למדים הוראה נפלאה בנוגע לעבודת השליחות:

שליח ששלחוהו למקום מסויים לעסוק בענין מסויים — צריך להיות מונח בכל מציאותו בשליחותו הפרטית, ללא כל נפקא–מינה מה נעשה במקומות אחרים ובענינים אחרים כו’, היינו, שאין בעולמו אלא השליחות שלו, עד כדי כך, שכאשר גומר ומסיים את שליחותו הפרטית, אזי, תיכף ומיד באה הגאולה — לא רק הגאולה הפרטית שלו, אלא גם הגאולה דכלל ישראל, עד לגאולת העולם כולו.

 

י. ההוראה מכל האמור לעיל — בנוגע למעשה בפועל:

כללות (עיקר) הענין דהפצת המעיינות חוצה התחיל, כאמור, בגאולתו של אדמו”ר הזקן בי”ט כסלו, אבל, באופן של התחלה, ומדור לדור ניתוסף בזה עוד יותר על–ידי רבותינו נשיאינו, עד לכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שעל ידו נעשית הפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל ממש, על ידי זה ששלח שלוחים כו’, ובאופן דמוסיף והולך בשליחותו עד לימינו אלה — בכל מקום ומקום, עד לפנה הכי רחוקה בקצוי תבל.

ולכן, צו השעה — על–פי הוראת נשיא דורנו, אשר, “גלה סודו אל עבדיו הנביאים” — שכל אחד ואחת, איש ואשה, מאנשי ונשי הדור, ימסור את עצמו להיות “שלוחו” של נשיא הדור, לעסוק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה!

ו”איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, היינו, שלכל אחד ואחת מאנשי הדור ניתנו כל הכחות הדרושים לעבודת השליחות, ככל פרטי ההוראות דנשיא דורנו שנתבארו במאמריו ושיחותיו ומכתביו, ונתפרסמו בדפוס, הוראה לדורות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת למסור את עצמו לעבודת השליחות, ואז, יצא מיד לעסוק בעבודת השליחות, מתוך שמחה ובטוב לבב, ובהצלחה רבה ומופלגה.

 

יא. ובנוגע לפועל:

יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהקמת (והרחבת) בתי חב”ד, בתי תורה תפלה וגמ”ח, בכל מקום ומקום

כהרמז בפרשתנו: “ויבן לו בית”, ומבואר בזהר דקאי על בית–המקדש השלישי, “ה’ .. יבנה בית”, “דא מלכא עילאה דאיהו בונה להאי ביתא תדיר כו’”, בית נצחי, “כיעקב שקראו בית”, וצריך להיות הכנה לזה מעין זה — ב”מקדש מעט”, בבית הכנסת ובבית המדרש, שזהו מטרת בתי חב”ד, בתי תורה, תפלה וגמ”ח (כמדובר בארוכה כמה פעמים).

ובמיוחד בנוגע לענינים שהזמן גרמא — (א) עריכת התוועדויות דחג הגאולה י”ט כסלו בכל מקום ומקום, (ב) הכנה לימי חנוכה הבאים עלינו לטובה, בנוגע לכל הפעולות ד”מבצע חנוכה” בכל מקום ומקום, ובהדגשה — שהתחלת ימי חנוכה בשנה זו היא ביום השבת (בהמשך ובהתאם לכך שהשנה כולה היא “שבת לה’”, ובפרט שגם התחלתה וראשיתה, ראש–השנה, ביום השבת), וסיומם — ביום השבת, ב’ שבתות, והפטורה מיוחדת.

 יב. ועל–ידי מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים באופן דמוסיף והולך ואור, “ילכו מחיל אל חיל” — זוכים לקיום (ההמשך) היעוד “יראה אל אלקים בציון”,

ושם רואים את הדלקת המנורה דבית המקדש — “אני מראה לכם נרות של ציון”, שבעת נרות המנורה, ביחד עם שמונת נרות חנוכה (“והדליקו נרות בחצרות קדשך”), ש”אין בטלין לעולם”,

ועוד לפני זה — חוגגים את חג הגאולה י”ט כסלו ביחד עם משיח צדקנו (שבואו תלוי, כאמור, בהפצת המעיינות חוצה), שאז תהי’ השמחה בתכלית השלימות — כינור של ימות המשיח של שמונה נימין, ויתירה מזה — כינור של עשר נימין, “עלי עשור”, ביחד עם שירה העשירית, במהרה בימינו ממש, תיכף ומיד ממש, באופן דפריצת גדרי הזמן (“לא עיכבן אפילו כהרף עין”’) והמקום (“עם ענני שמיא”), על–ידי ההוספה בשמחה שפורצת גדר”, עדי קיום היעוד “עלה הפורץ לפניהם”, מ”תולדות פרץ” — ביאת דוד מלכא משיחא בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.