מאת רחל קופצ’יק - פונה, הודו

החבר’ה מתעשתים וגוררים מהר שולחנות החוצה, אל הסימטא. כסאות, מפות לבנות, אזעקת חירום של עוד מוצרי הקערה מהמטבח, וסדר שני יוצא לדרך. עכשיו צוות המטבח מקבלים הוראות משני הכיוונים: “כרפס לגג! חסר כוסות לרחוב!” והשליחים התמימים יוצאים לדרכים כפולות… אחר כך סיפרו לנו שהרבי פעם הורה לעשות סדרים ברחובות, וזו כנראה הפעם הראשונה שדבר כזה בוצע

מאת רחל קופצ’יק - פונה, הודו

ליל הסדר שלי הוא ליל הסדר הראשון שלנו בשליחות בעיר פונה שבהודו, פסח תשס”א. לא אוכל לשכוח אותו כל חיי!

מיד אחרי יום השבת, נכנס ליל הסדר.

השנה הראשונה שלנו לשליחות בפונה שבהודו. היו עמנו כמה ‘תמימים’ שמסייעים לנו בעבודה. שניים מהם יוצאים במסע רגלי מפרך לבית הכנסת היהודי לערוך שם ‘סדר’. אחד נוסף מתרוצץ בין הגויים  ברחוב ומטפל בבעיית העדר השלטים המפנים את המטיילים אל בית חב”ד. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. שלט אחר, שנמצא, מוחזק על ידי שני הודים בכניסה מהרחוב הראשי לסמטא. אחר כך גם יתלה על ריקשה חונה.

כמה חבר’ה מסדרים את הכסאות יפה למעלה. יש גם הרבה כסאות רזרבה. הפועלים הגוים הכינו על הגג מין סככה הודית יפה מבד, וכעת הם מסיימים לסדר את התאורה.

אני נכנסת למטבח להתארגן יחד עם אתי דונר שבאה מהארץ לסייע. שמה לב לדבר זה או אחר ששכחתי להכין ומנסה לא להיכנס ללחץ יותר מדי.

האורחים מתחילים להגיע. כן שלט, לא שלט, מגיעים ומגיעים ומגיעים…

אני עולה לגג לשמוע קידוש, צריך להתחיל כבר את ליל הסדר. “מלא עד אפס מקום” זה לא ביטוי מליצי, זה מה שקורה כאן. אפס מקום.

אני רצה בחזרה למטבח. מנסה להשתלט - מה מעלים עכשיו למעלה, מה קורה עם הכרפס ששכחתי. אני רחוקה מלהיות “סופר מן”. אני רק אישה אחת  שרוצה להיות שליחה שעכשיו הגיעו לה ה–מ–ו–ן אורחים!

מתארגנים שם למעלה בגג. הדלקת נרות (הילדים דווחו לי אחר כך על אשה אחת שלא יכלה להירגע מבכי והתרגשות עת הדליקה נרות).

משיח בן ה–8 ואביחי בן ה–6, החיילים המסורים אשר על נטילת ידיים, מבצעים את ה”רחצה”. אני חושבת שבהידור יתר, לפעמים.

התמימים רצים עלה וירוד, עלה וירוד במעלה ובמורד המדרגות. איתם מענדי היקר שלי בן ה–12 ושלומי החמוד והמזיע ממאמץ, בן ה–10.

ליל הסדר, לילה של “והגדת לבנך”.

כל החברים שלהם יושבים בחולצה צחורה ליד שולחנות מפוארים ושרים בקולות צלולים: “מה נשתנה הלילה הזה”, ואמא וסבתא יושבות בניחותא (אמנם קצת עייפות) ורוות נחת. הלילה הזה כולנו מסובין. ואבא שלהם מסביר להם פירוש זה או אחר בהגדה.

גם אבא של מענדי ושלומי מקיים את מצוות “והגדת לבנך” - ובהידור:

“מענדי! תביא את החרוסת! שלומי, את הביצה!” והילדים אצים רצים מאבא, שעל ה”סדר” הגדול למעלה, אל אמא שעל המטבח למטה.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

הלילה הזה כולנו שליחים. בנערינו ובזקנינו נלך. מה זה “נלך”, נטפס, נרוץ…

זרם הבאים לא פוסק. זהו. הגג כבר עולה על גדותיו.

מרשם האורחים, שמסתמך על כמות הכסאות שהושכרה, מדווח על  כ–150 איש!

אורי דונר ועוד תמים מתעשתים וגוררים מהר שולחנות החוצה, אל הסימטא. כסאות, מפות לבנות, אזעקת חירום של עוד מוצרי הקערה מהמטבח, וסדר שני יוצא לדרך. עכשיו צוות המטבח (דהיינו אתי  דונר, התינוק יודל’ה ואנוכי) מקבלים הוראות משני הכוונים: “כרפס לגג! חסר כוסות לרחוב!” והשליחים התמימים יוצאים לדרכים כפולות…

אחר–כך סיפרו לנו שהרבי פעם הורה לעשות סדרים ברחובות, וזו כנראה הפעם הראשונה שדבר כזה בוצע.

“חסה לגג!” מתקבלת ההודעה. אוי, החסה שנשטפה בערב שבת בקפידה ואמורה היתה להתייבש יפה במשך השבת, מדיפה משום מה ריח מוזר. הריח מתגלה כריח של רקבון. שלא תדעו.

“חסה לגג!” הפעם זה כבר שאגה.

מה עושים?

הפתרון המוצע הוא לפקוק את הכיור (החדש!) ולהציף את החסה במים.

כן. הריח נשאר אבל מתקבל מין בליל מוזר של חלקי עלים במצב צבירה זה או אחר.

“חסה לגג!” בעלי מגיע בשעטת שני קומות מהגג. “מה קורה? השארתם אותי לבד עם הקהל, איפה החסה??”

לך תספר לו.

מה עושים? מהר מהר חסה חדשה (מזל שהדונרים הביאו מהארץ הרבה חסה) נשלפת מהניילונים, נשטפת, מתנגבת בחלקה רכה. ברוך ה’, אפשר להמשיך.

“חסה למטה!”

ורדה, אחת המטיילות, סיכמה אחר כך את חוויותיה מהסדר: בדרך כלל ליל סדר נורא משעמם לה. ופה לא היה רגע אחד משעמם. זה רץ עם מצה וזה רץ עם חסה, אף רגע לא משעמם…

אני מבקשת מיהודית לקיים ליל סדר עם “הקטנים”. אז נפתח ‘סדר’ שלישי באחד החדרים על הרצפה (אין יותר כסאות).

“יהודית, את העיקר לא לשכוח! פסח, מצה ומרור”, - אני קוראת אליה מעמקי סירי השולחן עורך, שהתחיל כבר על הגג.

ליל סדר הוא הלילה של הרביעיות. אז אתי ואני פותחות סדר רביעי. במטבח.

“מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”. שולחים החוצה את הכרפס.

“עבדים היינו”. מוציאים את המרור והחסה.

כוס שניה. אני חותכת מהר עוד ועוד סלט מלפפונים.

סלטים (לא התקלקלו, נס פסח!) ודגים לסדר שלמטה (או כן, “אשפזתי” אותם בפריזר מחוסר מקום במקרר הגמד ובמאמצי על הצלחתי לשחרר אותם ברגע האחרון, כי קפאו ונדבקו שם לקרקעית) בשר (פעם ראשונה ואחרונה אחרי חמישה חודשים!) צימס ותפוחי אדמה.

שירה והלל, אני שומעת ממעל, מהגג.

הסדר למעלה הסתיים. אני מגיחה מהמטבח. מחייכת אל האורחים שבאים להיפרד ולהודות. נוכחת שוב לדעת, כי “חזקה על העבודה” (יגעתי ומצאתי!) - וכולם בסך הכל נהנו, ברוך ה’!

“סדר”?

בטח שהיה! הכל היה לפי הסדר: קדש - ורחץ - כרפס - יחץ…

“סדר”??  כנראה שכשיש ארבעה בנים יש גם “סדר”.

אצלנו, בכל אופן, היו כל כך הרבה “בנים חמישיים” אז היה (ב)סדר גמור!

* * *

“לפיכך אנו חייבים להודות להלל ולשבח…”

ארבל הקיבוצניק בא להודות. הוא למד כל כך הרבה, הוא אף פעם לא ראה ‘סדר’ כזה.  כנראה שחוץ ממירוץ אחרי החסה, בעלי הספיק גם ללמד שם למעלה משהו…

אחרוני האורחים יוצאים. החבר’ה שלנו מתיישבים עתה, כל אחד לסדר שלו…

“לשנה הבאה בירושלים הבנויה!”

וזה אומר, שנתראה נאו, תיכף ומיד ממש בצפת עיר הקודש או בירושלים עיר הקודש, ואז בשנה הבאה נחגוג יחדיו בירושלים!