‘בית משיח’ היה בשנים הראשונות שלאחר ג’ תמוז תשנ”ד, שלא פסק שבוע אחר שבוע להכריז
‘בית משיח’ היה בשנים הראשונות שלאחר ג’ תמוז תשנ”ד, שלא פסק שבוע אחר שבוע להכריז את לשון קודשו באגרתו הנודעה לרש”ח קסלמן: “יש רבי בישראל . . והרוצה ללכת לבטח דרכו . . לא ירים את ידו מבלי לשאול”, אך גם ובעיקר להסביר את הכתיבה האלוקית לרבי באמצעות ה”אגרות קודש”, עד שכל אנ”ש כותבים לרבי בדרך זו!.
‘בית משיח’ היה בשנים הראשונות שלאחר ג’ תמוז תשנ”ד, שלא פסק שבוע אחר שבוע להכריז את לשון קודשו באגרתו הנודעה לרש”ח קסלמן: “יש רבי בישראל . . והרוצה ללכת לבטח דרכו . . לא ירים את ידו מבלי לשאול”, אך גם ובעיקר להסביר את הכתיבה האלוקית לרבי באמצעות ה”אגרות קודש”, עד שכל אנ”ש כותבים לרבי בדרך זו!
‘בית משיח’ היה כלי הביטוי היחיד לאחד ממוסדותיו הקדושים והמיוחדים שהוקמו על ידו באתערותא דלעילא – מוסד ה’קבוצה’ שהקים בפועל ממש דורות של חסידים מקושרי אמת. “בית משיח” עמד כנגד כל אותם הרהורים-פקפוקים ששטפו את קהילות חב”ד באותן שנים על המשך הנסיעה התכופה לבית חיינו שליט”א. אלו נושאים יסודיים שכמעט ונעלמו, ו’בית משיח’ החזירם למקום של כבוד בטרמינולוגיה החב”דית * אין צורך להזכיר את הנקודה המרכזית: שבועון ‘בית משיח’ הוא כשמו: ‘השבועון העולמי להפצת בשורת הגאולה’. פשוטו כמשמעו.
התרופה המרה והמתוקה
באחת ההתוועדויות ה’סוערות’ בהוויי החיים הישראלי–חב”די בנחלת בנימין התל אביבית של הימים ההם, בעיצומו של ויכוח אידיאולוגי בין היושבים, פתח אחד המסובים את משלו ויאמר:
היה זה בתקופת “מגיפת השחפת”. מרבית הנפגעים היו ילדים קטנים (היל”ת) מדלת העם שלא היה סיפק בידם להתגונן מפני המגיפה. ביום חופש אחד באוקראינה התאספה לה חבורת צעירים אידיאליסטית במרתף טחוב במטרה לשים קץ לחוסר האכפתיות, השאננות ובעיקר השגרה. לילות על גבי לילות הם שבו והתכנסו במטרה להפסיק עם חיי הבורגנות [הנזכר במכתב אד”ש לשז”ר]. “הקץ לשיגרה”! קראו ביחד מידי סיום של כל אסיפה. ויהי היום ויקימו יחדיו חברה חדשה בשם ‘חברת הנתינה לעם — הזולת במרכז’ ויפרסמו את עיקרי שיטותיהם ברבים. וברבות הימים הצליחו ה’איזמים’ הללו [לשון כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ בקול קורא’ס על משיח] למשוך אחריהם צעירים שמאסו בסגנון חיי אבותיהם, שרק דואגים לעצמם ולא לזולתם.
ויתן כל אחד מהם את משארתו וצרורו וישבו חודשים על גבי חודשים ויחפשו בעולם כולו עד שמצאו בדמים מרובים ובזיעה — תרופת פלא למחלה הנוראה. וילכו מבית עניים אחד למשנהו ויפיצו את תרופת הפלא ותחי רוח העם.
ובכל אותה העת זעפו הוריהם ודעתם לא היתה נוחה. על מה מכלים צעירים אלה ימיהם, על עזרה לחולים? ומה עם ‘תכלית’? ומה עם המעמד בחברה? וכי איזו דוגמה יהוו צעירים אלה לבניהם שלהם? כיצד יפרנסו ואיך יתבססו? אך הצעירים לא שמעו לכל זה וילחמו מלחמת אהבה בהוריהם, באחיהם ובכל הסביבה ויכריזו השכם והערב: “הזולת הוא במרכז ואנו לא באנו כאן אלא לשרת את זולתנו”. ‘הזולת הוא במרכז’, זו היתה סיסמתם.
ויהי כאשר חלפו שנתיים ימים מיום המצאת התרופה ויפגשו חברי הקבוצה, עייפים ויגעים מעמלם, אבל מלאי רוח תחיה כדי להרבות חיילים, ויחליטו שאין מספיק שהם עצמם מחלקים התרופה, אלא שיש לשכור פרשים שיפיצו אותה חינם אין כסף גם באיים הרחוקים [כלשון הרמב”ם בחותם הלכות מלכים]. ויהי כן. ותהום כל הארץ מגודל הדבר ויתקבצו אליהם רבים [כלשון הרמב”ם בריש הל’ ע”ז].
ויתכנסו שוב כעבור שנתיים ויתדברו ביניהם כל אותם פרשים שנשלחו במדינות הרחוקות ויגיעו למסקנה כי אמנם בכל מקום מתקבלים הם בסבר פנים יפות, שהרי תרופת פלא היא, אולם מרה היא כלענה. וישבו יום וליל ויגיעו למסקנה כי יש לערבב בתרופה משקה מתוק, ויחליטו פה אחד ויהי כן (ויוסיפו עוד ויחליטו כי בעקבות משקה מתוק זה יש לגבות מחיר כלשהו על התרופה). ויתפזרו באיים הכי רחוקים במקומות רבו מספור ויפיצו את התרופה המתוקה הלזו. ולא היה תינוק או תינוקת מחולי השחפת שלא שבה רוחו אליו. ויתקבצו אליהם רבים ויהיו הם עצמם לעם רב.
ויהי מחר כעת חיה, למועד הזה כעבור שנתיים ימים, וישובו ויתאספו כאיש אחד וכה נהגו מידי שנה בשנה להתאסף במועד ההוא, עד שכבר נפיק קלא בסדרם המסודר של אסיפות אלו: העמידו מבין הפרשים גזברים, מזכירים, אחראים ובפתח כל אסיפה נעמדו כאיש אחד ויכריזו את סיסמתם “חברת הנתינה — הזולת במרכז”.
ויהי כי מלאו שני עשורים לפתיחת חבורתם ויבואו שוב אל משתה היין, בקול צהלה רבה והמולה ונערים להם רבים מספור, ומלצרים, ותגים ומזכירים ודוכני החתמה, וכתבים ונשיקות וחיבוקים ודוכני מכירות (מלבד דוכני ההחתמות) ואמרגנים וריכולים וקריצות ודוכני החתמה, עוד ועוד. ויכריזו הכרזותיהם בקול נעימה ומוזיק ויעמידו את אחד המזכירים ויפתח דברו ויאמר (כמובן לא לפני שהכריז בקול — “חברת הנתינה — הזולת במרכז”):
“ידידיי היקרים! עשרים שנה הוא זמן חשוב להתבונן מה הועלנו עד כה ולאן פנינו מועדות”. דממה היתה באולם הגדול. דבריו הוכנו בקפידה ונאמרו לאחר התייעצות עם יועצי שפה ונאום.
“אחיי ורעי, הן במשך שנות קיומנו הועלנו רבות בתרופה זו, ויצא לנו שם בין חולי הארצות. אבל אליה וקוץ בה. הגענו רק לחולים הקטנים, החלשים והעניים, היקרים אמנם מפז, אבל אין מעלתם מתקרבת למעלת הבריאים והעשירים ובעלי הדעה והרי הם אינם מכירים אותנו כלל ואינם רואים סיבה לקיומנו. ואנו אנה אנו באים? היאך נצליח להתקבל בחברה הגבוהה? והלא כל מטרתנו היא להפיץ האיזמים שלנו. עלינו גם לחשוב על ילדינו, על נאוות ביתינו שפעמים רבות ממורמרים נוכח מסירותינו, וכי מה? זו התכלית והמטרה?”
הנואם עצר את שטף הדברים, וקרא שוב בקול ובפאתוס “חברת הנתינה — הזולת במרכז”! ואחריו החרו כל המסובים ברעש גדול ואחר כך הייתה דממה. היה ניכר כי הנוכחים שמעו, דממו והסכימו.
וישבו יום וליל, ויחליטו להאסף שנית [‘מ’מאכט אן אסיפה און מ’איז מחליט אז מ’וועט מאכן נאך אן אסיפה’ — פורים תשמ”ז], וישבו שוב יום וליל ויאספו שלישית ואז העלו את ראש הגזברים לתת את נאום הסיכום:
“לאחר חקירה ודרישה הגענו למסקנה הכל כך פשוטה והגיונית: הלא התרופה לכשעצמה לא גורמת לחברתנו כבר להתפתח, חולי השחפת מרוחקים הם בדרך כלל מחוץ למחנה, מה גם שיש כבר חברות נוספות שמוכרים תרופה דומה לזו. אך בידינו משהו שאין לאיש. בידינו המשקה המתוק שערבבנו בתוכה! הבה נתחכמה ונפיץ בכל בתי המרכולות ובשווקים כלי חרס מצופים עם המשקה המתוק הזה בלבד, ללא התרופה (לנוכחים היה פשוט וברור שמדובר תמורת תשלום), וזה יהיה לנו לאות — כאשר נתקבל בחיוב על ידי בורגני ועיתונאי ומעצבי דעת העם”.
פרץ צהלה ורינה פרץ מהמסובים הרבים. הן אמת הן הדברים. נכוחים, ישרים והגונים הם מאד. לא עוד תרופות מרות המיועדות לחולי שחפת שחייהם בסכנה, מעתה ואילך אין לנו אלא המשקה המתוק הזה.
ויאספו להצביע (שהרי חברתם כבר רשומה בפנקס החברות הגדולות שהתחייבו שכל החלטה צריכה לקבל את הכרעת הרוב).
ויהי כי עמדו לקום… לפתע, משולי האולם העצום, נעמד ללא אישור צעיר כחוש עם עיניים בוהקות וכאובות, וירם את ידו לבקש את רשות הדיבור. הנאספים המה ראו כן תמהו מה זאת… הרי יש כאן סדר, הכל כל כך מאורגן להפליא, מי הוא זה שיאמר את דברו ללא רשות. לרגע התיישב מאימת הציבור הכמעט זועם, אך מיד נעמד שוב ובגמגום קל תמה בקול:
“אנשים יקרים, מה אתם עושים, כיצד אתם מעיזים? הלא אני הצעיר… נער אחד מתוך אלפים ורבבות שנרפאו על ידכם מתרופת הפלא. אנוכי ניצלתי ממוות לחיים. אני עדות למטרת חברתכם הנפלאה.. מסתובבים עוד אלפים ורבבות כמוני… אך מה יהיה עכשיו?… מה אתם עושים?!” — — —
ברגע אחד הוצתה שוב האש האידיאליסטית ברחבי האולם. משוב רענן חדר למיח עצמותיהם של הנאספים. מיליוני תמונות מטושטשות חזרו לרגע להתעופף במוחם ובליבם מרגעים קשים אך מספקים משני העשורים שחלפו בחלוקת התרופה המרה… לרגע היה נראה כי הנה–הנה הכל מתהפך. בכל שולחן כמעט החלו דיוניים מחודשים.
לרגע קם הגזבר בניסיון לכבות את פתיל הלהט שהחל לבעור, ניגש אל הבחור הצנום, חיבקו ונישקו (לא לפני אמירת ‘לחיים’ לבבית עד כמעט חצי כוס מלאה) וקרא בקול גדול בחיוך מהוקצע ובקול תרועה: “דברים נפלאים. אנו אוהבים אותך! חיזקת אותנו!זכינו לראות את אחד מפירות חבורתנו! אין ספק כי ראוי אתה להיות אחד מיועצי מזכירנו” (ובקול לחש מוסווה דחף בו קלות ואמר בקפדנות סמויה: נדבר אחרי האסיפה, אנא אל תעשה כאן רעש). אולם האש כבר הוצתה!
ואז משולחן הכבוד נעמד לו הזקן. כבר בייסוד החברה היה בא בשנים, הוא היה בוגר כל הפקולטות הגבוהות ללימודי השכלה מכל סוג. חכם הרזים. ממעט הוא בדיבור, במיוחד בעשור האחרון. איננו שבע רצון מההתנהלות הקולנית–נהנתנית של הארגון. לרגע היו בטוחים שעומד הוא להחזיר את הגלגל אחורה, לערער על ההחלטה, להזדהות עם הבחור הצנום, אך להפתעת כולם הוא הרים את כוסו וקרא בקול מיוסר ומפוכח:
“לחיים! לחיי החברה החדשה שהקמתם זה עתה ולחיי החברה החדשה–ישנה שהקים צעיר בודד ואידיאולוגי זה עתה! לחיים יקיריי! עכשיו הבחירה נתונה בידכם לאיזה מהחברות ברצונכם לחבור!”
באותו רגע אירע דבר פלא… לא יאומן ממש.
כל הנאספים ממש נעמדו להצביע עבור דבריו של הבחור הצעיר!
דמעות עמדו בעיניו של הזקן.
דמעות עמדו בעיני הגזבר.
רעד אנושי מתוק עבר בכל רחבי האולם וללא כל הכנה מראש, בלי סיכום קדום, בלי אסיפות, וקל וחומר ללא דוכני החתמה, בלי נשיקות–נשיכות וחיבוקים מזוייפים ובלי יועצים נזעקו כולם באותו רגע ובאותה עוצמה:
“חברת הנתינה — הזולת במרכז”!
רופאי הנפשות ותרופות הפלא
ידידיי, חסידים יקרים!
שאו מרום עיניכם לימים בהירים, לאותן שעות נשמתיות של רגעי ההתקרבות הבראשיתיים, ימים בהם עמדנו על דעת–עליון הממוצע המחבר לקוננו.
הבה יחדיו ננסה לחפש במעמקי נשמותינו רוחותינו ונפשותינו את אותו רגע בלתי–נתפס שנענינו לקול הקורא שקרא בתוך תוכיותנו: הגעתם למקום הנכון! עבור זה היו כדאים כל הפיתולים, הירידות המיוסרות והחיפושים עד היום.
הבה נממש את עצתו של אותו חסיד שהתקרב והתאבק אצל ארבעה מרבותינו נשיאנו, הלא הוא הרשב”צ, שנהג לקבוע מידי שנה את רגע ההתקרבות ל”צמח–צדק” ליום הולדת של חשבון נפש ובו לעלות את הזכרון הראשון שהביא את קשר הנצח.
מה בדיוק קרה לנו באותו מפגש בראשיתי עת נתקלנו בחב”ד. מה היה שם שגרם לנו להניח הכול מאחורי גווינו ולומר: רבי, הנני! היה זה המבט האלוקי שליט”א שצמרר? קטע בליקוטי דיבורים שריגש? חשיפה לשער היחוד והאמונה ששבתה את כל תאי המוח? ‘ליקוט’ גאוני מקסים בפשטותו? זה מה שגרם לנו להחליט את ההחלטה הגורלית: כאן מקומנו? מה שמענו וראינו באותו מפגש ראשוני עם חסידים בהתוועדות? ומה בכלל מצאנו בביקור ראשון בכפר חב”ד, בבית חב”ד ובחסידיים חב”דיים?
אין ספק, יאמרו כולם, הייתה זו התרופה החסידית, זו שבכוחה להוציא מתוכיות הנפש כוחות עצמיים המרפאים (כהסברו הנפלא של כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ — אג”ק ח”ז כ’ טבת תש”ג), תרופה שטלטלה אותנו באותן תקופות, רצוא ושוב של התקרבות וריחוק, ובסוף שוב נשבינו בקסמה. כלום, מה יש בה בתרופה זו? הייתה זו אותה אמת חבד”ית שזר לא יבין אותה עד שיטעם. אמת נאיבית ליובאוויטשיאית (כלשון כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ במכתבו לבתו הרבנית) כמעט בלתי נסבלת שחכמים, רגישים ואפילו עסקנים מפולפלים נשבו בקסמה המר — ונרפאו!
זו אותה “אש שורפת” אך גם “מחממת” עליה שוחחו חמשה דורות נשיאים בשיחת פלא שנמשכה במשך כמה דורות ועסקה בתופעה לא מובנת שהחסידות מקרבת ומרחקת בו זמנית! (אחש”פ ה’ת”ש ומשם בקצרה בהיום יום ט”ז–י”ז מנ”א), זהו אותו “קוץ דוקרני” שהתבאר בשיחת כ”א כסלו תער”ג (‘י”ט כסלו הגדול’ — ‘תורת שלום’ ס”י, עיינו שם ותרוו נחת!). כן, אש דוקרנית זו היא שחדרה לעצמותינו, פגעה בבשר ומשם ישר לנשמה ונשארה שם לנצח!
נכון, הרוקח, הלא הוא הנשיא (כמשלו הנודע של כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ באגרתו להרש”י זוין — אג”ק ח”ג), יודע מתי, איך ולמי לערב את אותה אמת במינון הנכון עם ממתק קסום ומושך, חולה חולה בתורו, במעמדו ומצבו.
מחלות ותרופות
השכלתנים שבתוכנו המשועבדים לשכלם המוגבל שמנע מהם לנגוע בבלי גבול שבאלקותו ית’, נרפאו כאשר הפנימו לתוכיותם את הבלי גבול שבאלוקות, כמו את האמונה התמימה בכל תג ותג מתורתינו, ממנהגינו, משמועות וסיפורי חסידים אשר הכל ממש אמת לאמיתה, כאשר היא מוגשת בשילוב מדהים של שכל עמוק הבנוי לתלפיות, אשר כל השכלים האחרים “הבל הם” ביחס אליו (כלשונו של אותו משכיל שביקר בליאדי).
הרגשנים המכורים באובססיביות לקולות העולים מליבם, אולי נתפסו לרגע מאותה “ליובא”, אהבה, הניתנת בשופי בחב”ד, אהבה וענוות–אמת. אולם המשיכה האמיתית ותהליך הריפוי נבע מהרגשת האמת הבלתי מזוייפת שיש באותה אהבה, לא אהבה של סיפוק ה’אני’, אלא בדיוק להיפך — אהבת ישראל הקוראת לוותר על ה’אני’ הרגשני עבור הזולת, הקוראת לעזוב את הביתיות החמימה המטפחת את התא–האני–משפחתי ולצאת לרחובות קריה לחפש את ה’אחר’.
זו אותה אהבת אמת המבעבעת בשיחות הישירות והדוגריות (“שיחת חב”ד צריכה להיות גלוית לב”, אגרת לשז”ר יב תמוז תשכ”ט) בהתוועדויות חסידים, שיחות והתבטאויות הפוצעות ומרחקות ובו זמנית מרפאות ומקרבות. התוועדויות בהם ה’חולים’ מתרפאים זה על ידי זה על ידי שפת האמת המיוסרת! (שיחות קודש מכ”ק אדמו”ר מוהריי”צ בעריכת הרה”ח ר’ פולע כהן ע”ה אות ח’)
זו אותה אמת שעמה הצליחו רופאי הנפשות לרפא אפילו את החולים האנושים. אותם טיפוסי עסקנים שדורות על גבי דורות של גלות הפכו אותם לשתדלנים מתרפסים, לדיפלומטים ערמומיים ששפת השוחד הייתה השיטה היחידה שהיתה מוכרת להם. והנה הם נחשפו לרגע לעסקנות חבדי”ת יוצאת דופן שונה ומשונה. מחד הם השתכרו מהחריצות, ההתמסרות והיצירתיות של אותה עסקנות חבדי”ת משובחת המחייכת ומחבקת, אך כאשר הם נכנסו לתוכה הם גילו כי השיטה שם הפוכה לגמרי מהדרך החולנית בה הורגלו הם. בשיטת חב”ד הדמות השתדלנית המוצגת לראווה היא ‘מרדכי היהודי’. עסקן שמביא ישועות על ידי תכונות הפוכות בו זמנית, מחד “ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר…” ובו זמנית “לא יכרע ולא ישתחווה”! ‘טקטיקת’ העסקנות הגאולתית הזו הושמעה בקביעות בשיחות הפורים כמעט מידי שנה החל מפורים תשי”א (ובמיוחד תשל”א, תשל”ב, תשל”ה, תשל”ו ותשמ”ב). השמעת האמת הפשוטה הבלתי מתחכמת כמות שהיא בפני כל אחד ואחד ובו זמנית אהבה ורגש והבנת הזולת, היא היסוד לאותם מאבקי–עולם של מלך המשיח שליט”א, ששיחותיהם לא פסקו להתנגן במתיקות בקלטות של אותם שנים.
אכן, יאמר גלויות, השיטה הפשטנית הזו, הדרך הארוכה והקצרה, הביאה לחב”ד הרבה מתרחקים ובעיקר את מרבית המאסרים והמאבקים. כבר ‘המחותן’ סנגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב הביע פליאה על שיטה עסקנית זו לפיה אדמו”ר הזקן מכניס את עצמו למעצר כדי לשכנע את עמי הארץ בצדקת האמת, והוא אכן שכנע ובכך הציל לדורות גם את ממשיכי מחותנו לדורותיהם! הרבי הצמח–צדק בתקופת פטרבורג נעצר ונעצר ולא הסכים על שום פשרה, גם כאשר ידידו ר’ איצ’לה וואלוז’ינער סבור היה כי ‘כאן ניתן לוותר’! וגם כל חגו של דור השביעי — ה’ טבת לא היה בא לעולם לולא הרבי שליט”א היה נשמע לאותה ‘עצת ידיד’ שאמרה לשלם לצד השני סכום עתק ובכך להביא לסיומה של הפרשייה. הרבי שליט”א דיבר על שיטה זו בכאב בשיחת ש”פ פנחס תשמ”ה והגדירה “עבודה זרה בדקות”! והסביר אם האמת האלוקית לא יכולה להישמע בעולם הרי שיש כאן ‘אתר פנוי’ ששם אור האמת לא יכול לבוא? רחמנא ליצלן!
אין צורך לומר כמה כאב וייסורים היו נחלת מלכנו שליט”א וחסידי דורנו באותם שנתיים מתוחות, אך האמת העצמית יצאה לאור. האמת של העסקנות החבדי”ת.
היא–היא חב”ד אליה התקרבנו.
שכל אלוקי ואנושי
אליכם משפיעיי המשכילים אקרא ואל תלמידיכם החדשים שמקרוב באו — תיטוף מילתי:
לא נוכל לשכוח לרגע אחד כיצד השקעתם שעות, ימים ושבועות להבהיר את יסוד חב”ד שהיא שכל אלוקי מצד עצמו הנוגע וחודר לשכל האנושי. נושא רגיש ועמוק זה, פנים רבות לו במשנתם של רבותינו הקדושים בעלי השכל האלוקי, אך נקודת ההבדל בין שכל אלוקי לאנושי היא אחת ויחידה: מיקומה של האמת. בעוד ושכל אנושי פותח את המסע לאמת מנקודה שבה הוא מחוץ לענין לגמרי וכל כולו תלוי בחוקי ההגיון, הרי שכל אלוקי פותח את הענין בעובדה הבסיסית שהוא ‘יודע את האמת כפי שהיא אמת’ וכל ההגיון לא נועד אלא להסביר ולקרב את זה לשכל האנושי (לאור שיחת יט כסלו תרצ”ג (אות יב), מאמר חוק לישראל תש”י, שיחות פורים תער”ב, י”ב תמוז תשי”ט), מכאן נובעת הזהירות הקפדנית ב’דברי הרב’, זוהי סכנתה של מלכות יוון. זה מה שהיה חשוב לעורך מדור ‘שערי חסידות’ בגליון התמים (הלא הוא המאמין המקושר העובד והמשכיל ר’ חאטצ’ע פייגין הי”ד) להסביר בפתיחה הראשונה למדור, שחלילה לא יתבלבלו ויבלבלו בין שכלתנות רגילה לשכל חסידי–אלוקי ועל כך הזהיר וחזר והבהיר הוד כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב באותה שיחת פורים תער”ב, ולא נחה דעתכם עד ששוב ושוב ציטטתם מקונטרס רמ”ח אותיות (אות קצד) את אימרתו החריפה של ר’ ברוך תומארקין משמו של אדה”ז על ‘אם הרמב”ם היה אצל הרב המגיד’ מה היה תפקידו…
האמת הזו הנוגעת בשכל האנושי, היא ההבדל בין תורת ר’ אהרן סטראשעלער לתורת הנשיא אדמו”ר האמצעי (כפי שמשתקף בפתגם מופלא שהביא בעל הבית רבי בפרק הראשון בתולדות אדמו”ר האמצעי (הערה ד’)) והאמת הזו היא–היא ההבדל בין שכלתני קאפוסט המצוחצחים, לנאמני ושכלתני ליובאוויטש הבטלנים.
אכן נודע הדבר, מוריי היקרים. זהו סודו של אותו טעם אלוקי הטמון ב’ליקוטי דיבורים’ המתוק מדבש ומר כלענה, זוהי סוד כוחה של השכלתנות והסדרנות הרמב”מיסטית של הוד כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב, המלווה בקפדנות הלכתית ובהצמדות הקיצונית ל’אותיות הרב’ ועד שאפילו “משל שהרביים לא אמרו — אינו משל”! (ראה שערי לימוד החסידות ע’ סב)!
האמת העצמית המתוקה הזו היא זו הנקלטת בחושי השמיעה הנשמתיים מתוכה של אותה נעימה אלוקית מהפנטת בקולו של אבינו שליט”א בעת אמירת השיחות, נעימה אשר רק בשביל לשומעה היו נוהרים מאות בעלי משפחות לפנות בוקר של יום עבודה ל’שידורים’. אמת אלוקית המתנגנת במונוטוניות עולה ויורדת המשדרת אמונת אמת פשוטה, עוז, עוצמה מלחמתית, אך מרוככת ומוגשת בביאורים שכליים, באהבה, הבנה וסבלנות עד אין קץ!
[לחובבי הקריאה: קיראו להנאתכם תיאור ספרותי של רחוק שברחוקים שהתקרב ה”ה הסופר אליעזר שטיינמן (באר החסידות — חב”ד) המצליח להעביר לקוראים את הרגשות העולים בעת שמיעת קולו הקדוש של הנשיא השביעי שליט”א — “תקיפות נעימה”! והם–הם יינם של דברי רש”י בפתיחה לעשרת הדברות המשתפות את בן החמש הסקרן לדעת מה היו ‘טעמי המקרא’ של הדיברות: “זקן מלא רחמים וגיבור מלחמה” בחדא מחתא! אכן, אף מנגינת השכינה מתנגנת מתוך גרונו!]
אכן, לחב”ד היפה הזו התקרבנו, נשבינו בקיסמה — ונרפאנו. השילוב הבלתי נתפס של הגוונים ההפוכים הללו היא היא מידת התפארת והיא הודה זיוה ותפארתה של ליובאוויטש! זו היא התרופה העוצמתית של רופאי הנפשות — רבותינו נשיאנו.
מינון התרופה בתקופה החדשה
עד שהגיעה “תקופה חדשה” (קונטרס “בך יברך ישראל” תשנ”ב) שהתעצמה בשנים תנש”א–תשנ”ב ובה הנשיא, הרופא של סדר ההשתלשלות (ראה ש”פ חזון תשמ”ח בהערה) בחר להעצים את המינון של האמת הבלתי מתפשרת של ה’עצם’, של השכל האלוקי, על פני ממתק ה’גילויים’ והשכל האנושי. חובה לסיים את הטיפול במהרה, מותר לכם להתמסר כבר לאמת בטהרתה! ‘דיך אליין’! ובעיקר לפרסמה כמות שהיא כמעט ללא ציפוי.
פחות ‘אותיות’ ויותר ‘אור’ עצמי (“ואם אין אתם מאמינים? ראו באורי שזרח!” — ילקוט שמעוני שהיה סיסמת תנש”א).
כן, אפילו מנגינת השיחות וצורתם החיצונית השתנתה. זו כבר לא הייתה המנגינה המשולבת האהובה לחובבי הלמד”ים. לפתע כל מילה נאמרה בקפידה, נשנתה ופעמים נשלשה… המשפטים התחברו בדרך על–הגיונית. כל משפט הפך לבעל משמעות עצמאית המעביר את האמת ללא כחל וסרק! המשכילים המה ראו כן תמהו. אכן כן, הרבי שליט”א לא מסביר, הרבי שליט”א משתמש ב”קול חוצב להבות אש”, חוצב במילות וחוקק על לוח לבנו! העצמיות שלו שליט”א בעצמיות של החסידים! מנגינת החקיקה היא נעימת שיחות נ”א–נ”ב.
זו הדרך בה בחר הנשיא השביעי של תורת חסידות חב”ד, הוד כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, להמשיך לעולם את בשורת הגאולה הנבואית–נצחית שלו לעולם ועד ממש!
“הנה זה מנחם משיח צדקנו!” “ללא שינוי דגניזה!” “ללא הסתלקות!” “אין עוד מלבדו כפשוטו ממש”. זו כל תורת האמת ואידך? גילויים בעלמא הוא!
הייתה זו רק הכנה לרגע יותר ‘עצמי’, שורף ודוקרני:
ג’ תמוז תשנ”ד — — —
יום בו לרגע נתפרדו לגמרי הדבקים בין האמת העצמית לבין המתיקות השכלית ריגשית. העצם והגילויים הפכו פנים. כל מי שהיה אמון על גאון ליובאוויטש, על יופיה ותפארתה, עוזה וכבודה של חב”ד המושלמת, חש לרגע קט מושפל… עם ים דמעות בעיניים זעקו כמו מאליהם דבריו של דוד מלכא משיחא: “כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה … איה…”
אולם, יאמר ברורות: דבר אחד ויחיד לא השתנה גם ברגעי חשיכה אלו.
האמת עצמה. העצם.
במוצאי שבת קודש, יום אתחלתא דגאולה ג’ תמוז תשנ”ד בשעה 1:10 לפי שעון ניו יורק נשמעה מסוף העולם ועד קצהו זעקה מחרידה שהרעידה את אמות הסיפים וחדרה לכל אנשי הדור עד לעצמיות נרנח”י שלהם.
זו הייתה זעקתה של האמת המרה שנותרה בודדה בעצמיותה. היא זעקה מסר חד פשוט ובהיר שהובן מיד גם לבן חמש למקרא:
אמת! שום דבר לא השתנה! השיחות אמת! בשורת הגאולה אמת! מלך המשיח עצמו אמת!
והרי המושג הראשוני והבסיסי המבדיל בין אמת לשקר הוא: אין שינוי כלל.
זו האמת שבה עוסק הליקוט הנודע הפותח את חלק ‘הוי” של לקוטי שיחות (שמות כו א) — שהיא מידתו של יעקב, ש”לא מת” שהרי ‘אמת’ ומיתה הפכים הם. זו האמת של ‘תורת אמת’ שהיא נשמת משה וממילא מובן ופשוט ש”לא מת” והיא היא סודו של דוד מלכא משיחא שהוא ‘חי וקיים’.
זו כל אמיתיות תורת ‘הרבי מלך המשיח שליט”א חי וקיים כפשוטו ממש’!
שבועון האמת המתוקה!
באותו קיץ תשנ”ד בלתי נשכח, המשיכה זעקת האמת–המבודדת לנדוד בקרב אנ”ש בהתוועדויות קטנטנות ולא רשמיות בין חסידי אמת בכל פינות עולם. האמת הטהורה אף מצאה לה כלי ביטוי בכותרת אדומה וזועקת בעיתון ‘הגאולה’ שיצא לאור בבית חב”ד הראשון בארץ ישראל — הלא היא בת ים עיר הגאולה: הרבי מליובאוויטש חי וקיים כפשוטו ממש! ובעלון–בטאון ‘שיחת הגאולה’ נושא דגל האמת הטהורה.
לרגע קל היה נדמה כי נתפרדו הדבקים של עיקר חב”ד — נפרדו נשמות ה’עצם’ מאנשי הגילויים, נתבדלו החולים שנרפאו (“גיווארענר’ס” — מתקרבים) מהדשנים–ורעננים (“גיבארענער’ס” — חסידים מלידה — אודותם ראה שיחת ב’ דחג השבועות תשד”מ סי”ט), השכל האלוקי מהשכל האנושי. וכמעט קט נעקר העיקר הגדול ששתל המייסד הראשון של חב”ד — שכל אלוקי בשכל אנושי. כמעט קט היה נדמה כי נעקרה, רח”ל, תורתו של משיח שתורת החסידות היא–היא הכלי והטעימה שלה — חיבור אלוקות עם שכל אנושי.
אך באהבת ה’ אותנו ובשומרו את השבועה אשר נשבע ‘לא יכבה נרו לעולם ועד’ (כלשון הרמב”ם בריש הל’ ע”ז וראה בארוכה לקו”ש ח”כ נח ביאור מופלא הנוגע לעניינו מאד), החלו חסידי האמת לקלוט כי בעצם זו הייתה בקשתו–תחינתו של הוד כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בתנש”א: לימוד עניני גאולה ומשיח. עליכם מוטלת השליחות להביא את ‘עצם’ האמת בשכל אנושי! הכל נמצא כבר ב’לקוטי שיחות של נשיא דורנו’ ובמאמרים, רק תתייגעו ותמצאו את הממתק שיסביר גם לשכל האנושי את האמת של ג’ תמוז.
הממתק הזה החל להופיע זמן קצר לאחר ג’ תמוז תשנ”ד, ומיד נחטף בהיסטריה.
לאמת יש בטאון.
“בית משיח” שמו.
שבועון ‘בית משיח’ הצטרף מיד לשרשרת מכתבי העת שעמדו כדף דקיק אך איתן, בפני רוחות פרצים בלתי מצויות.
כ”האח” של הרה”ח ר’ משה רוזנבלום שעמד כקטורת בפני מגיפת ההשכלה ששטפה בתים ומשפחות בעשור השני של התייסדות “תומכי–תמימים”. כ”הקריאה והקדושה” של הוד כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ שעמד בין המתים לחיים בחבלי משיח בגשמיות וברוחניות בקור הציני האמריקאי, כמו גם ‘כפר חב”ד’ בשנות הבראשית שלו שעמד בגאון מול אלו שחרפו לא רק עקבות משיחנו שליט”א, אלא ראשו של מלך רח”ל ורח”ל!
כותביו, עורכיו, מסייעיו של שבועון ‘בית משיח’ נרתמו למלאכה מכורח צו פנימי של ה’יחידה’ שקראה להביא את העצמיות לגילויים (כמבואר בקונטרס ‘ענינה של תורת החסידות’). לאחד את הדבקים שהתפרדו בחב”ד בין אנשי האמת המרה לאנשי הגילויים החביבים.
היו אלו תמימים צעירים מאמינים ללא חת, מכוחם של משפיעים מחונכים של חסידי האמת של שנות הסבל בתקופות הזעם אצל כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ שהעצמיות תמיד בערה בלשד עצמותיהם.
גיליון אחר גיליון חזר צבע ה’תפארת’ לחב”ד. מאמריו ההגיוניים מחד גיסא, והאמיתיים ללא כחל לאידך גיסא, של האי גברא רבה ר’ משה ע”ה סלונים נתנו ל’אמת’ יותר ויותר ‘אותיות’ שכליות. מאמריו העקביים של משפיענו הרב לוי”צ שליט”א גינזבורג נתנו ל’אמת’ ‘אותיות’ חסידיות. רבי–השיח שנערכו בקביעות עם חסידישע רבנים (כבשיחת ב’ אדר תשמ”ח הנודעה), ומשפיעי אמת נקראו בשקיקה ופתחו מחדש את הצינור הרוחני בין השכל האלוקי לשכל האנושי, הסקירות החדשותיות בצירוף סקירות על פעילותם של גיבורי כוח עושי דברו שליט”א, המאמינים אמונת תום, נתנו רוח גבית לאנשי העבודה המסורים והנאמנים לבצע את המילים הפשוטות והברורות שחותמות כל ספר חת”ת על תפקידם של חברי ‘מחנה ישראל’: ‘לפרסם האמת אשר לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה’. הם אלו שהחזירו את המושג ‘עסקן חב”די’ למקומו האמיתי.
באותם ימים משמעותיים שבועון ‘בית משיח’ — עורכיו, כותביו, מפרסמיו וקוראיו מצאו את עצמם במלחמת הסברה כלפי פנים וכשופר ההסברה כלפי חוץ לא רק בנושא העיקרי — חי וקיים ובשורת הגאולה והגואל, אלא גם בכמה יסודות בסיס שנסדקו אף הם. יסודות שבלעדיהם לא זו בלבד שאין חב”ד, אלא בלעדיהם — אין כלום!
אין אדם נתפס בשעת צערו, לימדונו חז”ל, מי שלא זכה על ההתחלה ‘להחזיק’ באמת עצמה, היה זקוק לתעצומות נפש בלתי מצויות כדי להתמודד עם מצב שלא הכיר מעולם. כל ניסיונות הסרק הסדוקים להיאחז בקרנות ה’גילויים’, לא הצליחו להכיל כלל את האמת הטהורה הלזו והביאו לטעויות ושיבושים משמעותיים שהיה הכרח גמור לתקנם ולהאירם מחדש. להכיל את האמת הפשוטה המתגלה בדמותו של הרבי מלך המשיח שליט”א שהוא האמת ואין בלתו.
העומד בשער
לא פופולארי להיות העומד בשער המטיף על רגעים לא נעימים שנבעו מקושי אובייקטיבי, אך נעשה זאת בנקודתיות ובקצרה:
לא נעים להזכיר אך מר לשכוח, כי שבועון ‘בית משיח’ היה אז כלי הביטוי היחיד ממש לאחד–יחיד–ומיוחד ממוסדותיו הקדושים שהוקמו על ידו באתערותא דלעילא ממש — מוסד ה’קבוצה’ שהקים בפועל ממש דורות של חסידים מקושרי אמת. כאשר עלתה סברה פראית, שנבעה כאמור רק מצער וכאב, לבטל מוסד קדוש זה, היה זה שבועון ‘בית משיח’ ששימש אכסניה להשמיע את קול האמת של משפיעים שהשמיעו ובעיקר הסבירו בגאון, בבירור ובבהירות את זעקתו ה’עצמית’ של ר’ מענדל ע”ה — “שנה שלימה! אפילו לא יום אחד פחות”!
קשה מאד לעלות עלי כתב את כל אותם הרהורים–פקפוקים ששטפו את קהילות חב”ד באותן שנים על המשך הנסיעה התכופה לבית חיינו שליט”א. אכן כפשוטו נסיעה לרבי שליט”א לחגים! זה בכה וזה בכה והיה לרגע נדמה, רח”ל, שחוזרת תקופת ירבעם שהציב פרדיסאות שלא יוכלו לעלות לרגל! (פורים תשמ”ז סכ”א). שבועון ‘בית משיח’ היה זה שעמד באותם ימים כחומה בצורה, הלהיב, פירסם ובעיקר הסביר בקול בהיר: אין אנו מניחים נסיעה זו לרגע אחד! נסיעה אך ורק לבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו — בית משיח! כל אותם רבי–שיח בנושא שנערכו באותן שנים, מהווים עד עצם היום הזה את הבסיס הרעיוני לכל אחד ואחת מהנוסעים והקבוצות (גם כאלו שנוסעים במועדים אחרים במשך השנה)!
לא, לא נגרר אחרי תחושת לבנו להזכיר ביטויים והרהורים לא חסידיים שנחרתו אז עלי כתב על היכולת להמשיך ביתר שאת ועוז לקשר את עצמנו רוחנו ונשמותינו ובפרט לקשר את סביבותינו להמשיך ביתר שאת ועוז לכתוב לרבי מלך המשיח שליט”א דרך ה”אגרות קודש”. שבועון ‘בית משיח’ היה זה שלא פסק שבוע אחר שבוע להכריז את לשון קודשו באגרתו הנודעה לרש”ח קסלמן: “יש רבי בישראל . . והרוצה ללכת לבטח דרכו . . לא ירים את ידו מבלי לשאול”, אך גם ובעיקר להסביר את הכתיבה האלוקית הלזו. באותם גליונות התבהרו הצדדים ההלכתיים של כתיבה זו, האמוניים והעובדתיים — כאשר המופתים לא פסקו מלהתגלגל.
גם נושאים שלא ישכחו ולא יסלחו, ומנועים אנו מלהזכירם בפירוש, אין זו דרכה של חב”ד. אך יאמר ברורות: שבועון ‘בית משיח’ היה אז היחיד ממש בקו ההסברה של מלחמת השם. בנושא זה שהוא–הוא תמצית המלחמות של מלכנו משיחנו שליט”א, אין ברשותינו לסלוח ולשכוח את כל אותם קולות דיפלומטיים בתוך כרמנו הטהור ששימשו את שונאיהם של ישראל ה”י והיל”ת (ודי בזה). גיליון אחר גיליון ממש לחמו העורכים, הכותבים ועמם–איתם הקוראים את מלחמת ה’ בלי שום ויתור קל! לא היה איש שלימות הארץ אחד שלא קיבל את הביטוי בשבועון בגלוי, בתוקף ובגאון. דבר שנתן רוח גבית לכל פעילי האמת להביא למקורביהם את דבר המלך בטהרתו ובלבושו השכלי–ריגשי–מעשי.
ואין צורך לומר את המובן מאליו והוא הנקודה של הכל: שבועון ‘בית משיח’ באותם ימים, היה כשמו: ‘השבועון העולמי להפצת בשורת הגאולה’. פשוטו כמשמעו.
כל הנושאים הללו חזרו למקום של כבוד בחב”ד. שוב חזרו מטבעות הלשון כמובנות מאליהם של פטפוט–נערים טהורים וזכים “אני מ’קבוצה’ תשס”ז” ואני מ’קבוצה’ תשע”ב”… ושוב אין בית בישראל שלא נשמע בו המשפט “כתבתי לרבי… הרבי ענה לי…”. שוב חזרו להתנגן אותן שיחות שלימות הארץ במנגינה שובת הלב: “נחלת עולם… לעם עולם… על ידי אלוקי עולם…” ושוב ושוב מתנגנת מנגינת נ”א–נ”ב בלימוד התכוף בלי הפסק כלל של ה’דבר מלכות’ בכל רחבי תבל וללא הפסק כלל, לעולם ועד מתנגן לו ניגון נ”ג–נ”ד, מתנגן בנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה לייחדך: יחי אדוננו מורנו רבינו מלך המשיח לעולם ועד!
אך עיקר ההצלחה של שבועון ‘בית משיח’ היא בעובדה בסיסית בלתי ניתנת לשינוי: לשבועון ‘בית משיח’ יש תלמידים רבים מספור בכל אחד מהתחומים שהוזכרו קודם. תלמידים שכמעט עושים כמותו, תלמידים בינוניים וגם אי אלו חקיינים–זולים, אשר גם עליהם הבטיח אדמו”ר הזקן שלא יזוזו משם עד שיהיו כאחד מהם.
כולנו כאחד באור פניך
תשע”ו. שנת הקהל. גליון האלף. שבועון ‘בית משיח’ עומד בפני אחת המשימות הגדולות והקשות ביותר שהיו לו מאי פעם, משימה אחת ויחידה ואין בילתה מאום:
לשמר את להט הגליון הראשון בלי להתבלבל אחרי ההבל ובכך להביא בפועל ממש ממש ממש את התגלות הוד כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. וכמאמר החכם “רבים המשבחים את האמת, אך מעטים השומרים עליה”.
שבועון ‘בית משיח’ צריך לא להפסיק לרגע אחד לזעוק, לזעזע ולהרעיד את כל סדר השתלשלות (טו אייר תנש”א) דלעילא ודלתתא בקריאה אחת ו’יחידה’ שתחלחל בכל העמודים, בכל הכתבות, בכל הפרסומות:
רעבע! אל תסתר פניך ממני, רעבע, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה! הגלה נא פרוס חביבי עלי!
ברכנו אבינו שליט”א, כי כולנו כאחד. בפועל ממש.