מה ענה הרבי לבנו של הריש ” ז , כאשר ביקש לעזוב את עבודת השדה ולחזור לישיבה ? * פ

מה ענה הרבי לבנו של הריש”ז, כאשר ביקש לעזוב את עבודת השדה ולחזור לישיבה? * פרקים מסיפור חייו של הרה”ח התמים ר’ יהושע שניאור זלמן סרברנסקי ז”ל • פרק שנים-עשר

 בנו בכורו של הר’ זלמן, ר’ חיים, שלפי הוראת הרבי הריי”צ עבד במשך היום בשדות התבואה, קבע עיתים לתורה בבוקר ובערב. בשעות אלה היה מגיע לישיבה ושוקע בלימוד התורה.

גם בזמן העבודה ניצל ר’ חיים כל רגע פנוי ללימוד. בהפסקת האוכל, שנמשכה כשעה, מיהר ר’ חיים לסיים את ארוחתו בעשרים דקות, ובשאר הזמן ישב ולמד נ”ך עם מצודות. כעבור שנתיים סיים לעבור בעיון על כל הנ”ך.

מחבריו שבארצות הברית שמע ר’ חיים על הוראותיו של הרבי בקשר להפצת המעיינות, כולל עריכת “מסיבות שבת” עם ילדים. בכל שבת היה אוסף את ילדי היישוב וקורא לפניהם מספר הזכרונות של הרבי הריי”צ, שבדיוק באותה תקופה הגיע לאוסטרליה.

מאז יו”ד שבט, קיבל ר’ חיים עידכונים שוטפים מהנעשה ב”בית חיינו”. ידידיו משכבר הימים, הרה”ח ר’ דוד רסקין, הרה”ח ר’ משה לברטוב ויבלחט”א הרה”ח ר’ יוסף שי’ רייצעס, כתבו לו בפרוטרוט על הנעשה ב”בית חיינו” ופעולות החסידים להביא להכתרת הרבי מלך המשיח לאדמו”ר השביעי של חב”ד.

התכתבותו התכופה עם חבריו בניו-יורק, עוררה בר’ חיים געגועים עמוקים ללימודים בישיבת ‘תומכי תמימים’ וחשק עצום לנסוע ולהסתופף בצלו של הרבי מלך המשיח ב”בית חיינו”. הוא ביקש איפוא מאביו שבמכתביו לרבי ישאל אם בנו יכול לנסוע ל”בית חיינו”.

על בקשתו זו, קיבל ר’ זלמן מענה ארוך מח’ אלול תש”י, ובו גם הוראה כללית לאנ”ש באוסטרליה:

ב”ה, ח’ אלול, השי”ת

הרה”ח הוו”ח אי”א וכו’ מוה’ זלמן שי’

שלום וברכה:

במענה על מכתבו מכ”ד מנחם-אב המודיע אשר בנו הבכור חיים שי’ – הסכים כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ שיתעסק חלק מזמנו בעבודת הגן מפני מצב בריאותו, וילמוד ענינים קלים לפי ערך, ושואל אם ימשיך בזה, כי צר לו על זמנו שהוכרח להפסיק מלימודו ואינו ככל חבריו שי’ הלומדים בתו”ת, ומוסיף אשר הן הוא והן בנו מצטערים על זה, ואשר בנו הוא בעל חושים טובים, ושואל דעתי אם אף-על-פי-כן ימשיך כמקודם או שיבוא לארצות-הברית ללמוד בתומכי-תמימים.

הנה לפי דעתי לכל הפחות במשך השנה עד יו”ד שבט הבע”ל (התשי”א) ימשיך בנו בעבודת הגן, בקביעת עתים לתורה, כפי שהורה לו כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ, ושיעור מיוחד בתורת נשיאנו הוא כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ. ויסביר לבנו וכן לעצמו, אשר לחינם מצטערים על שחלק מזמן בנו נותן לעבודה גשמית ורק איזה שעות נשארות לו בשביל לימוד התורה. ידוע מאמר רז”ל הובא באגרת-הקודש פ’ כ”ב, אין אדם יודע במה משתכר וכו’ ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומסיים אדמו”ר הזקן הנה הושוו זה-לזה, וידוע מה שכתוב בשל”ה, אשר התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, זאת אומרת, אשר גם במאמר רז”ל זה “אין אדם יודע במה משתכר”, הכוונה גם-כן, או בעיקר, לשכר ופרנסה רוחנית, וגם בזה הושוו זה-לזה לענין הקץ, אשר על זה אמרו ליבא לפומי’ לא גליא, ומבואר הפירוש על זה דקאי גם על לב העליון ופה העליון, אשר גם לפה העליון לא נתגלה הקץ, ועל-פי אדמו”ר הזקן, הנה כן הוא גם בענין השכר ופרנסה רוחנית.

והגע בעצמך: וואס דארף מען ארומגיין מיט אייגענע חשבונות, טראכטן וואס פאר זיך איז בעסער ברוחניות, וואס אין רוחניות בכלל ווייסן מיר הלואי די מציאות אליין אבער ניט דעם מהות, בשעת מען האט א הוראה פון דעם נשיא הדור, וואס דער נשיא הוא לבם של כל ישראל, וואס איז העכער פון פה, און נאכמער: ווי על פי חסידות ווערט מבואר, איז דער נשיא דער רבי דער ממוצע המחבר מיט עצמות ומהות אין סוף ב”ה, איז אז ער האט אנגעוויזן א מקום פרנסה רוחנית, איז דאס זיכער דאס בעסטע וואס עס קען זיין פאר דער נשמה און פאר בריאות הגוף, וואס בריאות הנשמה איז דאן, ווען זי איז א כלי אויף אויסצופירן די כוונה העליונה און רצון העליון.

[=והגע בעצמך: לשם מה להסתובב עם חשבונות עצמיים ולחשוב מה יותר טוב עבורו ברוחניות – והרי בנוגע לרוחניות בכלל, הלוואי והיינו יודעים את המציאות בלבד, ובוודאי שאין לנו מושג במהות – בשעה שיש הוראה מנשיא הדור, שהנשיא הוא לבם של כל ישראל, שזה גבוה יותר מפה, ויתירה מזו: כפי שמבואר בחסידות, שהרבי הנשיא הוא הממוצע המחבר עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא. וכאשר הוא מראה את מקום הפרנסה הרוחנית, הרי בוודאי שזהו הדבר הטוב ביותר שיכול להיות עבור הנשמה ועבור בריאות הגוף, שהרי הבריאות של הנשמה היא כאשר היא מהווה כלי לפעול ולמלא את הכוונה העליונה והרצון העליון].

ובזה ימצא גם-כן מענה כללי לכל אנ”ש שי’ הנמצאים באוסטרליא ואינם פוסקים מלהתאונן על גורלם, אשר נדמה להם שהוא גורל מר להיות רחוקים ממקום פלוני או מאנשים פלונים, – אשר אין זה אלא מעצת היצר לבלבל בעבודתם ולמנוע ממילוי תפקידם המוטל עליהם, שהטיל עליהם כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ, שהוא הוא הנשמה הכללית, ועל-פי המבואר בדא”ח במדריגת כלל שלמעלה מן הפרטים, גם כמו שהם מתכללים בהכלל.

ידוע פתגם כ”ק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע אז תמימים זיינען [= שהתמימים הם] נרות להאיר, ומשמע מסתימת דברים אלו שזהו מהותם, ומזה למדנו כמה דברים, ושנים מהם: א) המדליק נר מנר אינו חסר על-ידי-זה כלום בנר שממנו הדליקו, ב) כיון שתפקיד נר זה הוא להאיר וממלא תפקידו שמאיר, הרי זה עילוי היותר גדול שיכול להיות בנברא, שממלא מצות הבורא אשר על-ידי-זה מתחבר אתו, שזהו פירוש מצוה – צוותא וחיבור. וכמבואר בדא”ח בכמה מקומות.

מובן למדי די עלנטקייט וואס מ’פילט [= הבדידות שמרגישים] אין אויסטראליא, ובפרט כאשר נזכרים על הסביבה שהיו נמצאים בה, כשהיו נמצאים כולם ביחד בקהל רב, וכזרוח השמש בצהרים שאז שרגא בטיהרי מאי אהני. אבל כנראה שלא הי’ זה אלא ענין הכנה בלבד, כדי אנצושעפן זיך מיט [=לאגור] כוחות שיוכלו להאיר את החושך ולעשות את מקומם ומדינתם עתה למקום אורה זו תורה ודוקא עם המאור שבה, זו תורת הדא”ח, שיפוצו המעיינות חוצה בכל קצווי תבל. ואז מובטחים אנו שתחזור מלכות בית דוד, כמבואר בארוכה בשיחת שמח”ת תר”ץ, ובמילא זהו השכר היותר גדול שיכול להיות הן ברוחניות והן בגשמיות. וכמאמר הנ”ל של אדמו”ר הזקן, אשר השכר וחזרת מלכות בית דוד הושוו זה לזה.

החותם בברכת כתיבה וחתימה טובה לו ולבנו ולכל בני-ביתו שי’ ולכל החבורה שתחי’, ומטובו להודיע תוכן מכתב זה גם לשאר אנ”ש שי’ המתאוננים על תפקידם שהטיל עליהם כ”ק מו”ח אדמו”ר הכ”מ, ות”ח מראש על טרחתו.

מנחם שניאורסאהן

המכתב הנוסף, החברים שביקשו, והדוד שנכנס ליחידות

ברגעים הראשונים לאחר קריאת המכתב, חלשה דעתו של ר’ חיים. בכל מאודו רצה לעזוב את עבודת האדמה ולחזור לספסל הלימודים כמו התמימים בני גילו, שלמדו בישיבת תומכי תמימים המרכזית בחצרו של הרבי. הוא התקשה לעכל את הרעיון שעליו להמשיך בעבודת הכפיים. אולם לאחר שקרא את המכתב שוב ושוב, הבין שהוא נמצא כעת במצב מיוחד, יוצא מהכלל, ודווקא בהמשך עבודתו מקיים הוא את הרצון העליון. מה שהקל עליו את ההסתגלות למצבו החדש, הייתה העובדה שהרבי תחם את הוראתו לזמן מסויים – עד יו”ד שבט תשי”א. ‘לאחר יו”ד שבט’, חשב ר’ חיים לעצמו, ‘אוכל סוף סוף לנסוע לרבי’, חשב ר’ חיים לעצמו.

בי”א שבט תשי”א קיבל הרבי מלך המשיח את הנשיאות באופן גלוי, והבשורה הטובה עברה בכל מושבות אנ”ש ברחבי תבל. חבריו של ר’ חיים, שלמדו באותה תקופה ב’בית חיינו’, שלחו לו מכתבים מלאי רגש ותיאורים על הגילויים העצומים שזכו לראות באותם ימים, ושוב התלהטה בלבו של ר’ חיים התשוקה לעזוב את עבודת האדמה ולנסוע להסתופף בחצרות קודשנו.

ר’ חיים שיגר מכתב מלא רגש, בו הביע את געגועיו העזים והתשוקה המפעמת בלבו להגיע לחצרות קודשנו ולחזור ללמוד בתומכי תמימים. הוא לא הסתפק במכתב, אלא גם שיגר מכתבים לחבריו, ר’ יוסף רייצעס, ר’ דוד רסקין ור’ משה לברטוב, וביקשם שכאשר יזכו להיכנס ליחידות בהיכל קודשו של הרבי, יעוררו רחמים אודותיו. הרבי שמע את בקשתם, והגיב באמירה כללית: “אין א גוטן אופן” [=בשעה טובה], אך לא יותר מכך. גם מדודו, הרה”ח ר’ בנציון שם-טוב, ביקש ר’ חיים שכאשר ייכנס ליחידות, יזכיר אותו לטובה בפני הרבי.

מענה חד וברור: זאת שליחותך!

בשלהי חודש אייר תשי”א, קיבל ר’ חיים מהרבי מכתב תשובה חד וברור:

ב”ה, כ”ב אייר תשי”א

ברוקלין.

האברך הוו”ח אי”א מר חיים שי’

שלום וברכה!

על-ידי דודו הרה”ח אי”א נו”נ עוסק בצ”צ באמונה וכו’ מוה”ר בן ציון שי’ שם טוב שד”ר קבלתי את שאלתו, וכן נתקבל גם-כן מכתבו בשאלה זו על-ידי המרכז לעניני חינוך, ותוכן שאלתו באשר מרגיש את-עצמו תודה לא-ל טוב בבריאות התחיל לחשוב אודות נסיעה לכאן בכדי ללמוד בהאולם דתומכי תמימים ולהיות בתוככי החסידים:

הנה לדעתי אין כדאי למהר בזה, וכדאי שימשיך בעבודתו בגן או בעבודה אחרת – פיזישע ארבעט [= עבודה פיזית] – ובזמן הפנוי שלו יקבע עתים לתורה ללמוד בעצמו ולהשתדל גם כן בהפצת התורה בהסביבה לו, כי אין אתנו יודע עד מה, מה גדול יותר (הן מצד הענין גופא, וכן בנוגע להעובד עצמו) אם להיות בסביבה של חסידים ולספוג לתוכו, או למלאות השליחות להפצת המעיינות חוצה, אף שנדמה שעל-ידי-זה נגרע חלק ידיעתו בתורה או בהנהגה בדרכי החסידות והחסידים. וגדול הספק עוד יותר על פי המבואר באגרת הקדש ס”ט, אשר בדורתינו אלה עיקר העבודה היא בקו הצדקה.

מובן מאליו, אשר ח”ו וח”ו להתייאש מהנסיעה לכאן, אבל לעת-עתה טוב ונכון שיקח חלק בהתפתחות הישיבה במקומו באופן המתאים לפי יכולתו וכחותיו, ויחזק את בריאותו כדבעי למהוי על-ידי עבודתו בגן והדומה עד שיהי’ בריא אולם.

מוסג”פ השיחה מי”ג שבט אשר בה יראה מה שנדבר בעת ההתועדות אז, בנוגע לההשתלמות שיש לכל אחד ואחד, שזה תלוי במעמדו ומצבו הוא דוקא, ולא תמיד יש ללמוד מאחד על חבירו.

בברכה ופ”ש כל החבורה שלהם

מ. שניאורסאהן

בשיחה שצירף הרבי למכתב זה, התייחס הרבי בדיוק לקונפליקט שאפף את ר’ חיים באותה שעה:

העניין שלנו הוא – לא לרדוף דווקא אחר גדולות ונפלאות – מכיוון, שאם אין זה מעניינו, מעניין שליחותו בעולם הזה, הרי, מלבד זה שספק גדול האם יגיע לזה, מהי התועלת בגדולות ונפלאות כאשר אינו ממלא את השליחות שהטילה עליו ההשגחה העליונה?!

ובפשטות יותר: מהי התועלת בגדולות ונפלאות, ואיזה גדולות ונפלאות יש כאן – אם אינו מקיים את ציווי הקב”ה על ידי עבדיו הצדיקים אודות עבודתו ופעולתו?!

והיוצא מזה בנוגע לפועל אלינו: כאשר הרבי נתן לו שליחות, עבודה מסויימת – הרי אפילו אם נראה לו שלגדולות מזה נוצר, והתברך בלבבו לאמר שיש לו כוחות להגיע לכך – עליו לדעת, שאין זו הדרך שלו, ולא בכך יבוא להשלימות שלו. הלוואי שלא יהיה ההיפך מזה חס-ושלום.

צריכים לאחוז בידית הדלת של הרבי, ולילך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, ואז ייטב לו בזה ובבא.

*

“מכתבו של הרבי, והשיחה הקדושה העמידו אותו במקום המתאים לרצונו הק’”, נזכר ר’ חיים באותם ימים. “הרבי הצליח להביא אותי להבנה שקיום רצונו של הרבי גבוה יותר ממה שאני רוצה”.

יחד עם זאת, לא שלל הרבי את המשך השאיפה לעזוב את עבודת הכפיים ולחזור לישיבה. אלא רק אמר שעדיין לא הגיע הזמן לכך. ר’ חיים המשיך איפוא לעבוד בשגרת יומו. גופו היה בשדה, אבל לבו היה הרחק הרחק, באולם הישיבה ובמסדרונות בית-חיינו. באמצעות המכתבים המפורטים שקיבל מידידיו, הצליח ‘לחיות’ את הנעשה בבית חיינו עד לפרטים הקטנים.

באותם ימים מלאי געגועים, נזכר ר’ חיים באמרתה של סבתו, אם אמו לבית פוטרפס, שבהיותם בפריז לאחר מחלתו, אמרה לו: עדיף שלא תלמד כעת, ויהיה לך חשק גדול לחזור ללימודים, מאז תמשיך ללמוד עוד כמה שנים, ואחר-כך ייעלם לך החשק מהלימודים…

מפעם לפעם כתב ר’ חיים לרבי על רצונו לנסוע לניו-יורק להסתופף בצלו של הרבי, אולם לא קיבל את תשובתו החיובית של הרבי. רק לפני פסח תשי”ח אישר לו הרבי להגיע ל-770, וכפי שיסופר להלן.