תשרי, והלב שלך ב–770, אבל הרבי שליט”א השוכן בו מחליט דווקא אז לשלוח אותך לעורר ו

תשרי, והלב שלך ב–770, אבל הרבי שליט”א השוכן בו מחליט דווקא אז לשלוח אותך לעורר ולקרב נשמות בכלא 6 • החוויה היתה נוראית ומצב–רוחי התדרדר בהתאם - עד שהכל התהפך, בהגיע המכתב מהרבי • הייתם צריכים לראות את הזיק הניצת בעיניו של היהודי השומע שהרבי לא מאמין שהוא “חילוני”, איך ווארט קטן מהרבי פשוט ‘מדליק’ אותו • דווקא בכלא ‘משתחררים’ יהודים לאור האמונה בה’ ובמשה עבדו

 מאת: משיח פרידמן 

 1

אלול ותשרי, אלו הם חודשי התשובה - בהם שבים אלפי חסידים ותמימים לצור מחצבתם וערש הולדתם - לחצר בית המלך, בית משיח 770. כי הנפש תשוב אל האלוקים אשר נתנה, ואם רבי לא שנה חייא מניין?

ובהתקרב חודשים אלו, הלכה וגברה גם בליבי התשוקה לנסוע אל המלך ולהסתופף בצילו בחודש החגים, אך דא עקא צרה צרורה: צו עיכוב יציאה מהארץ, עקב השתמטותי מהגיוס לצבא במשך השנה האחרונה - ניפץ את חלומותיי אל קרקע המציאות וכלא אותי מאחורי מסך הברזל של נתב”ג. מפני חטאינו גלינו לארצנו ונתרחקנו מבית חיינו.

היות שנוכחתי לדעת כי כלתה אליי הרעה, לא נותרה ברירה ובניסיון נואש אחרון לבטל את צו העיכוב ולנסות לטוס לרבי לפחות לשמחת תורה - הסגרתי עצמי לשלטונות הצבא, שם נעצרתי ונשפטתי לגזר הדין: 12 ימי ‘מחבוש’ בכלא 6. מליל כפרות עד ערב שבת חול המועד סוכות.

נסו לתאר לעצמכם את ההרגשה: להיות כלוא, רוב היום בתא סגור (בלי אפשרות לטבילה במקווה, אפילו בערב יום כיפור…) עם שעות שינה מועטות ועם כמה מוצרים ופריטים בודדים האפשריים לאכילה מבחינת כשרות. עם טרטורים בלתי–פוסקים של ספירות ומסדרים ועם אפשרות יומית ל–4 דקות (!) שיחת טלפון לאשה שנותרה בבית עם התינוקת הקטנה.

על כל זאת תוסיפו את זמן הכליאה, בעיצומם של ימי חודש תשרי, בהם זכיתי, בתריסר השנים האחרונות - להיות ב–770 ולהסתופף בצל הרבי מלך המשיח שליט”א יחד עם אלפי החסידים והתמימים. והנה לפתע, בערב יום כיפור, אני מוצא את עצמי כאן, בכלא 6. מצב–רוחי ורגשותיי התדרדרו בהתאם…

 2

הכל התהפך באחת - כשהגיע המכתב מהרבי. בין הספרים שהוכנסו לי למחרת כליאתי (הודות להרה”ח מנחם טל שליח הרבי שליט”א בעין–איילה הסמוכה) קיבלתי גם את כרך י”ג באגרות–קודש. בהיעדר דף ועט, נאלצתי ‘לכתוב במחשבה’ לרבי ופתחתי את הספר בעמ’ רכ - מתוך המכתב שהופיע בו, קפצו מיד מול עיני הקטעים הבאים:

” . . במ”ש אודות השיעור לפני החילים הדתיים שזה תלוי ברצון המשתתפים וכו’, ותוצאות כל הטעמים מספר מועט, - כבר ידוע פתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר בדיוק מאמר רז”ל עוסק בתורה שצ”ל דוקא ע”ד עסק, שאין הבעל עסק יושב בחדרו חדר לפנים מחדר ומחכה עד שיבוא מי שהוא לשאלו אם יש לו סחורה המתאמת בשבילו, אלא אדרבה, הוא הרץ ומחפש אחרי קונים ודוקא במקום שרבים מצוים עוברים בו,

ובודאי לדכוותי’ אין להאריך בהמשל ולא בהנמשל, ורק להדגיש הנקודה אשר השגחה העליונה נתנה לו האפשריות להדליק כמה נרות, וכמ”ש נר ה’ נשמת אדם ולהאיר לא רק חלקו אלא גם חלקם בעולם באור תורה ומאור שבה זוהי פנימיות התורה, והלואי שינצל את האפשרות זו ביותר וביותר, וגודל הסיפוק נפשי שעי”ז בעתיד גודל השכר והעיקר גודל נחת רוח הנגרם לבורא העולם ויוצרו, אין די באר, וע”פ דרשת רז”ל על הכתוב להוציא יקר מזולל מובן שהחילים אשר לע”ע אינם דתיים בכלל כל האמור, ואדרבה”.

לרגע חשתי כאותו חסיד של אדמו”ר הזקן בסיפור הידוע, שאחרי ששפך את ליבו ופירט את צרותיו וצרכיו - נעץ הרבי את מבטו החודר כליות ולב וזעזע את נפשו של החסיד, שנפל והתעלף לשמע השאלה “אתה אומר מה שאתה צריך, אבל בשביל מה צריך אותך?…”.

השאלה החסידית הבסיסית הזו, המחוללת בעצם מהפך תודעתי מוחלט בנפשו של המתבונן בה - כאילו נורתה לעברי, ברגע קריאת המכתב שהשיב לי הרבי באגרות–קודש, הרגשתי שהרבי תופס אותי ואומר לי: תפסיק כבר להתלונן על מצבך ולהגיד מה אתה צריך, תחשוב שניה בשביל מה שלחתי אותך לכאן ופשוט תבצע את תפקידך.

“מה קורה? הכל בסדר, אחי?” שאל אותי בקריצה חבר לתא, ברגע בו סגרתי את האגרות–קודש. לא היססתי והתחלתי לספר לו איך ממש עכשיו הרבי ענה לי בדיוק על המצב בו אני נמצא והורה לי כיצד לנהוג, אבל כבר במשפט הראשון נתקלתי בשאלתו המשתוממת “מי?…”.

“מה? אף פעם לא שמעת על הרבי מלובביץ’?” שאלתי בפליאה. שון, חברי לתא, השיב בשלילה. לא, הוא לא שמע עליו. גם על “חב”ד” הוא עוד לא שמע בחייו. בעודי מתחיל לספר לו - בשיחת נפש שנמשכה והתפרסה על פני שעות רבות בימים הקרובים, מכה בי ההכרה: הנה, פגשת בחורצ’יק ישראלי צעיר (וכמותו פגשתי עוד כמה וכמה בימים הבאים) שמעולם לא שמע על הרבי, ממך הוא ישמע לראשונה. נו, אז כבר הבנת למה נשלחת לכאן?

 3

“לא, אתה לא!” עניתי בנחרצות לחברי לתא שהציג את עצמו כ”חילוני”. בעודו נאלם בתדהמה, יריתי לעברו את ההסבר, בציטוט ממכתבו הידוע של הרבי “איני מאמין שיש מבני ובנות ישראל מי שהוא חילוני במובן שמשתמשים בו עתה, כלומר מציאות חילונית, שהרי הוא בן וחלק מגוי קדוש. אלא שיש מהם עוסקים בעניני חול, ויש מהם עוסקים בעניני קודש . . ” (י”ג אייר תשל”ב, מופיע גם בהוספות ללקו”ש חי”א עמ’ 272).

מהמילים של הרבי, כבר המשיכו לזרום בטבעיות ההסברים על הנפש האלוקית הבוערת בתוכו, רעבה ומשתוקקת להנחת התפילין שלו ולכל לימוד תורה וקיום מצווה על ידו. כמובן, אי אפשר בלי הסיפורים, שמיד קופצים בזיכרון:

על אותו רב שסיפר לרבי כי הוא עוסק ב”קירוב רחוקים” והרבי תיקן אותו שיהודי אף פעם אינו רחוק. והסיפור המדהים על הרב אליהו סימפסון והרב שמואל לוויטין, שכאשר סיפרו לרבי הריי”צ שבמהלך ביקורם בשיקגו התלווה אליהם רב בית הכנסת, שהסביר לפרזידנט של בית הכנסת שהיהודים הם כמו ספר תורה, ולפעמים האותיות נמחקות, וזהו תפקידם של שלוחי הרבי, לתקן את האותיות - שלל זאת הרבי הריי”צ, והבהיר כי התורה בנשמת היהודי אינה כאותיות הכתיבה, אלא כאותיות החקיקה שאינן נמחקות. רק שלפעמים יש מעט אבק, שצריכים לנקות ואז האותיות מאירות…

הייתם צריכים לראות את הברק בעיניים שלו באותו רגע, ולהיווכח בעצמכם איך ווארט קטן מהרבי מדליק את הניצוץ החבוי בנשמת היהודי. זיק דומה ניצת בעיניו גם כששמע שאצל הרבי אין “בית חולים” אלא בית רפואה, וגם אין “נכי–צה”ל” אלא רק מצוייני–צה”ל. “איזה מדהים הרבי שלך” סיכם שון, “הרבי שלנו” תיקנתי אותו, “כן, ברור!”.

בשלב זה, הגיע כמובן ההסבר שהרבי הוא משה רבינו שבדור - העומד בין הקב”ה ובינינו, וכפי שמשה היה הגואל הראשון, שגאל את העם ממצרים - כך הרבי הוא הגואל האחרון, מלך המשיח, שיוציאנו מהגלות לגאולתנו הנצחית והשלימה. וכפי שהכריזו לפני מלכי בית דוד, נכריז גם אנו “יחי המלך המשיח” ונקבל את מלכותו של הרבי שליט”א.

“אז בן–כמה הוא, הרבי?” שאל שון. “בי”א ניסן האחרון מלאו לו 114 שנה - לאורך ימים ושנים טובות” השבתי, “וואאוו, 114, שיהיה בריא” התפעל שון, “איך אלוקים שומר עליו, בטח שהוא המשיח”.

 4

“אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”. זו חוויה אחרת לומר את המילים הללו בבית הכנסת של הכלא, להרגיש בנוח בין “העבריינים” ולהיות כאחד מהם - אל דאגה, לא לחברת פושעים מסוכנים הושלכתי, כולם שם חבר’ה טובים ש”עברותיהם” שהביאו לכליאתם נעים בין השתמטות–נפקדות לשתיית ‘לחיים’ וכדו’ בתחומי הצבא.

ודווקא בין “עבריינים” אלו ניתן לחוש עד כמה “לב ישראל ער הוא”. הדביקות, הבכיות והשמחה בתפילות היום הקדוש, שאגות ‘שמע ישראל’ שהרעידו את כתלי הכלא ומעל לכל, הפשטות והתמימות הלבבית של קהל המתפללים שמילא את בית הכנסת ביום כיפור - שרובם ככולם אינם חובשי כיפה בקביעות.

ואתם חייבים לשמוע אותם, שרים את “עלינו לשבח” במנגינת המנון קצבי סוער, עם כזו אש בעיניים ובכזה להט קעמפי טיפוסי, כאילו הייתה זו סיסמת הקרב של ‘מלחמת ופרצת’ בין היהודים לגויים. אייי, לו רק יכולתי להקליט ולצרף כאן קובץ שמע…

בימים הבאים, אותם העברתי בין ‘מבצע תפילין’ עם חבריי לכלא (הודות לתפילין שהשאיל לי הרה”ח שאול אליטוב המתגורר בסמוך) לבין שעות ארוכות של שיחות ‘אחד על אחד’ עם כמה מהם על אמונה, יהדות, רבי–משיח ובשורת הגאולה - נוכחתי שוב ושוב בהתגשמות פתגם ה’היום יום’ ששיבץ הרבי באחד מאותם ימים, י”ב תשרי: “ברית כרותה לתעמולה ועבודה במועצות חכמה ובקירוב הדעת שאינה חוזרת ריקם”. בדוק ומנוסה.

השהייה בבית הכלא מנתקת את האדם באחת מהעולם שבחוץ ובאופן אוטומטי מנטרלת גם הרבה מתאוותיו ופיתוייו הכובלים ומגבילים אותו בהיותו בחוץ. באופן אירוני ניתן לומר כי במובן מסויים דווקא הכליאה הזו - ‘משחררת’ ומעוררת מהשינה בהבלי העולם.

על רקע אווירה זו, לא פלא שיהודים רבים מתעוררים לתשובה ומתקרבים לקיום תורה ומצוות דווקא בכלא. אבל גם אלה שלא ממש מתקרבים בצעד ממשי, בכל זאת הם הרבה יותר פתוחים לשמוע וללמוד על היהדות קצת יותר ממה ש(לא)הכירו עד היום… לתוך הוואקום הזה נשלחתי ותקוותי שלפחות באופן חלקי הצלחתי לשוחח, לעורר ולקרב כמה וכמה לתורת חיים ולאורו של הרבי מלך המשיח שליט”א.

לא אוכל לחתום טור זה, מבלי להעלות על נס את פעילותו הברוכה של השליח הקבוע בכלא 6, הרה”ח מאיר גול שיחי’, המקרב לבבות רבים בפעילותו ובשיעוריו המרתקים, והשתדל גם לסייע לי שם ככל יכולתו, בגשם וברוח. תהא משכורתו שלימה מאת ה’.

 

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com