הרחוב נראה היה כעוצר מהילוכו. תרמילאים ומקומיים רבים שהכירו אותו, נעצרו להביט בו

הרחוב נראה היה כעוצר מהילוכו. תרמילאים ומקומיים רבים שהכירו אותו, נעצרו להביט בו בתמהון. מסתבר שהבחור כנראה היה נטוע עמוק בברנז’ה המקומית. ואז קרה דבר פלא – כשהוא החל לומר ‘שמע ישראל’ והתפילין היו על ראשו, הוא פרץ בבכי. הפנים שלו נשטפו בדמעות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי בחוש את מה שמוסבר בחסידות שיהודי לא יכול ולא רוצה להתנתק מאלוקות % סיפור מבצעים מופלא ומרגש של שני תמימים שפעלו בחור נידח בעולם בשליחותו של בעל יום ההולדת, הרבי מה”מ, נשיא הדור ומנהיגו

ואז‭ ‬קרה‭ ‬דבר‭ ‬פלא‭ ‬‮–‬‭ ‬כשהוא‭ ‬החל‭ ‬לומר‭ ‘‬שמע‭ ‬ישראל‭’ ‬והתפילין‭ ‬היו‭ ‬על‭ ‬ראשו‭, ‬הוא‭ ‬פרץ‭ ‬בבכי‭. ‬הפנים‭ ‬שלו‭ ‬נשטפו‭ ‬בדמעות‭. ‬זו‭ ‬הייתה‭ ‬הפעם‭ ‬הראשונה‭ ‬בחיים‭ ‬שלי‭ ‬שראיתי‭ ‬בחוש‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שמוסבר‭ ‬בחסידות‭ ‬שיהודי‭ ‬לא‭ ‬יכול‭ ‬ולא‭ ‬רוצה‭ ‬להתנתק‭ ‬מאלוקות‭, ‬ויהודי‭ ‬הוא‭ ‬חלק‭ ‬אלוקה‭ ‬ממעל‭ ‬ממש‭, ‬גם‭ ‬אם‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬מבין‭ ‬או‭ ‬יודע‭ ‬זאת‭. ‬למה‭ ‬שהוא‭ ‬יבכה‭ ‬מהתפילין‭? ‬למה‭ ‬זה‭ ‬מרגש‭ ‬אותו‭ ‬כל‭ ‬כך‭? ‬מה‭ ‬זה‭ ‬מאיר‭ ‬אצלו‭? ‬מה‭ ‬זה‭ ‬מעורר‭ ‬אצלו‭? ‬הרי‭ ‬מעולם‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬ראה‭ ‬תפילין‭?! ‬במשך שנתיים שהיתי עם אחד מחבריי בכמה שליחויות במדינות שונות ברחבי הגלובוס, ביניהם הגענו לקוסטה ריקה – מדינה טרופית, יפיפה עם נופים מרהיבים ועוצרי נשימה במרכז יבשת אמריקה. היה זה לאחר חודש תשרי תשס”ז. תרמילאים ישראלים רבים ומשפחות יהודיות רבות מארצות הברית נופשות במדינה המיוערת והצבעונית הזאת. במהלך השליחות חצינו גם את הגבול לפנמה וביקרנו בכמה איים בקריביים שם פגשנו יהודים רבים. הנחנו תפילין לרבים, יזמנו שיחות על אמונה ובשורת הגאולה, לעיתים גם עם כאלה שמעולם לא שמעו ‘זמירות’ כאלה מימיהם.

בשבת האחרונה לפני החזרה לניו-יורק שבתנו בס. חוסה, בירת קוסטה-ריקה, אצל השליח המקומי הרב הערשל שפאלטר. האירוח היה מושלם. פגשנו שם קהילה נחמדה וחביבה. בערב שבת ובבוקר שימשנו כחזנים בבית הכנסת החב”די ולאחר מכן ישבנו לסעודת שבת עם השליח ובני משפחתו. השליח סיפר זיכרונות מ-770, ואנו חזינו במו עינינו במסירות נפש של שליח שמקדיש את חייו למשלח ופועל גדולות ונצורות. פגשנו שם הרבה ‘מקורבים’ מכל קצות הקשת. לאחר טבילה במקווה ותפילות היום, התקיימה התוועדות גדולה בבית הכנסת עם מאכל ומשתה כיד המלך. בהתוועדות השתתפו עשרות רבות של יהודים, צעירים ומבוגרים, ביניהם כאלה שנמצאים בהליך של חזרה בתשובה.

ביום ראשון בבוקר השכמנו קום. בתוכניתנו היה לנסוע לעיר ס. תרזה, מרחק כמה שעות נסיעה, שם נמצאים ישראלים רבים. עוד קודם לכן שמענו עליה רבות וביקשנו להגיע גם לשם. אל העיר הזאת מגיעים תיירים מכל העולם שכן יש לה חופים עם פוטנציאל גלישה עצום. מכל העולם מגיעים תיירים כדי לגלוש סמוך לחופיה.

הרבה זמן מיותר אין לנו, ביום שני בלילה כבר ממריאה הטיסה שלנו בחזרה לניו-יורק. שכרנו מכונית, וביקשנו לצאת מוקדם כדי להגיע לפני השקיעה. למרבה הצער, אין כמעט תאורה ברחובות, אף לא בכבישים הראשיים, לכן ביקשנו להגיע מוקדם כדי למצוא אכסניה להתארח בה ולמחרת בבוקר לפגוש יהודים ומטיילים.

מה’ מצעדי גבר כוננו, וחווינו לא מעט עיכובים. מספר פעמים איבדנו את הדרך בכבישים המפותלים של המדינה הגדולה הזאת. בכביש היו לא מעט מהמורות עד שהיה צריך מיומנות רבה כדי לפלס את הדרך ולהמשיך בנסיעה. השמש כבר החלה לשקוע בצד מערב, כשלפתע התנועה הפכה להיות איטית וזוחלת. שוטרים ממפלג הסמים של קוסטה ריקה הקימו מחסומי פתע בכדי ללכוד סוחרי סמים מקומיים שהבריחו את הגבול עם פנמה. בשלב זה כבר הבנו שכדאי לנו לוותר על ס. תרזה; נחנה חניית לילה בכפר אחר ומחר בשעת בוקר מוקדמת נמשיך את הנסיעה.

החלטנו ועשינו. בהזדמנות הראשונה ירדנו מהכביש הראשי ונכנסו אל הכפר הראשון שנקרה לפנינו, ‘מונטזומה’. התברר לנו שגם זה כפר מתוייר, אך נמצאים בו רק אירופאים וכי ישראלים כמעט ואינם מגיעים אליו.

כיוונו את הרכב לכיוון מרכז הכפר, שם שאלנו על ‘מוטל’ שמתאים לדרישות שלנו, שיהיה בו כירה כדי שנוכל לבשל עם הסירים שעמנו.

מי שהתגייס לסייע לנו, היה צעיר עם רסטות עם עגילים וקעקועים מוזרים בכל פינה בפניו. הוא עמד עם צעירה מקומית ליד דוכן למוצרים מהמזרח שהקימו ומכרו לכל דכפין. משום מה היינו בטוחים שהוא ישראלי, אך כשהוא פתח את פיו והחל לדבר בספרדית כשפת אם, הבנו שאנחנו טועים. הוא נרתם בכל מאודו לסייע לנו, עד שהוביל אתנו לאכסניה מתאימה.

לאחר שהודינו לו ולפני שנפרדנו, העז חברי למסע, אבי דגן, ושאל אותו אם הוא יהודי במקרה? הוא הביט עלינו וחייך: “הרבה אנשים שואלים אותי את זה, אבל אני באמת לא יהודי”.

“דע לך שיש לך אף של יהודי” אמרתי לו וכבר חשבתי שהייתה לנו טעות.

“אתם יודעים”, העיר פתאום, “יש לי בכל זאת קשר קלוש לעם היהודי. אמי אמנם לא הייתה יהודייה, היא גדלה בעצמה ולאחר מכן גידלה אותנו במנזר, אבל סבתי, אֵם אימי, נולדה להורים יהודים אך התנצרה רח”ל, אולי משם יש לי פנים קצת יהודיות”…

שמענו את זה וקפצנו משמחה.

“אם כן, אתה יהודי!” אמרנו יחד, והוא נדהם לרגע.

“מה פתאום יהודי?” חייך וחשב שאנחנו מהתלים בו.

“אתה יהודי, יש לך נשמה יהודית, אימך גם היא יהודייה כיוון שביהדות הולכים אחר האימא”, כאן הסברנו לו באריכות את עיקרון היהדות על פי ההלכה.

הוא היה נראה מוכה תדהמה. חברתו שעמדה  על-ידו, נראתה אף היא בהלם מוחלט. אבל לנו לא היה יותר מדי זמן. השמש עוד מעט שוקעת והוא חייב להניח תפילין. החנינו את הרכב בשולי הכביש, יצאנו וביקשנו ממנו לעשות לנו עוד טובה אחת שתועיל לנשמתו: להניח תפילין. הוא אמר שמעולם לא ראה תפילין ולא שמע על זה. הסברנו לו בקצרה מה זה תפילין, ומה נכתב בפרשיות. לאחר הסבר קצר אך מפורט, ניאות בשמחה.

הרחוב נראה היה כעוצר מהילוכו. תרמילאים ומקומיים רבים שהכירו אותו, נעצרו להביט בו בתמהון. מסתבר שהבחור כנראה היה נטוע עמוק בברנז’ה המקומית.

ואז קרה דבר פלא – כשהוא החל לומר ‘שמע ישראל’ והתפילין היו על ראשו, הוא פרץ בבכי. הפנים שלו נשטפו בדמעות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי בחוש את מה שמוסבר בחסידות שיהודי לא יכול ולא רוצה להתנתק מאלוקות, ויהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, גם אם הוא לא מבין או יודע זאת. למה שהוא יבכה מהתפילין? למה זה מרגש אותו כל כך? מה זה מאיר אצלו? מה זה מעורר אצלו? הרי מעולם הוא לא ראה תפילין?!

למען האמת, אנחנו היינו נרגשים לא פחות ממנו. ידידי אבי דגן שדובר ספרדית היטב, ניצל את השעה והסביר לו מושגים רבים ביהדות והעמידו על הזכות הגדולה בהנחת התפילין שקיים זה עתה.

לאחר שמחה את דמעותיו, סיפר שכבר כמה שנים נפשו מבולבלת והוא לא מוצא לה מרגוע. הוא מסתובב בכל רחבי היבשת, את חברתו הכיר בגואטמלה השכנה והיא מסתובבת אתו מעיר לעיר וממדינה למדינה. הוא נע ונד ואין לו יישוב הדעת. הוא ביקר בכתות, עשה יוגה ומדיטציה, אך שום דבר לא עזר. הסברנו לו שהיהדות וחסידות הם היחידים שיכולים להביא לו מנוחה ומרגוע, כי נשמתו בעצם מחפשת את הקשר עם הקב”ה, ועם התורה ומצוותיה.

“בעוד כמה שבועות אני נוסע לבקר את אמי בארגנטינה, הייתי רוצה לנצל זאת ולהתעניין יותר ביהדותי”, הפתיע אותנו ואנחנו מיהרנו לחפש באמצעות האינטרנט בתי חב”ד קרובים לעיר מגוריו, פרבר בבואנוס איירס. ציידנו אותו בכתובות ובמספרי טלפון. לאורך כל הזמן הזה הצעירה הגויה עמדה מהצד מביטה בסקרנות, אין לה שמץ של מושג על מה אנחנו מדברים.

לפני שנפרדנו קבענו להיפגש למחרת בבוקר. אותו צעיר הציע לנו לגלוש עמו בחוף הסמוך לכפר ולא לנדוד לפי תכניתנו המקורית. החלטנו שלא לסרב לו, כדי לנצל את ההזדמנות ולפגוש אותו גם למחרת בבוקר.

ואכן, למחרת בבוקר בשעה מוקדמת הקצנו משנתנו, ולאחר תפילת שחרית יצאנו לדוכן שלו, אך התאכזבנו מכך שהוא לא היה שם, רק חברתו הצעירה עמדה שם וקידמה את פנינו בארשת פנים רצינית וכועסת.

“איפה הוא?” שאלה אותנו, ואנחנו הבנו מיד למי היא מתכוונת. היא זעמה לגמרי. “מה עשיתם לו? על מה דיברתם? אתמול הוא לא סעד איתי ארוחת הערב וכעת בבוקר, במקום לעמוד איתי בדוכן, הוא יצא להליכה על החוף, ובכלל הוא מכונס במחשבותיו ולא משתף אותי בכלום”. התברר כי גם את הטיסה לארגנטינה ביקש להקדים לכמה שיותר מוקדם. נראה היה שהתפילין פעלו את פעולתם.

החלטנו לנצל את ההזדמנות ולהתקרב יותר אל החוף, אולי נוכל למצוא שם כמה ישראלים או יהודים. האזור היה ריק. כמה הופתענו לראות את תחנת הגלישה סגורה. שלט על המקום הודיע שמכיוון שאין גלים גבוהים לגלישה, הם מפנים את האנשים לכפר סמוך, ס. תרזה, הכפר אליו תכננו בתחילה להגיע.

קיפלנו את הציוד ויצאנו לדרך, דרך שלא ארכה יותר מעשר דקות. ברור היה לנו שאם אתמול היינו יודעים שהמרחק הוא כה קצר, היינו ממשיכים בדרכנו ולא עוצרים בכפר הזה. חשבנו על מה שקרה והבנו שמשמים כיוונו את צעדנו אל הכפר הנידח הזה רק בשביל להאיר את נשמתו של אותו יהודי, ולא לשום מטרה אחרת. “זו באמת השגחה פרטית מדהימה”, ענה לי חברי לשליחות, “אנחנו מבינים זאת שכן אנו יודעים לשים את האצבע לאחר שקיבלנו חינוך חסידי המושתת על תורת הבעל-שם-טוב, שכל מה שקורה בעולם הרי הוא בהשגחה פרטית.

בתוך זמן קצר הגענו לכפר ס. תרזה, שם פגשנו בישראלים רבים. שמענו וראינו אותם בכל מטר נסיעה. הוצאנו את התפילין והנחנו לרבים מהם תפילין. “למה אתם לא פועלים פה באורח קבע?” שאלו רבים שהכירו את חב”ד בערים שונות בדרום אמריקה. ציידנו אותם בכתובת של בית חב”ד בבירה ס.חוסה, ולאחר מכן חזרנו לס. חוסה ומשם עלינו על טיסה לניו-יורק.

ייתכן שכל הנסיעה לקוסטה ריקה לא הייתה אלא כדי להאיר את נשמתו של אותו בחור צעיר. מפתה לחשוב מה קורה אתו היום. מה שבטוח שמדין קרקפתא כבר הרבי הוציא אותו…

כוחו של נשיא הדור ומנהיגו!