המשמעות האמיתית של “חוסר הצלחה”

חשוב לדעת כי הרבי הוא הבעל הבית על מה שקורה עמו, ואם אירע דבר שהוא מצער, אות הוא כי הסכים לכך. שכן אילו לא היה מסכים, לא היה הקב”ה עושה זאת. וכדברי חז”ל על הפסוק “צדיק מושל ביראת אלוקים”, שהקב”ה אומר “מי מושל בי - צדיק”, “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”.

סיפר המוהל המפורסם מכפר חב”ד, הרה”ח ר’ חיים עוזר מרינובסקי סיפור הממחיש את עוצמת גדולתו וקדושתו של הרבי, ועד כמה נוגע וחשוב לציית לכל מילה שלו ללא עוררין.

ישנן כמה נוסחאות שונות לגבי סיפור אודות התקרבותו של הרה”ק רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה”תולדות יעקב יוסף”, אל מורנו הבעש”ט. רבי יעקב יוסף היה בתחילה אחד מגדולי המתנגדים החריפים ביותר לשיטתו של הבעש”ט ולבסוף היה לאחד מתלמידיו הגדולים ביותר. עד שספרו “תולדות יעקב יוסף”, היה הספר הראשון מתורתו של הבעל שם טוב שיצא לאור.

רבי יעקב יוסף היה בתחילה הרב המקומי בעיר פולנאה, ויהודים רבים שיחרו לפתחו לשאלו שאלות שונות בדיני איסור והיתר. פעם אחת באה אליו אשה ושאלה אותו שאלה מסובכת מה לעשות בעניין מסוים. רבי יעקב יוסף חשב הרבה, עיין בספרים, ולבסוף פסק את הדין שמותר לעשות כך וכך. לאחר שיצאה האשה שב הרב לתלמודו וניסה לעסוק בעניינים שעסק בהם קודם, אבל אותה “שאלה” לא נתנה לו מנוח. הוא התחיל לחשוב על כך שוב, כאשר הספק מקנן במוחו שמא לא פסק כראוי והכשיל את השואלת באיסור חמור. הוא התחיל מחדש לעיין בדבר, כאשר הסברות מתרוצצות במוחו לכאן ולכאן. בסופו של דבר, אחרי שעות רבות של עיון ושקלא וטריא, הגיע בשעות הקטנות של הלילה למסקנה שאכן ההוראה שפסק הייתה בטעות, והדבר אסור. משהגיע למסקנה זו, נבהל, וכל עוד נפשו בו רץ באמצע הלילה לחפש את השואלת כדי לעדכן אותה בפסיקה החדשה. אחרי התרוצצות רבה הצליח למצוא את ביתה, אך היה זה לאחר מעשה.

רבי יעקב יוסף לא ידע את נפשו מרוב צער, הדבר הציק לו עד מאד שהוא, הרב, גרם ליהודים לעבור על איסור.

באותה תקופה כבר התלבט האם לנסוע אל הבעל שם טוב או לא. מקרה זה היה אחת הסיבות שגרמו לו להתגבר על כל היסוסיו, ולנסוע אל הבעש”ט שיורה לו דרך תשובה על החטא החמור לו גרם.

מבלי להביט על ביטול הזמן ועל הטירחה והמאמצים הרבים הכרוכים בנסיעה כזו, שכר עגלה, ונסע אל הרבי.

משהגיע ונכנס לבית מדרשו של הבעש”ט, ראה תור גדול של אנשים עומד ומחכה לרבי כל אחד עם הבעיה שלו. היו שהגיעו לשאול שאלות בתורה, היו שביקשו לקבל הדרכה בעבודת ה’, בעוד הרוב הגדול בא עם בעיות גשמיות: זה זקוק לרפואה שלימה, אחר מבקש ברכה לזרעא חייא וקיימא ועוד מישהו רוצה עצה וברכה לשלום בית, ומישהו נוסף מבקש ברכה לפרנסה בהרחבה.

לא הייתה לו לרבי יעקב יוסף ברירה, והוא נאלץ לעמוד בתור כמו כולם, ולהאזין למרות רצונו לבעיותיהם הגשמיות של היהודים הפשוטים שעמדו בתור לידו. הללו בהמתינם בתור, שיתפו את הסובבים אותם על צרותיהם ועל המעיק עליהם, כשהם מלאים תקווה ובטחון שהרבי אכן יפתור את כל בעיותיהם ויביא מזור לכל הצרות והמועקות.

כל המעמד הזה לא היה כלל לרוחו. הוא היה רגיל להיות בחברה אחרת עם בעיות מסוג אחר; עם למדנים ותלמידי חכמים שכל שיחם ושיגם אינו אלא בדברי תורה ובעבודת הבורא. כאן הוא יורד לרמתם הנמוכה של פשוטי העם, שכל מה שמדריך את מנוחתם אינו אלא המצב הגשמי, הבריאות, הפרנסה וכו’. מה גם שלא מביטים כאן כלל על כבוד התורה, ונותנים לו, לרב הגדול, לעמוד ולחכות בתור יחד עם כל הכפריים, הסנדלרים, החייטים ומקבצי הנדבות, ועל כרחו הוא מוצא את עצמו מאזין לשיחתם הרדודה. מאד לא מצא חן בעיניו הזלזול הזה באנשים בכלל ובלומדי התורה וברבנים כמותו בפרט.

אם כל זה עוד לא הספיק לו לרבי יעקב יוסף, הרי שתוך עמידתו בתור, שומע הוא כי מידי כמה רגעים התור נפסק, שכן הרבי הבעש”ט נכנס למקום חשוב ביותר, לבית הכבוד. עוברים כמה דקות, התור מתחדש, כמה אנשים עוברים, ולפתע נפסק שוב התור - הרבי שוב הולך לאותו מקום, וחוזר חלילה.

רבי יעקב יוסף, שכל הסדר כאן מוזר לגמרי בעיניו, תמה ומתפלא: מה קורה כאן. איזה מין זלזול מופגן יש כאן באנשים שכיתתו רגליהם מרחוק, ובאו לקבל כאן עצה ותושיה. וכי אי אפשר לעשות זאת לפני התחלת קבלת האנשים או לאחר מכן? והרי לא נראה שיש כאן איזו מחלה הגורמת לבעש”ט לנהוג כך. מהו איפוא פשר הזלזול הזה באנשים?

כמעט שעלתה בדעתו המחשבה שכל הנסיעה לבעש”ט לא הייתה אלא טעות אחת גדולה. דומה שאין לו מה לחפש ומה לקבל כאן. כדאי לחזור הביתה בהקדם האפשרי ולנסות להשלים את מה שהחסיר בגלל הנסיעה.

אבל במחשבה שניה אמר לעצמו, שאם כבר עשה מאמצים כה רבים והגיע עד כאן, לא כדאי לסגת ממש ברגע האחרון. כדאי לסבול עוד קצת, להגיע ולהיכנס אל הבעש”ט ונראה מה יהיה. מה גם שנזכר באותו מאורע שגרם לו כל כך הרבה צער ועגמת נפש, ואולי בכל זאת יש איזה סיכוי שכאן יקבל איזו עצה ותיקון לנשמתו.

סוף סוף הגיע תורו של רבי יעקב יוסף, ולפני שהספיק לפצות את פיו, פנה אליו הרבי ואמר לו: “הרב מפולנאה, אל לך לדאוג ולחשוש שמא ח”ו הכשלת יהודים באיסור. פסק הדין שנתת בתחילה היה נכון ואמיתי. בחינם סיבכת לאחר מכן את עצמך בסברות אחרות שאין להם מקום בנדון זה מסיבות אלו ואלו”.

רבי יעקב יוסף יצא מכליו. הוא ראה לנגד עיניו רוח הקודש גלויה; כך הרבי יודע הכל ופותר את הבעיות בקלות ובפשטות מבלי ששמע בכלל לפני כן על מה מדובר. זאת בנוסף לחידושי התורה ששמע מפיו כבדרך אגב, כאשר הוא דוחה מכל וכל את הסברות שבגללן היה בטוח שטעה והכשיל יהודים באיסור.

מאז התבטל לגמרי מפני גדולתו וקדושתו של הבעש”ט והפך להיות מן המקושרים אליו לגמרי.

אבל דבר אחד עדיין הציק לו, והוא העז לשאול גם על כך את רבו: מה פשר אותה הנהגה של הרבי להפסיק כאילו במיוחד באמצע קבלת האנשים וללכת שוב ושוב לבית הכבוד, דבר שלא נראה מן הנימוס ודרך ארץ, כאשר רבים עומדים וממתינים.

ענה לו הבעש”ט: כאשר נמצאים למעלה, בעניינים אלוקיים ורוחניים, וצריכים לרדת ולטפל בעניינים גשמיים נמוכים, זקוקים לשם כך למאמץ מיוחד ולפעולות מיוחדות שיפעלו ירידה והתלבשות למטה מטה. לשם כך צריך מדי פעם לעשות פעולות גופניות וגשמיות נמוכות במיוחד, שיסייעו לי לרדת ולפעול בענייני העולם הגשמיים והנמוכים.

כשסיפר זאת רבי יעקב יוסף לאחר מכן, סיים: הגע עצמך, ראה עד כמה מגיעה מעלתו וקדושתו של הרבי - הרי גם כשהרבי עסק בגשמיות, לא היה זה אלא גילוי אלקות ברוח הקודש, “גילה סודו אל עבדיו הנביאים”. ובכל זאת נחשב הדבר לירידה כה גדולה בשביל הרבי, עד שהוזקק לעשות דווקא פעולות כה נמוכות וגשמיות לשם כך. כי מצד עצמו הינו למעלה מעלה גם מדברים אלו עד אין קץ.

סיפור זה, בו רואים אנו שאצל הצדיק, העיסוק בענייני העולם הוא ירידה כה גדולה, עד שעליו לעשות פעולות גשמיות נמוכות במיוחד כדי שיוכל לרדת כל כך להתעסק בענייני העולם, כמו סיפורים רבים דומים המסופרים בפי חסידים, ממחיש לנו נקודה פשוטה, המושרשת בכל מי שינק ולו משהו משיטת ותורת החסידות: הרבי הוא לא אדם כמונו, יושבי בתי חומר, הנמצאים תחת הגבלות העולם.

כפי שהיה המשפיע ר’ מענדל אומר וחוזר ואומר בטרוניא: “מ’קוקט אויפן רבי’ן ווי אויף א בשר ודם”! (מסתכלים על הרבי כעל בשר ודם) - נכון שגופו של הרבי עשוי מבשר ודם, אבל בהיותו כל כולו אך ורק ביטוי לגילוי אלקות בעולם, הרי כל חייו אינם אלא חיים אלוקיים אמיתיים, וגם גופו הגשמי אינו אלא “כלי” לגילוי אלקות.

המשמעות האמיתית של “חוסר הצלחה”

לעתים אנו נמצאים במצב שבו הרבי נמצא בסיטואציה מסוימת, כמו למשל בעת צרה בריאותית. כולם, כולל גם הצדיק עצמו, מתפללים לרפואתו ולגאולתו. חשוב אפוא לדעת, כי גם במצב כזה, הרבי הוא הבעל הבית על כל מה שקורה, ואם אירע הדבר, אות הוא כי הסכים לכך. שכן אילו לא היה מסכים, לא היה הקב”ה עושה זאת. וכדברי חז”ל על הפסוק “צדיק מושל ביראת אלוקים”, שהקב”ה אומר “מי מושל בי - צדיק”, “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”.

אם כן, מדוע עליו לסבול ולהצטער כל כך בו בזמן שיש בכוחו לבטל את המניעות ועיכובים? התשובה לכך היא בעצם אותה סיבה שלא שייך לשאול מדוע הקב”ה מאפשר לכל כך הרבה מניעות ועיכובים על אלקות, כמו גם דברים שהם היפך הצדק והיושר בעולם? והרי ביכולתו לעשות שהכל יהיה רק אור וטוב מלכתחילה. התשובה לכך, משום שאין אנו מבינים את דרכי ה’, ורק הוא יתברך יודע מדוע הדברים צריכים ללכת דווקא כך. כך בנוגע לצדיק ולרבי, שהוא “בעל הבית” על כל הקורה, ורק בהסכמתו נעשה כל מה שנעשה, מפני שיודע הוא את הכוונה האלוקית שהדברים צריכים ללכת דווקא כך.

והדברים נכונים גם לגבי הענינים שהרבי נאבק עליהם ורצה בהם, גם אם בעיני בשר נראה לנו שלא הצליח בהם. כשם שברור ופשוט שלא קיימת מציאות שהקב”ה ניסה ורצה והשתדל מאד, וח”ו לא הצליח, כך ברור ופשוט שלא קיימת מציאות שהרבי שליט”א ניסה ורצה והשתדל מאד, וח”ו לא הצליח.

כשם שנדמה לכאורה לפעמים שהקב”ה “לא הצליח” - הוא רוצה שהדברים יתנהלו בצדק וביושר ועל פי התורה, ונראה שהדברים לא הולכים כפי שהוא רוצה. הוא נתן לנו בחירה חופשית, והוא מתחנן כביכול “ובחרת בחיים” ולפעמים רואים שמנצלים זאת להיפך, והוא יתברך “לא מצליח”. הוא אמנם גומל סוף סוף לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו, אבל לכאורה הדברים מתנהלים לא כפי שהוא רוצה.

למרות זאת ברור ופשוט לכולנו שלא קיימת ח”ו מציאות כזו שהקב”ה ניסה ורצה, וח”ו לא הצליח. הוא יתברך ידע בדיוק מה יקרה ויש לו בזה איזושהי כוונה פנימית מדוע זה צריך להיות כך. אבל סוף סוף הוא בעל–הבית המוחלט ורצונו יתברך יתמלא במילואו דווקא על ידי אותם דרכים עקלקלות שהם היפך רצונו הגלוי - כך בדיוק בנוגע לרבי.

גם כאשר ראינו את הרבי זועק ומתחנן “מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה” - גם אז ידע הרבי מראש מה יקרה. ואילו רק היה מחליט כך, היה יכול לבטל זאת ולעשות שהכל יהיה אך ורק באופן של אור וטוב מלכתחילה. כל מה שקורה הוא בהסכמתו המלאה ובשליטה למרות שאין לנו שום הבנה בשום אופן איך זה יכול להיות. ישנה איזו שהיא “כוונה פנימית” אלוקית שבגללה צריכים הדברים להתנהל בצורה בה הם מתנהלים.

הרבי ידע מה וכיצד אמור לקרות הן כשדיבר על “מיהו יהודי” ועל שלמות ובטחון עם ישראל וארץ ישראל והן בכל העניינים. הרבי ידע שיהיה ז”ך אדר ראשון תשנ”ב, ז”ך אדר תשנ”ד וג’ תמוז. הרבי ידע כל מה שיקרה בעולם וכל מה שיקרה גם בליובאוויטש, הכל נעשה אך ורק בהסכמתו, בשביל איזו כוונה אלוקית פנימית, כדי שגם במצבים אלו נעשה אנו סוף סוף את המוטל עלינו. וסוף סוף ברור ופשוט שכוונה אלוקית זו תתמלא במאה אחוז בכל הפרטים.

וגם כאשר נדמה כי העניינים הולכים בניגוד גמור למה שהרבי רוצה ומבקש ותובע ודורש, גם אז צריך לזכור ולדעת: סוף כל סוף כי ישנו מי שיודע בדיוק מה קורה ולמה קורה כך. ודווקא כך, לפעמים באופן שיתרון האור צריך לבוא מתוך החושך דווקא ומתוך הכאב והצער דווקא, תבוא הכוונה האלוקית לידי מילויה באופן המתאים ביותר.

סוף כל סוף ברור ופשוט “אז דער אויבערשטער וועט אויספירן און דער רבי וועט אויספירן” (שהקב”ה ימלא וישלים את רצונו, והרבי ימלא וישלים את רצונו). ובדיוק כפי שהוא רוצה, עם כל הפרטים והאופנים, גם כשלנו אין הדבר מובן כלל וכלל מדוע ולמה זה צריך להיות כך, ונראה לנו שזה בגלוי בניגוד גמור למה שהי’ צריך להיות.

 לזעוק ולבטוח

אחד העניינים שגילו לנו מה רוצים מאתנו בכך הוא - כדי שנבקש ונתבע, כפי שכתוב “ובקשו את ה’ א–לוקיהם ואת דוד מלכם”, לבקש ולתבוע, ובכל התוקף, מהקב”ה וגם מן המלך המשיח עצמו: “עד מתי?!”, רוצים אנו ומשתוקקים לראות כבר גם בעיני בשר את האור והטוב הגלוי, “הטוב לנו”. והבקשה והתביעה תבוא דווקא “מלמטה למעלה”, והיא תפעל את ההתגלות. וכפי שאומר הרבי בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח שעיקר הסיבה למה שמרעישים אודות “עד מתי?!” היא בגלל הענין של “יחי המלך” שישנו במיוחד במלך המשיח, שמלכותו מתקבלת ע”י העם, “מלמטה למעלה”, ועי”ז הוא מתגלה גם לעיני כל. וכן שהעם ממלא את שליחותו ותפקידו, ומקשר את כל העולם, גם את אומות העולם, ובמיוחד ע”י שבע מצוות בני נח, אל הקב”ה ואל המלך המשיח, שכולם יכירו וידעו “כי לך תיכרע כל ברך תישבע כל לשון”.

אך ביחד עם התפילה והזעקה והתביעה בכל התוקף, צריך כל הזמן לזכור ולדעת, ש”יש בעל הבית לבירה זו”, והעולם אינו הפקר חס ושלום. וסוף סוף הכוונה האלוקית היא אך ורק לטוב, טוב אמיתי ומוחלט, שסוף סוף יתגלה גם לעיני בשר.

לכן, מחד צריך לזעוק בכל התוקף “עד מתי?!” ו”יחי אדוננו”, ולדרוש ולתבוע מהקב”ה ומן המלך המשיח שנראה כבר את הטוב הגלוי בעיני בשר. וביחד עם זה עלינו להיות בטוחים, ועד שיוצאים כבר בריקוד של שמחה “בתופים ובמחולות” על הניסים שהקב”ה עושה עמנו כל הזמן, ובוודאי יעשה עמנו להבא בטוב הנראה והנגלה, באופן של אור וטוב מלכתחילה, בהתגלותו המלאה של מלכנו משיחנו שליט”א בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!