יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

כאשר נחגוג השבת את ה’ טבת, ושירת “דידן נצח” המחליפה את “הנרות הללו…על ניסך” ו”פדה בשלום.. ואני אבטח בך” שנשמעו במהלך כל החודש האחרון, ננסה להסביר לעצמנו ולאחרים את מהותו של החג, את המקום המיוחד שהוא תופס אצלנו, מאז שנקבע ע”י  כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א.

 נתאר את התקופה שקדמה לכך, את הביטויים החריפים וחסרי התקדים שנשמעו מהרבי, את עגמת הנפש שהייתה ניכרת על פניו הק’, ואת המתח העצום שהיו נתונים בו כל חסידי חב”ד–ליובאוויטש בעקבות כך, את האמונה והתקווה במהלך חודשי המשפט, ואת השמחה האדירה עם היוודע בשורת ה”דידן נצח”. נתאר כיצד ראו במוחש את קיום הפסוק “ותחי רוח יעקב אביהם”, את שבעת ימי השמחה, ואת העובדה כי “לשנה אחרת קבעום” — קבע כ”ק אדמו”ר מה”מ את התאריך כיום סגולה מיוחד, כחגם של הספרים ושל החסידים כאחד, ועדיין נצטרך לבאר — לשמחה מה זו עושה?

בסופו של דבר — ניצחון במשפט, חשוב ככל שיהיה, גורלם של ספרים, חשובים ונחוצים ככל שיהיו, עדיין אין בו בכדי להסביר את מהותו של היום. חגי הגאולה מובנים, הסכנה בה היו שרויים רבותינו נשיאינו, כמו תורת החסידות כולה, היו מוחשיים. כך גם ימי ההודאה כמו ראש חודש כסלו, כל אלו הם ימים בהם מתבקש לחגוג. את מהותו של ה’ בטבת, נוכל להבין אך ורק על–ידי הרבי עצמו. יודעי דבר ובעלי תפקידים יכולים לכל היותר לתאר את העובדות אליהם נחשפו, את הוראות הרבי, אולם לא לבאר את מהותו של היום.

מי שעוקב אחרי שיחות הרבי בנוגע לעניין כולו — יודע כי השאלה שהתעוררה במשפט כאן למטה, ולפי זה כמובן, הידיעה על הקטרוג שהתחולל בעולמות אחרים לגמרי, היא סביב השאלה האם יש “רבי”. האם יש תנועה ולה מנהיג, ככל מנהיג אחר, חשוב ונכבד — אך סך הכל ראשון בין שווים, אדם גדול, אך גם לו יש “חיים פרטיים” וממילא רכוש פרטי, ועניינים אחרים, אותם ניתן לרשת כפי שעושים זאת אצל כל אדם — או שיש כאן משהו אחר לחלוטין.

גם אם עורכי הדין עסקו רבות בשאלה האם הספרייה היא רכוש אישי, און רכושה של תנועת חב”ד ליובאוויטש, של אגודת חסידי חב”ד בתור גוף ציבורי, הרי את המהות האמיתית של העניין הגדיר הרבי, כאשר תיאר את דבריה של הרבנית ע”ה, כאלו שהכריעו את המשפט: “הרבי והספרים שייכים לחסידים”.

אצל מנהיג רגיל, הרי שכאשר מסתיימת מנהיגותו, שליחותו בעולם הזה - יש מקום לחלוקת רכוש, תפקידים והשפעה. אם כך הוא הדבר, הרי שחב”ד אינה יוצאת מהכלל, ולכן ניתן לדון בשאלה של מי הספרים, ואף לדון בשאלה (כפי שנטען במשפט), האם יש ממשיך “אותנטי” לשלשלת רבותינו נישאנו, או שמא ח”ו “ליובאוויטש איז ניט אקטיב” רח”ל.

התשובה אותה ביקש הרבי להראות, לא עסקה בהוכחות על דבר ההמשך הרעיוני וההגותי של תורת החסידות על ידו, אלא דווקא בעניין “חדש” לכאורה, הגברת פעילות במבצע חנוכה. שהרי עניינו של נשיא הדור, של רבי, הוא לא רק בכך שממשיך את השלשלת, “רבי” זו מהות אחת, אין שום הבדל ואין שום הפסק בכך, הוא חי ומחייה את הדור, בהתאם למה שנדרש באותה תקופה.

כאשר אנו חוגגים “דידן נצח”, כאשר אנו מקיימים את הוראות הרבי, אודות חגם של הספרים, ע”י קניית ספרים והעיקר כמובן — הלימוד בהם, אנו חוגגים הניצחון על הקטרוג, את קביעת העובדה לעיני כל בשר, כאן בעולם הזה. יש רבי בישראל, יש נשיא לדור, הוא אינו נכנס בגדרים ובהגבלות המקובלות, של בני אדם רגילים, או אפילו של מנהיגים וצדיקים, שעל רכושם הגשמי והרוחני ניתן לדון אחרי שאינם כאן יותר. רבי זו מציאות אמתית, מציאות של חיים בעצם, בגשמיות וברוחניות, מציאות שאינה נפסקת לעולם. ליובאוויטש חיה והרבי מה”מ חי, דווקא מתוך ההתמסרות לשליחות המיוחדת שלנו, השליחות לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, השליחות שמבטאת את נצחיות החיים של נשיא הדור, של מלך המשיח:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!