על ימים אלו ׳ימי הספירה’ נכתב בשולחן ערוך שצריכים להיזהר זהירות יתרה מהכאת הילדי

על ימים אלו ׳ימי הספירה’ נכתב בשולחן ערוך שצריכים להיזהר זהירות יתרה מהכאת הילדים בשל הסכנה. בעידן הנוכחי ההרגל לתנך ילד באמצעות הכאה, קיים הרבה פחות מבעבר. למה זו דדך חינוך גרועה? מה אכן עושים כאשר רוצים להטיל סמכות או מורא? » ביקשנו לשמוע ולקבל כלים חינוכיים שכן כדאי להשתמש בהם בדרכים החינוכיות, ועל כן אנו מארחים השבוע את ר’ יוסי גולדשטיין, מחנך, פסיכודרמטיסט, מנחה קבוצות ומנהל ״מרכז עיפולים ־ חב״ד״ » ראיון חינוכי עם כלים אפקטיביים

פירושים רבים ניתנו לפסוק מספר משלי “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנו”. רבים רצו להוכיח מכך שניתן ורצוי להכות ‘מכה חינוכית’ ילדים שאינם מסכימים לצעוד בתלם. בעבר הרחוק הורים ומורים רבים הרשו לעצמם להצליף ולהכות את הבנים והמתחנכים. היו אף שהתעקשו להכות לעיתים גם תלמידים מצוינים וטובים, כדי שלא לעבור “חלילה” על דברי הפסוק. בשנים האחרונות, ברוך השם, השתנתה המגמה. פחות ופחות הורים משתמשים בהכאה כעונש או כאקט חינוכי, וגם מורים ואנשי צוות חינוכי לומדים השכם והערב איך למצוא כלים חינוכיים חיוביים ואפקטיביים מבלי להרים יד (או שוט).

מהו אם כן הפירוש של הפסוק המפורסם מספר משלי? האם הוא מצדד במכים או במתנגדים לכך? כאשר הורה מזכיר בפני את הפסוק ממשלי כהצדקה להכאה - אני פותח עבורו את ספר משלי ומבקשו לקרוא את הפסוק מפנים. המשך הפסוק למי שאינו יודע הוא: “וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר”, מי שאוהב את ילדו משתמש בדרך המוסר ומסביר לילד את טעותו. האם אתה אוהב את ילדך? אשאל את ההורה העומד לצידי וכשהתשובה חיובית - אבקשו לאמץ את חלקו השני של הפסוק, לדבר בדברי מוסר.

הסבר מעניין מצאתי גם לחלקו הראשון של הפסוק: ב’בראשית רבה’ ישנה אמרה “אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל”. זאת אומרת, יש לכל עשב וצמח כוח המצמיח אותו, ופעולתו של אותו כוח נקרא בפי חכמינו ‘מכה’. אם כן, אולי אפשר לפרש כוונת שלמה המלך במילותיו: “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנו”. אין כוונתו חלילה להכאה פיזית של הילד אלא לכוון את צמיחתו וגדילתו בדרכים טובות.

יש המצטטים את דברי הנביא זכריה - “וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים”, משם משמע שישנו מקל נועם, לשבח ילד עבור דבר טוב שעשה, חיוך או מלה טובה - גם זהו מקל, המדרבן להמשיך בהתנהגות טובה. בדורנו, מקל זה יעיל יותר מאשר מקל חובלים.

הסבר נוסף מובא בפוסקי זמננו, על פי המובא שאסור להכות גם בנים קטנים כאשר קיים חשש, שכתוצאה מההכאה, יכו או יתריסו בחזרה כנגד אביהם - ומסיבה זו, הורים ומחנכים נמנעים מלהכות את הבנים והתלמידים בזמנינו, מחשש שהבן או התלמיד יתריסו נגד האב או הרב בדיבור או במעשה - ובכך יעברו האב או הרב על איסור “לפני עור לא תתן מכשול”.

 

כאמור, ישנם פירושים רבים, אך אותנו מעניינת דעתו של הרבי מלך המשיח לגבי הכאה חינוכית. מעיון במכתבים רבים ובהוראות שנתן במשך השנים, נראה שאין כאן מקום לפרשנויות. הרבי מתנגד נחרצות להכאה ותומך במציאת דרכים חיוביות.

במכתב המודפס באגרות קודש חלק י”ב עמ’ רסו, כותב הרבי תשובה למחנך ששלח אליו מכתב: “…צודק אשר אין זו הדרך להשתמש בחינוך בעונש השבט, כי לפעמים הכי תכופות יצא שכרו - שמשתכרים על ידי זה - בהפסדו, וד”ל, ורואים במוחש אשר בתוקף המלובש בדרכי נועם פועלים יותר”.

בסגנון דומה כותב הרבי בחלק י”ג אגרת ד’רעו: “בהנוגע לתלמידים . . שנוהגים אתם בנזיפות וכו’, ועד כדי הכאה . . פשוט שהנהגה האמורה מופרכת היא בנוגע לתלמידים הקשישים ולולי מסתפינא הייתי אומר גם לתלמידים שאינם קשישים”

לצד שלילת ההכאה, מציע הרבי דרכים חיוביות חלופיות. במכתב שמודפס בחלק כ”א עמ’ רס, אגרת ח’יז, כותב הרבי: “הנה כבר ידוע הכתוב בפירוש המשניות להרמב”ם ומובא בחסידות, אשר התינוק מושכים אותו ללימוד לא ע”י ציווים ועל אחת כמה וכמה שלא בשבטים, אלא על–ידי שנותנים לו ממתקים וכו’, ודוקא כאלו שיש לו חוש בהם בהמצב שהוא נמצא אז, ולא על שם העתיד, אף שתינוק בכלל מסוגל הוא לענינים דקבלת עול וכפיה וכו’. ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן, שכן צריך–להיות הסדר”.

במכתב מדהים נותן הרבי נותן הצעה מעשית נוספת, אותה לקח משיחות הרבי הריי”צ. המכתב נדפס בחלק כ”א עמוד קצה: “התוכחה על ידי הכאה - הוא יותר שלילי מאשר חיובי . . ויש לחפש דרכי עונש אחרים, וכמו . . המובא בשיחות כ”ק מו”ח אדמו”ר שלא להרשות להם להיות נוכח בעת סיפורי צדיקים וכיוצא בזה ענינים שליבם חפץ”. ‘עונש’ זה הובא בספר השיחות הש”ת עמוד 161: “אחד העונשים החמורים . . היה כאשר המלמד סיפר סיפור והיו צריכים לעמוד מאחוריו”.

זהירות מיוחדת בימי ספירת העומר

על ימים אלו של הספירה, נכתב בשולחן ערוך שצריכים להיזהר זהירות יתרה מהכאת הילדים בשל הסכנה. לרגל זאת, ביקשנו לשמוע ולקבל כלים חינוכיים שכן כדאי להשתמש בהם.

אורחנו השבוע הוא ר’ יוסי גולדשטיין, מחנך, פסיכודרמטיסט, מנחה קבוצות ומנהל “מרכז טיפולים - חב”ד”. ביקשנו לשמוע ממנו איך ניתן כן להעניש בצורה חיובית? איך נציב גבולות בצורה נכונה? האם פרסים הם כלי חינוכי יעיל? וכיצד מחמיאים לילד?

אולי לפני הכול, אתם מטפלים בשיטת הפסיכודרמה, מהי אותה שיטה וכיצד הכלים שהשיטה מציעה יעילים בשדה החינוך?

“פסיכו” פירושה נפש, ו”דרמה” פירושה פעולה. בסיס שיטת הפסיכודרמה הוא “אל תאמר, תעשה”. בשונה משיטת הטיפול המסורתית, אשר בה המטופל יושב על כורסת המטופלים, ועליו לספר את אשר על ליבו, באופן כזה ה”הגנות” שלנו מצליחות להסתיר לעיתים לא מעטות את הסיפור האמיתי, כי תפקידן הוא “להגן”, על הדברים החשובים והעמוקים ביותר שלנו, שיישארו אצלנו. כך שלפעמים גם כאשר אדם מגיע לטיפול, ורוצה לפגוש את עצמו, גם אז מנגנוני ההגנה נכנסים לפעולה, אך שלא לצורך. כאן מגיעה הפסיכודרמה, אשר מכוונת פחות לדיבורים ויותר למעשים.

נשמח לשמוע דוגמה מעשית לכך.

מטופל שמדווח שיש לו קושי מול המנהל שלו, אני מבקש ממנו, “אל תספר לי, תראה לי” ואנו מעמידים את הסיטואציה בחדר, וכאשר הוא מציג את הסיפור, הוא עצמו נכנס לדמות של המנהל, לאחר מכן לדמות שלו עצמו, או לכל דמות או תפקיד שהן חלק מן הסיפור. כך יש לו אפשרות במידה רבה להביא לידי ביטוי את הרגש האמיתי שלו. הכול אצלו הופך להיות מוחשי ואמיתי, ובמהירות גבוהה יחסית אנו מצליחים להגיע למקומות מאוד עדינים ועמוקים בנפש.

בהמשך המטפל עוזר לו להגיע בזהירות אל השורש שמניע אותו. לדוגמה: זה שהמטופל מרגיש פגוע וחסר ערך מצד המנהל שלו, קשור באופן ישיר לאופן שבו התייחסו אליו כאשר היה הוא ילד, או אף לפני כן.

יראת הרוממות,  או פחד מהעונש?

מאמרנו עוסק בענישה. בעבר, אבות אבותינו היו מציבים גבולות ומענישים; מדוע בימינו השיטות הללו אינן עובדות?

בעבר, ולמען האמת לצערנו בבתים מסוימים גם כיום, נהוגה שיטת המקל והגזר, אבל בעוד המקל מופיע כפשוטו, הרי שהגזר לא תמיד קיים… לכאורה שיטת המקל היא יעילה, בעיקר כי היא משיגה תוצאה מיידית, כיוון שילד שהרגיש על בשרו את חומרת מעשיו, סביר להניח שלהבא הוא יזהר יותר, אך שיטה זו לא תסייע לטווח ארוך.

הייתי מחלק את הענישה הפיזית לשניים. האחת: ענישה מחושבת המגיעה מתוך ישוב הדעת. והשנייה: ענישה מיידית ופזיזה הנובעת מאימפולסיביות של ההורה, וחוסר יכולת להתאפק. בשני אופני הענישה, קיימת תחושת השפלה וחוסר אונים שהילד מרגיש בגלל המבוגר.

לדעתי יש ממד נוסף, עמוק ומסוכן יותר. כי אם נחזור לשיטת הפסיכודרמה המדגישה את החשיבות של המעשה ביחס לדיבור, הרי שגם בחינוך הילד, לצד הערך החשוב של חינוך בדיבור (“והגדת לבנך), יש חשיבות לא פחותה לחינוך בעשייה:

אם אני מדבר עם הילד על חינוך ועל ערכים - אבל בפועל, כשהילד עובר את הגבול אני מרים עליו יד, הרי בכך אני בעצם אומר לו: “חמוד שלי, הדרך האמתית לפתור בעיות בחיים, היא על ידי כח”.

יבואו הורים וישאלו מה הם הכלים שכן יש לנו כדי לגרום למורא אצל ילדינו? אחרי הכל הרי התורה עצמה מצווה “איש אמו ואביו תיראו”?

אכן, בשבוע שעבר למדנו בחת”ת את הציווי הזה. אבל למדנו גם את פירוש רש”י - פשוטו של מקרא - המבהיר מיד: “איזהו מורא? - לא ישב במקומו, ולא ידבר במקומו, ולא יסתור את דבריו”. זאת אומרת, שמצוות מורא אב ואם, אינה יראת העונש, אלא יראת הכבוד, שהילדים מצווים לכבד את הוריהם כפי שמכבדים מלך (ובלשון רבינו עובדיה ספורנו: “יהיה כבודו להם כמכבד נוראים אצלו למעלתם עליו”).

ואגב: בדיוק על מצווה זו, מביא האור החיים הקדוש את הרעיון שדיברנו עליו, על השפעת המעשים של ההורים בחינוך הילדים: הוא מקשה מדוע הפסוק מתחיל בלשון יחיד (איש) ומסיים בלשון רבים (תיראו), ומבאר שהתורה מרמזת לנו שכאשר האבא בעצמו מקיים את מצוות מורא–אב, הרי בנו רואה את התנהגותו, וגם הוא ירא ממנו, וכך יש לנו שני בנים שיראים (“כשיראה הבן שאביו מזלזל בכבוד אביו - יפקע כלילת מוראו גם כן ממנו, וכשאדם ירא מאביו וכו’ - הבן לוקח מוסר. גם ישרישו בנפש הבן בחינת מפעל הטוב, ונמצא מקיים ב’ מוראים”).

לצערנו, יש הורים שחושבים שהילדים צריכים לפחד מהם. ולהורים כאלה אני פונה בשאלה: מדוע עלינו לגרום לילדנו לחשוש? איך אפשר לחיות בצל החשש? ואיזה מבוגר יצמח לנו מתוך ילדות שכזו? קל מאד לגרום לילד לחשוש מאתנו או מהעונש, אך האם הדרך הזו תצמיח את הילד מבחינה חינוכית, או שמא תפגע בו?

בענישה מהסוג הזה אנו מעבירים את המסר “רק אני יודע מה טוב לך, אתה לא יודע מה נכון עבורך, ואם לא תשמע בקולי, יש לך ממה לחשוש”. לדעתי קשה מאוד לגדל ילדים אמיצים, כאלה שחושבים בזכות עצמם ומבינים שאנו רוצים את טובתם.

אני מבקש להעמיק יותר: כיצד ראוי להציב לילדנו גבולות בצורה נכונה?

שמתי לב שבכל ערב אני צריך לבקש מילדיי ללכת לישון בזמן, וכמעט מתחנן שייקחו את הבגדים לכביסה, ומבקש שיחזירו את המשחקים למקום, ומזכיר להם להשליך את הפסולת לפח. אך מאידך לא זכור לי אי פעם שביקשתי מהם לא לערבב בשר וחלב, כמו כן לא הייתי צריך להזכיר יותר מפעם אחת ככל הנראה, שאין להדליק את האור בשבת…

מה הסיבה לכך?

כיוון ששבת ובשר וחלב ברורים לי מאוד, וכך זה עובר אליהם. מאידך, גם לי לא ממש ברור מתי היא שעת השינה האידיאלית, וגם אני לא תמיד מסדר ומפנה אחרי. חוסר הבהירות הזו עוברת גם אליהם. לכן, כאשר הגבולות אצלנו ההורים ברורים, יש סיכוי טוב שזה יעבור לילדינו. אם כי גם כאן זה לא בהכרח, וצריך לומר ביושר שיש עוד דברים רבים המשפיעים על התנהגותם. לכן, תפילה לבורא עולם הינה תמיד נכונה ונחוצה להצלחת חינוך ילדינו.

בנוסף לכך - ידוע, שככל שהגבולות ברורים יותר, כך החופש שבתווך גדול יותר. לדוגמה: כאשר אני משחק בכדור בתוך אולם סגור ומגודר, הרי שאני יכול לזרוק את הכדור ביתר חופשיות מאשר אם אני משחק במקום פתוח ללא גבולות, שאז המשחק שלי יהיה זהיר והססני כי אחרת אאבד את הכדור. כך גם בנפש פנימה - אם הגבול לא ממש קיים, או משתנה מעת לעת, הרי שיש הרבה חוסר וודאות וחוסר ביטחון, האם מה שעשיתי הוא נכון? או לא? האם זה עדיין בתוך הגבול? או שכבר מחוצה לו? באותו עניין גם הילד יעשה רק את מה שהכרחי, אך יעדיף שלא לקחת סיכונים, וימנע מלשחק את “משחק החיים”.

מצד שני, צריך לומר שגם במצב שהגבולות הינם ברורים מאוד, אבל נוקשים ולוחצים, הרי שהדבר דומה למשחק כדור בתוך חדר סגור, בגודל של מחצה על מחצה. ברור שגם כאן לא ניתן לשחק, כי אין מרחב נשימה ואין חופש פעולה והתוצאה תהיה זהה. “משחק החיים” לא מתאפשר. לכן צריך לתת לילדנו מרחב מספיק גדול, אך עם גבולות ברורים וצפויים עד כמה שניתן. זה האיזון הנדרש מאתנו כהורים ואנשי חינוך בבואנו להציב גבולות.

מידי פעם לעצור ולבדוק: אולי טעינו?

נדמה לי לפעמים שאוכלוסיית ההורים מתפצלת בין שני הקצוות: יש הורים הפועלים בצד הגבורה, בתקיפות, ומולם ישנם הורים שכל פעילותם היא מהצד החיובי מחמאות ופרסים. מה מהם נכון יותר, ואיך מאזנים בין השניים?

כמובן שאין תשובה אחת נכונה, כי כל החיים אנו בתהליך לימוד מתמשך לגבי האיזון הרצוי. אך בכללות אפשר לומר, ששני סוגי ההורים הנ”ל מעבירים לילד מסר דומה, אך בדרכים שונות. המסר הוא “אין לך את הכוח או הרצון להיות ילד טוב, ולכן אני אעזור לך, שכן אתה לא יכול לבד”. ההורה התקיף עושה זאת בעזרת הפעלת כח חיצוני על הילד שיבצע מה שהמבוגר רואה לנכון. לעומתו, ההורה המיטיב מדי, עושה זאת בעזרת חיזוקים חיצוניים, ופרסים, כי הרי הילד לא יכול ולא רוצה להתנהג טוב בכוחות עצמו, והוא יעשה זאת רק בעזרת החיזוקים שאנו נספק לו.

בשני המקרים אנו מגדלים ילד שלא יידע לסמוך על עצמו, ותמיד יהיה תלוי בסביבה, אם בסביבה נוקשה, אם בסביבה מעניקה, אך הוא לא ידע למצוא בעצמו את הרצון והיכולת לחשוב ולפעול לבד. כיוון שזה דפוס החשיבה שהוא מכיר ויודע, סביר להניח שכשיגדל, הוא גם יגדל את ילדיו באופן דומה. למזלנו, הקב”ה נתן לנו ההורים את החוש להרגיש מה נכון לילד, וכאשר אנו נוהגים שלא כשורה באופן מתמשך, בדרך כלל אנו מרגישים זאת. כאן מוטלת עלינו האחריות לעצור הכל, ולבדוק עם עצמנו היכן טעינו ובעיקר איך אנו משפרים.

קורה לא פעם ששולחים אלי ילד לטיפול, וההורים אומרים “יש לו בעיה, הוא כל הזמן…” וכולי. לצד העבודה עם הילד אני מנסה גם לבדוק עם ההורים “מה התרומה שלכם לכך שהילד מתנהג בצורה כזו?” כי הרי סביר להניח שהילד למד מהיכן שהוא כיצד להתנהג, בנוסף כמובן לתכונות שעמן הוא נולד. כאן יש הורים שאומרים: “אבל אנו אומרים לו כל הזמן, ש….”  ואז אנו לומדים ומשננים יחד את הכלל הראשון בפסיכודרמה - “זה לא רק מה אנו אומרים, זה מה אנו עושים!”

לצד הדיבורים - אין כמו דוגמא אישית

איך ניתן בכל זאת לפעול עם הילד בשיטת המחמאות והפרסים בצורה נכונה, כזו שלא תעצים את כל הנקודות השליליות שציינת?

אני יכול לספר איך אני נוהג בביתי. פיתחתי שיטה המבוססת על הרעיון של “שכר מצווה, מצווה” וכפי המוסבר בתניא, שהשכר האמיתי על המצווה, הוא המצווה בעצמה, וכך בדיוק זה גם בחיים עצמם.

לדוגמה, במקום להגיד “אם תסיים את האוכל תקבל ממתק”, אני אומר “אם תסיים את האוכל, תהיה שבע ושמח”. במקום “אם תקפיד על צחצוח שיניים תקבל פרס”, שמכך מובן שהצחצוח חשוב להורים והפרס חשוב לילד, אפשר להגיד “אם תקפיד על צחצוח השיניים, יהיו לך שיניים בריאות ונקיות”.

ברור שאני משתמש בפרסים ובחיזוקים, אך השאלה היא היכן שמים את הדגש. בנוסף לכך, כבר למדנו שחשוב “מה אני עושה, ולא רק מה אני אומר”. האמירות החינוכיות חייבות להיות מקבילות לעשייה החינוכית.

ולכן לצד האמירה לילד “אני אוהב אותך”, צריך גם להראות לו את זה, שירגיש את זה, ולא רק שישמע את זה. בוודאי שלא לומר דבר אחד, ולעשות דבר הפוך: כאשר אומרים לו “אתה הילד הכי חמוד בעולם”, ובו בזמן שקועים בטלפון, הרי הילד קולט שמה שאני עושה יותר חזק ממה שאני אומר, ויתכן והוא קלט “בני יקירי, אתה אכן חמוד, אבל הטלפון שלי קצת יותר”, וזה במקרה הטוב, ודי לחכימא.

כאשר אני עוזב את כל עיסוקי ומשתתף עם ילדיי בשעת ההשכבה, אומר איתם ‘שמע ישראל’, ואפילו מספר להם סיפור קצר, הרי גם אם לא אמרתי להם “אתם חשובים לי”, הם מרגישים זאת לבד.

ביקורת, בלי לפגוע

אני רוצה לשאול בכיוון ההפוך, לפעמים התנהגותו של הילד היא כזו שצריכים להעביר עליו ביקורת, איך מעבירים ביקורת ומענישים בצורה נכונה?

שאלה טובה שגם אני מתחבט בה בכל יום מחדש. לגבי הביקורת: מצאתי, שביקורת המופנית כלפי הילד, לא תמיד משיגה את מטרתה. לדוגמה: ילד שמתחצף,  במקום להגיד לו, “אם תתחצף, אף אחד לא יאהב אותך” או “ילד חוצפן, הוא ילד רע”, זה לא יהיה יעיל, כיוון שלפעמים מתוך מבטו והבנתו של הילד, דווקא ההיפך הוא הנכון.

לגבי המשפט הראשון הוא יכול לענות לעצמו, או אפילו לנו “יש לי חבר בכיתה שמתחצף, ועובדה היא שכל החברים אוהבים אותו” (כך הוא תופס את המציאות). לגבי “ילד חוצפן, הוא ילד רע”, לפעמים ילד מתחצף כאשר הוא חושב שנעשה כאן עוול או משהו שאינו הוגן, ולכן בעיני עצמו, החוצפה הינה מעשה נכון ואפילו טוב שכל מטרתו היא ביטוי של ה”צדק”.

אני יכול לספר שגיליתי שכאשר אני מדבר בכנות על עצמי, זה מתקבל על לב הילד. מורה יכול לקחת את התלמיד לשיחה, ולהגיד לו בכנות “תראה מוישי, כשאתה מדבר אלי בחוצפה מול כל הכיתה, זה לא נעים לי, ולא נח לי, ואני מרגיש שאין לי הרבה מה לעשות ברגעים הללו”. גם הורה יכול להגיד לבנו “כשאתה חוזר מאוחר מבלי להודיע, זה מפחיד אותי, אני מאוד דואג לך”. זה מתקבל על לב הילד, הרבה יותר מ”אתה לא אחראי, ולא אכפת לך מההורים שלך”.

לפעמים דווקא הדיבור על החולשות שלנו, הוא הדבר האמיץ ביותר שאנו מנחילים לילדנו.

•

אנחנו נמצאים בימי הספירה, ימים שעלינו להחדיר בילדנו ביתר שאת ערכים כמו ‘אהבת ישראל’ ו’עזרה לזולת’. כיצד ניתן להטמיע בילדנו ערכים אלו שתחדור אצלם בפנימיות?

איך נחדיר בהם “אהבת ישראל”? פשוט נשתדל אנחנו להיות “אוהבי ישראל”. “עזרה לזולת”? אקח אותו איתי כאשר אני עסוק בעזרה לזולת, או ל”מבצעים”, ואם לי עדיין יש עבודה בנושאים אלו, כדאי שאשאל קודם את עצמי את השאלות הללו.

ראיתי פעם אבא האומר לבנו “קשה לי עם עזרה לזולת, כי אני ב’עוונותי’ אוהב בעיקר את עצמי, אבל אני רוצה לעבוד על זה. לכן בוא איתי ונצא ל”מבצע חנוכה”, ואפילו שבבית הכי נעים לי, בא ונשמח יהודים בהוראת הרבי”.