קווים לדמותו של איש האשכולות, למדן וחסיד ובעל מידות תרומיות, הרה”ח הרה”ת הרב אלי

קווים לדמותו של איש האשכולות, למדן וחסיד ובעל מידות תרומיות, הרה”ח הרה”ת הרב אליעזר פרלשטיין נ”ע • לרגל יום היארצייט, ח’ מרחשוון ובמלאות כ”ה שנים לפטירתו

למרות מרחק השנים, עדיין קשה להעלות עלי-ספר דברי זיכרון לאדם כמוהו, שאף שהגיע לגיל העצה עדיין היה צעיר כל-כך ברוחו ובנפשו, עד שכל מהותו ביטאה חיים וחיוּת, מרץ-נעורים, חיוּת של קדושה ויראת-שמים, התלהבות חסידית וזריזות דקדושה, בבחינת “חסיד הוא כדור של אש ושמחה” – כמאמר הפתגם החסידי.

“יותר טוב מלייזר שלי – לא אמצא“…

מורי וחמי ע”ה, בן לאחת המשפחות הוותיקות בירושלים, נולד לאביו הרה”ג ר’ נפתלי-צבי פרלשטיין ז”ל, מיקירי קרתא דשופריא, בשנת תרצ”ו. משפחתו מיוחסת לרבי יואל סירקיש – הב”ח (‘בית חדש’) ולרבי יצחק אברבנאל זיע”א.

בגיל צעיר התייתם מאמו, מרת אסתר-לאה ע”ה. אביו ע”ה נפטר זמן קצר לאחר נישואיו.

בשנות בחרותו שקד על התורה בישיבת ‘תפארת ציון’ בבני-ברק ולאחר מכן בישיבת ‘תורת אמת’ בירושלים, שם ספג תורה וחסידות והתבלט בהתמדתו, בכישרונותיו ובמידותיו התרומיות שבאו לידי ביטוי בנועם הליכותיו עם אלוקים ואדם.

הוא היה מתלמידיו הקרובים של המשפיע הגאון החסיד ר’ שאול ברוק ע”ה, והרבה לספר בגעגועים על התוועדויותיו המיוחדות והמעוררות.

עוד בהיותו בחור עול-ימים, בחרו הגאון החסיד רבי משה וובר ע”ה – שהיה המשפיע בישיבת “תורת אמת” בירושלים, ועמו היה קשור בעבותות-אהבה עד יומו האחרון – להיות שליח-הציבור בימים הנוראים בהיכל הישיבה הקדושה, הגם שתמיד הקפיד לבחור ש”ץ נשוי ובעל משפחה וכו’, והתבטא: “יותר טוב מלייזר שלי – לא אמצא”…

אופייני הוא סיפורו האישי של הרב אהרון טננבוים ע”ה מכפר-חב”ד, כי בצעירותו ביקר בישיבת “תורת אמת” והתלבט אז בבחירת דרכו והמשך לימודיו. החלטתו להצטרף לישיבה החסידית נבעה מכך ששמע את תפילתו הלבבית והחמה של “הבחור אליעזר פרלשטיין”. או-אז – סיפר – חשבתי בליבי, מקום שמחנכים בו לתפילה כה מיוחדת, הוא המקום עבורי. החלטתי: אני נשאר!

הוא חונן בחוש מוסיקלי עדין ומפותח, ובזכרונו השתמרו ניגוני נשמה חב”דיים עתיקים, אותם ידע לשיר בדייקנות רבה. עובדה שזיכתה אותו בתואר הישיבתי-חסידי “בעל מנגן”. כשערך הרב שמואל זלמנוב ז”ל את “ספר הניגונים – חב”ד”, היה מקליט אותו, והשתמש בהקלטות אלו לצורך כתיבת התווים של ניגונים מיוחדים שנכללו בספר.

‘ספר חי’ של הרבנות הראשית לארץ ישראל

לאחר נישואיו עם תבלחט”א רעייתו הרבנית פנינה שתחי’, המשיך ללמוד עוד חמש שנים בתנאי צמצום ומחסור, ורק לאחר שהגיעו מים עד נפש, נאלץ לעזוב את אוהלה של תורה, וחיפש את האפשרות ליהנות מיגיע כפיו ולקבוע עיתים לתורה.

ההשגחה העליונה הביאה לידיו את האפשרות לעבודה במסגרת ‘הרבנות הראשית לישראל’ בתקופת הרבנים הראשיים דאז, הגראי”ה הרצוג והרב ניסים ז”ל, ומני אז מילא תפקידים מרכזיים שונים במסירות רבה, כאשר תוארו הרשמי הוא: סגן מזכ”ל הרבנות הראשית לארץ ישראל.

בתפקידיו הבכירים ב’רבנות הראשית’, אותם מילא במסירות וללא לאות במשך כעשרים וחמש שנה, במחיצתם של הרבנים הראשיים, פעל רבות לסייע לרבנים ובני-תורה. רבים הם האברכים והרבנים, יחד עם בני קהילותיהם, אשר חבים לו רגשי תודה על כל אשר פעל למענם בשטח זה.

הגאון רבי מרדכי אליהו ז”ל, סיפר כי במהלך השנים לא פסקו הרבנים להביע צער ומרירות על חסרונו לאחר פטירתו. “הוא היה מזיז עניינים ופותר בעיות ביעילות ובזריזות”, מציינים היו בכל פעם.

גם בשכבו על ערש-דווי והוא כולו חולי ומכאוב, מתפתל בכאבו ומתכרבל בייסוריו, לא נמנע מלנצל את קשריו הטובים, כדי להיטיב עם הפונים לעזרתו.

הרב אלי בן-דהן שליט”א, מנהל בתי-הדין הרבניים, אמר אודותיו: “הוא היה ‘ספר חי’ של הרבנות הראשית. בכל נושא, הוא היה זה שידע מהי המדיניות של הרבנות הראשית לאורך כל השנים, ואיתו היינו מתייעצים בכל תחום”.

מרביץ תורה ברבים ושליח ציבור

גדול היה בתורה, עבודה וגמילות-חסדים.

בתורה – יעידו עליו חבריו אשר הכירוהו שנים ולמדו איתו בצוותא בישיבה, או שומעי-לקחו במסגרת שיעורי התורה שמסר בקביעות. אף שידע היטב כיצד להסתיר את למדנותו ולהצניע את ידיעותיו בתורה מעין זר, בכל זאת, לא מעטים ידעו כי תלמיד-חכם בקיא ומבריק הוא.

במשך כל השנים קבע עיתים ללימוד נגלה וחסידות, ומסר שיעורי תורה לבעלי-בתים בנגלה ובחסידות. הוא ייסד את “בית-המדרש לתפילה ולתורה – לחסידי חב”ד” בקרית מטרסדורף שבירושלים, כיהן בו כיו”ר בית-המדרש ושימש כבעל-תפילה הקבוע.

במסגרת השיעורים לימד בין השאר את המסכתות הקשות נזיר, כתובות ויבמות בעמקות ובהירות. הוא הצליח ליישר הדורים ולעבור עיקולי ופשורי בים-התלמוד. הכול היו מביעים פליאתם כיצד אדם הטרוד בעבודתו החשובה והאחראית ברבנות הראשית ובפעילותו הקבועה בצרכי-ציבור, מסוגל למצוא פנאי ושלוות-נפש, לשחות בים-התלמוד, לדלות פנינים מדברי ראשונים ואחרונים, ולהעבירם בשפה המובנת אפילו לילד בעת שיעורו היומי הקבוע.

ענווה חסידית

בגמילות-חסדים – היווה סמל ודוגמא. כל מי שנזקק להלוואה דחופה ופנה אליו, היה משתדל למלא את בקשתו במהירות האפשרית, מדיליה וממקורות אחרים, והכול בסבר פנים יפות ובשמחה נדירה.

רק לאחר פטירתו, כאשר באו לדווח למשפחה על חובותיהם הכספיים כלפיו, התברר יותר ויותר כי כל מה שהיה ידוע עליו בחייו במידת החסד אינו אלא מעט. וכל זאת ללא פעילות רשמית בנושא, הרחק-הרחק מזרקורי הפרסומת.

סיפר ידידו הטוב, איש החינוך, הרב נפתלי הכהן רוט, רב בית-המדרש בו התפלל, שכאשר היה רואה כי אין מי שינקה את בית-המדרש במוצאי שבת-קודש, לא היה מהסס והיה מנקה בעצמו את רצפת בית-המדרש. גם כשהעירו לו כי אין הדבר נאה לכל בר-אוריין, קל-וחומר לאדם נכבד במעמדו – לא התייחס לדברים אלה, מתוך שהיה עניו שבענווים.

“מהיכרות קרובה עימו” – ממשיך הרב רוט – “סבורני שלא רק ענווה נדירה יש כאן, אלא שניתן ללמוד ממנו ‘מעשה רב’, עד היכן כוחה של אחריות מגעת. הוא לא ניסה לראות מי ולמה אשם במחדל. כל מה שעמד לנגד עיניו הוא – הייתכן כי אדם ירצה להשתמש במקום ולא יוכל? ואז פעל בפשטות ובטבעיות, כאילו לא עשה כלום בכך…”

חסיד נאמן

כבר בשנות הנשיאות הראשונות של הרבי, היה מרבה לכתוב לרבי וזוכה למכתבי הדרכה וברכה רבים, שחלקם נדפסו בסדרת ספרי ‘אגרות קודש’.

לאחר נישואיו היה ביתו פתוח להתוועדויות לאברכי אנ”ש, והיווה מרכז להדפסת והפצת שיחותיו הקדושות של הרבי, שנתקבלו בצימאון על-ידי אנ”ש והתמימים. השיחות ‘תוקתקו’ על-ידי רעייתו הרבנית תחי’ ושוכפלו ב’סטנסיל’.

סיפר לי מורי וחמי ע”ה, מה ‘תפס’ אותו ב’יחידות’ הראשונה לה זכה, אצל הרבי. וכך אמר: “בנוהג שבעולם, התמימות, האמונה והדבקות בכל פרט ‘קטן’ שב’קיצור שולחן ערוך’ וכדומה, מאירים בעוצמה בגיל הילדות. אך אחר-כך, כשנעשים ‘למדן’ ומבוגר יותר, קורה שכבר ‘יודעים’ להבחין בין קוּלות לחומרות, בין הידור ומלכתחילה, לבדיעבד ו’יש מתירין’.

“אולם, ב’יחידות’ הראשונה, התפעלתי ביותר מכך שהרבי שליט”א – עם כל גאונותו האדירה, האומרת ‘שכלתנות’ – מאיר באור של אמונה צרופה ותקיפה בכל ‘זיז קטן’ של הלכה, מנהג או מאמר חז”ל, באמונה זכה של ילד ב’חדר’. זה מה ש’תפס’ אותי”…

כחסיד נאמן היה מקושר בכל נימי נפשו לכ”ק אדמו”ר מה”מ ונטל חלק במבצעיו הקדושים. עוד לפני כ-50 שנה, זכה להיות מהנחשונים שפעלו במרץ רב ל”הפצת המעיינות חוצה”, בהימנותו בין מקימי ומייסדי ‘צעירי אגודת חב”ד’ בירושלים, יחד עם ידיד נעוריו הרב טוביה בלוי שליט”א ואברכים חשובים נוספים.

כאשר ביקרו אצל הרבי הרבנים הראשיים – הגאון הרב אברהם שפירא והגאון הרב מרדכי אליהו ז”ל – ביקשם הרבי לדאוג לעריכת “ליל סדר ציבורי” לכל המעוניין בכל רחבי ארה”ק, ואף העביר להם סכום מכובד למימון המבצע. זכורני, באיזו חדוות-קודש טיפל בבקשת הרבי, איזו עליצות שרתה על פניו כשהטילו עליו הרבנים את ארגון הפרויקט. הוא הרגיש כי זו זכות נפלאה שנפלה בחלקו.

לעיתים קרובות היה נוסע להסתופף בצל כ”ק אדמו”ר מה”מ וצהלתו הייתה בפניו כאשר חזר ומסר כל מה שראה ושמע ב’בית חיינו’. היה בזה משום השפעה מרובה, טופח על-מנת להטפיח לרבים אחרים מכל החוגים.

במוצאי חג-הפסח האחרון לחייו, לאחר שסבל בדומיה ייסורים נוראים במהלך חול-המועד וחודשים קודמים, וכבר ידע כי לקה במחלה אנושה, עדיין תסס במרץ-נעורים, ובמאמצים עליונים התגבר על מכאוביו והשתדל להסתירם, וסייע עד שעה מאוחרת סיוע פיזי בזריזות, בארגון כלי הפסח וכו’. ולמרות התשישות, המכאובים והשעה המאוחרת, שם פעמיו בחדווה של קדושה להשתתף בייסוד שיעור ברמב”ם היומי – על-פי תקנתו הקדושה של הרבי – שמשום-מה הוחלט לייסדו באותו לילה דווקא.

“בא בימים”

מורי וחמי הרה”ח ר’ אליעזר פרלשטיין נ”ע מחונן היה בחוש מיוחד, לדעת להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והבריות הוקירוהו בשל כך. מוכתר בנימוסין היה, הליכותיו בקודש בעדינות ובמתינות, הבנה וסבלנות. בצניעותו, התרחק מזרקורי הפרסום ככל האפשר והצטיין בפשטות הליכותיו ובענווה חסידית טבעית.

בכל שנות חייו פעל רבות בתחומים רבים, ובכל הנושאים שטופלו על-ידו פעל בנחישות, באחראיות וביסודיות רבה. דומה כי יכולתו להקיף מספר תחומים בצורה כה עקבית ויסודית נבעה משתי תכונות יסוד באישיותו.

א) סדר. היה אדם מסודר להפליא, אוהב סדר מושבע ודייקן במלוא מובן המילה. ב) ניצול כל רגע. לא היה קיים בתודעתו מושג של בזבוז זמן. כל רגע מהיממה היה מנוצל על-ידו בבחינת “בא בימים” – שאף ששנותיו קצרות היו, ימיו ארוכים ומלאים היו. הימים מולאו ונוצלו במקסימום האפשרי, ככל שאדם יכול לדחוס בסדר יום מתוכנן ועמוס.

יחד עם זאת, למרות ההקפדה על ניצול כל רגע, היה נינוח כלפי הבריות, מעורב בדעת עם הבריות וידע תמיד להשרות מצב-רוח נוח ועליז. הוא השכיל תמיד לעודד ולהבליג על צרות ומכאובים במבט מפוכח כלפי העתיד ורבים נהנו ממנו עצה ותושייה. ידידיו הגדירוהו כאדם “העומד איתן בשתי רגליו על הקרקע” על שום פיקחותו, מתינותו ויושר-שכלו.

במשך שנים רבות ועד ליומו האחרון, שימש גם כמנהל השבועון החרדי באידיש “דער אידישער שטראל”, ועשה רבות למען קיומו והתפתחותו – במרץ, ביעילות ובמסירות, משנת היווסדו ועד לימיו האחרונים. וכפי שמציין ראש המערכת, הסופר החרדי איש ירושלים, הרה”ג ר’ גדליה סגל שליט”א – שהתפרסם בחיבוריו ה”תהילים המבואר” וה”סידור המבואר” – אשר ספד מרות למנוח במסגרת השבועון וכתב בדמע על כי אבל כבד הוא לשבועון ולקוראיו הרבים שהוכו בתדהמה לשמע האסון המר.

קבלת ייסורים באהבה

ידידיו מנוער יודעים לספר כי בכל שנותיו, כאשר פקדוהו מכאובים וצער, לא התאונן ולא התלונן על מצבו וקיבל הכול באמונה טהורה ש”כל מה דעביד לטב עביד” וכי “אין רע יורד מלמעלה כלל”.

בגדולתו ובאמונתו הטהורה ניתן היה להיווכח במחצית שנתו האחרונה עלי-אדמות, כאשר חלה במחלה קשה ונדירה, שלא נראתה לה תרופה. הרי שלמרות שראה את מצבו הקשה, ובהיותו אדם ריאלי ביותר, לא שגה באשליות והיה מודע היטב לצפוי – לא התאונן ולא התלונן. קיבל את ייסוריו באהבה כגדולי החסידים, כבש את אנחותיו ואנקותיו למען לא יצער את בני משפחתו או את מאות האנשים שפקדו את מיטת חוליו לעיתים קרובות.

אמונתו ובטחונו בעיתות מצוקת מחלתו, יכולים לשמש לסמל ולדוגמא לרבים אחרים, כיצד לקבל הכול באהבה ולהצדיק דין-שמים. זכוּר, כיצד נלחם בעוז במחלתו האנושה, ובאיזו גבורה עילאית התאמץ להגיע לבית-הכנסת בכוחותיו האחרונים ממש.

הרבי צדק

בספר “סיפורים על הרבי מליובאוויטש” חלק ראשון, מובא בשם הרב מ.פ. מכפר-חב”ד (הלוא הוא גיסי היקר, הרה”ח הרב מנחם שי’ פרלשטיין) הסיפור המופלא הבא:

כאשר שכב אבי ז”ל בבית-הרפואה ‘הדסה’ בירושלים, עשו לו הרופאים בדיקות שונות וקבעו שהכבד שלו התנפח מאוד. הם הדאיגו אותנו מאוד וכמובן שלחנו מיד פקס לכ”ק אדמו”ר שליט”א. הרבי הקיף בעיגול את כל הבדיקות וכתב מילה אחת: “מוגזם” והוסיף הוראה לבדוק תפילין ומזוזות ו”אזכיר על הציון”.

כשקבלנו את התשובה מסרתיה מיד בטלפון לאבי ששהה אז בבית-הרפואה, והוא ניגש מיד לפרופסור שטיין – ‘המומחה’ בנושא זה שעשה קודם את כל הבדיקות, כולל צילומים שונים ו’אולטרא סאונד’ – ושאל אותו מה מראה הצילום האחרון. הפרופסור התחמק ועשה עצמו ממהר ונכנס למעלית. ואולם אבי ע”ה לא ויתר, נכנס אחריו למעלית ורצה לשמוע מה מראה ה’אולטרא סאונד’ האחרון.

“מה כל-כך בוער לך?”, שאל הפרופסור. “זאת אגיד לך מייד אחרי שתאמר לי מה ראית בצילום האחרון”, ענה אבי ע”ה. לבסוף נעתר הפרופסור להפצרותיו ואמר לו: “צילום ה’אולטרא סאונד’ האחרון כנראה לא היה תקין. הוא מראה שכל מה שאמרנו עד עכשיו בקשר לנפיחות הכבד הוא מוגזם מאוד. אבל זה הרי לא ייתכן – עשינו בדיקות וצילומים מכל מיני סוגים, כולל גם ‘אולטרא סאונד’, וכל הזמן ראינו שהמצב הוא אחר לגמרי…”.

“עכשיו”, אמר לו אבי ע”ה, “אומר לך מה בער לי כל-כך: הרבי שליט”א מליובאוויטש כתב לנו שזה מוגזם!”.

הפרופסור אמנם התרגש מאוד אך לא היה מוכן לוותר. הוא היה בטוח שיש כאן איזושהי טעות בבדיקה האחרונה. הוא אסף את כל צוות הרופאים והאחיות שבמחלקה, סיפר לכולם  את כל הסיפור ואמר: “עכשיו נראה עם מי הצדק – איתי או עם הרבי מליובאוויטש!”. כולם ניגשו למיטת אבי ע”ה, והפרופסור הכריז: “הרי בכל הבדיקות הקודמות ראינו שהכבד נפוח מאוד. הרגשנו זאת אפילו כשמיששנו את האזור ביד, תוך לחיצה על הגוף מבחוץ. עכשיו נראה אם אכן זה מוגזם”. הפרופסור הכניס את ידו וניסה ללחוץ על המקום ולפתע החוויר: “מה קורה פה?! – זה ממש כמו אצל כל אדם רגיל! – הרבי צדק!”.

“אבל”, הוסיף הפרופסור, “הבדל יש ביני לבין הרבי. אני קבעתי מה שקבעתי כשראיתי את החולה ובדקתי אותו, ואילו הוא – יושב בניו-יורק ומשם קובע את המצב יותר טוב ממני!”.

כהוראת הרבי, נמסרו התפילין והמזוזות מייד לבדיקה וכולם – תפילין של רש”י דר”ת והמזוזות נמצאו פסולות! (היו אלו כמובן תפילין מהודרות). החלפנו מייד מזוזות ואבי ז”ל לקח את התפילין שלי כדי להתפלל בהם. כעבור כמה שבועות שלחנו שוב פקס לכ”ק אדמו”ר שליט”א אודות סיבוכים נוספים שמצאו אצלו. הרבי ענה שוב: “בדיקת התפילין. אזכיר עה”צ”. מסרנו מייד לבדיקה את התפילין שלי, שאותם כאמור אבי ז”ל הניח. התוצאה: שני זוגות התפילין רש”י ור”ת פסולות! (יצויין שהתפילין נכתבו על-ידי סופרים שונים) ואז השתמש אבי ז”ל בתפילין של אחי הצעיר, שעמד לחגוג את חגיגת הבר-מצווה.

חלפו מספר שבועות ושוב שלחנו פקס לברכה, ושוב הייתה תשובה הרבי: “בדיקת התפילין. אזכיר עה”צ”. מסרנו מייד לבדיקה את התפילין של אחי שאותם היה אבי ז”ל מניח. וגם בפעם השלישית הייתה התוצאה: שני זוגות תפילין רש”י ור”ת פסולות!

למותר לציין שהתפילין נכתבו על-ידי טובי הסופרים שבארץ-הקודש, והיה לפלא.

לישיבה של מעלה

ביום פטירתו שחל ביום השבת-קודש, פרשת לך-לך, ח’ במרחשוון ה’תשמ”ח, זכה להתפלל תפילת שחרית ומוסף כשהוא עטוף בטלית במיטתו, אמר את מזמורי התהילים של אותו יום, ובעת צלותא דמנחה דשבתא, עת רעווא דכל רעווין, עלתה נשמתו הזכה והצרופה לשמי-רום, כשהוא מזוכך בייסורים, לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

אף שלא פורסמו מודעות, ואף שכמנהג ירושלים זכה להגיע למנוחות בו ביום, במוצאי שבת-קודש, השתתפו בהלווייתו אלפים רבים, כלאחד הגדולים אשר בארץ, בראשות רבנים, ראשי-ישיבות ואישי ציבור, בתוכם תושבי השכונה ורבניה מכל החוגים, וציבור גדול של חסידי חב”ד שהגיעו ממקומות שונים.

אלפים דמעו למשמע דברי הפרידה הנרגשים שנשאו הראשון-לציון והרב הראשי לארץ ישראל לשעבר הגאון רבי מרדכי אליהו זצ”ל, והדיין הגאון הרב חיים-יהודה רבינוביץ שליט”א, אב בית-דין ירושלים וידידו הקרוב.

– כי על כן, היה האיש אהוב ומקובל על הכול. זכה ומנוחתו כבוד בהר-הזיתים, בחלקת חסידי חב”ד. השאיר אחריו דור ישרים מבורך, העוסקים בשליחות הרבי בארה”ק ובחו”ל.