סיבוב עולמי: איש עסקים שביקש להדפיס תניא, קיבל הוראה להדפיס מהלוחות המדוייקים שה

סיבוב עולמי: איש עסקים שביקש להדפיס תניא, קיבל הוראה להדפיס מהלוחות המדוייקים שהכין הרב שלום ג’ייקובסון * הלוחות שהוכנו בעמל ויגיעה רבה בדפוס בניו-ג’רזי, נשלחו בתא הטייס לפרנקפורט שבגרמניה, משם הועברו על ידי פקידי חברת לופטהנזה לדרום אפריקה, ונלקחו למשמרת בבית חב”ד המקומי * שיחת טלפון דרמטית בחצות הלילה החזירה את הלוחות למרכז העניינים, וכעבור עשר שנים פגש הרב ג’ייקובסון את התינוק שקם לתחייה בזכות הדפסת התניא.

את הסיפור הבא, מופת שמיימי מיוחד הטומן בחובו סגירת מעגל מרגשת במיוחד, מספר הרב שלום יעקבסון, חבר הוועד להפצת שיחות, אשר מונה להיות אחראי על הדפסות התניא ברחבי העולם:

דמותו של הרה”ח ר’ פישל כץ הייתה ידועה כמי שעוסק במסחר יהלומים. במסגרת עסקיו הוא היה נוסע למדינות רבות ברחבי העולם. כחסיד הוא ניצל את הנסיעות הללו לעניני הפצת יהדות, ובין השאר מילא את הוראת הרבי להדפסת תניא במקומות שונים בעולם. בין השאר הדפיס מהדורות של ספר התניא בבייג’ינג שבסין, בזימבבואה שבדרום–אפריקה ובמקומות רבים נוספים, שבזמן ההוא, רגלו של חסיד חב”ד לא דרכה שם.

יום אחד מצלצל הטלפון במשרדי הוועד להפצת שיחות ומעבר לקו היה ר’ פישל. הוא מספר לי כי בתכניתו לנסוע לאפריקה וברצונו להדפיס שם תניא. הוא הוסיף וציין כי כתב על כך לרבי ותוכן התשובה שקיבל היה, “יכול להדפיס היכן שנוסע, אך בתנאי שייקח הכל מכאן”…

“אם כן, במה אוכל לעזור לך?” שאלתי אותו.

“אני מבקש שתתן לי את הפלטות, את הפילמים וכל מה שדרוש להדפסה מסודרת”, אמר, ואני ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר.

מדובר היה בציוד הקשור להדפסת הספר. רבות השקעתי באיכותו של הציוד על מנת שנוכל לקבל הדפסה בהירה ומדויקת ככל האפשר. הציוד היה למעשה רכושו של המדפיס שהתגורר בניו ג’רזי, עמו עבדנו בקביעות.

“עם כל הרצון הטוב, אינני יכול לתת לו את החומר היקר”, אמרתי לו ונימקתי בכך שהציוד יקר, הושקע בו ממון וזמן רב, והוא גם אינו רכושי, אלא שייך למדפיס.

ר’ פישל לא הסכים: “אבל הרבי הורה לי לקחת הכל מכאן”. מול טענה כזו לא יכולתי להתווכח. נכנסתי אפוא למזכירות וביררתי עם המזכיר ר’ לייבל גרונר שאכן אישר כי זהו לשון תשובתו של הרבי — “שייקח הכל מכאן”.

בו במקום התקשרתי לר’ פישל והודעתי לו שהענין יסודר כפי הוראת הרבי. צלצלתי לאחד מאנ”ש שהתגורר בקראון–הייטס ועבד בניו–גרז’י, שם שכן הדפוס, וביקשתי ממנו שיביא עמו את הציוד מהדפוס.

בינתיים קיבלתי טלפון מר’ פישל עם עדכון על כך ששינה את תוכניותיו ולבסוף הוא לא עובר דרך שדה התעופה “קנדי”.

“אז כיצד בדיוק אתה מתכנן שהציוד יגיע אליך?” שאלתי אותו בלחץ–מה. הוא כדרכו נותר רגוע ושלוו ואמר לי: “אני נוסע עם חברת ‘לופטהנזה’ והמטוס שלי נוחת נחיתת ביניים בגרמניה. סע ל’קנדי’ ותדבר עם אחת הדיילות או עם טייס של מטוס שנוסע לפרנקפורט שייקח אתו את הציוד ואני כבר אקח את זה שם”.

“אבל ר’ פישל, על מה אתה מדבר?! זו חבילה גדולה ותופסת מקום, אי אפשר להכניס את זה בתיק קטן!”…

“אל תדאג יש להם הרבה מקום בתא הטייס”, ענה לי בשלווה לא–מובנת לי.

“השתגעת”? הטחתי בו.

אך הוא המשיך בלי התפעלות: “אל תדאג, אני תמיד עושה את זה עם היהלומים”…

לבסוף הענין הסתדר, וכפי שהוא הציע, הציוד עשה את דרכו בתא הטייס של אחד המטוסים שטסו לכיוון פרנקפורט.

דווקא אז, כאשר נראה היה שהכל מסתדר, קיבלתי טלפון מר’ פישל בפעם המי–יודע–כמה. גם הפעם השתנו אצלו התכניות באופן מפתיע: “אל תשאל מה קרה, המטוס שלי נחת לבסוף במינכן במקום בפרנקפורט”!

האוויר יצא מריאותיי. “מה יהיה עם התניא? הגויים יזרקו את זה כשינקו את המטוס!” אמרתי בלחץ. הוא מיהר להרגיע אותי: “אל תדאג, הציוד נמצא באחד הדלפקים בשדה התעופה בפרנקפורט”…

הרגשתי שאני הולך לאבד את האוצר היקר של התניא שהשקעתי בו שעות רבות. “ר’ פישל, מה אתה עושה לי? אנא ממך, זה העותק הכי טוב של התניא ואין לי ממנו עותקים נוספים. רחם עליי. הרבי אמר שתיקח הכל מכאן, אך לא שתפקיר את זה בדלפקי שדה התעופה”…

“בסדר, אל תדאג, אל תדאג, אני אסדר את הענין”. קולו היה שלוו ובטוח כתמיד.

הוא התקשר למשרדי חברת לופטהנזה, שם כבר מכירים אותו במסגרת עסקיו, וסיכם איתם שיעלו את הציוד על טיסה היוצאת לכיוון דרום אפריקה, שם ייקח את זה גיסו, שהינו שליח הרבי במקום.

סוף סוף, לאחר המתנה של יומיים מורטי עצבים, הגיע הטלפון הגואל ובו התבשרתי כי הכל נמצא הגיע בשלום וכי הדברים שמורים בבית חב”ד ביוהנסבורג שבדרום–אפריקה, ומחכה להדפסת התניא מיד כשהוא — ר’ פישל — יגיע לשם.

כצפוי, לפי התנהלות הענינים עד אותו שלב, ביטל לבסוף ר’ פישל ‘במפתיע’ את תוכניתו לנסוע לאותה מדינה באפריקה, שם חשב להדפיס התניא. התכנית להדפסת התניא באותו מקום נגנזה אפוא לזמן בלתי ידוע. סידרתי שלפחות הפילים והפלטות יישמרו במקום טוב ומסודר.

חלפו כמה שנים, שום דבר לא נעשה ולא התקדם, והציוד ‘שכב’ בבית חב”ד בדרום אפריקה…

בין כך ובין כך, כשנוכחתי לראות שהציוד היקר לא ישוב אלי כל כך מהר, דאגתי להכנת ציוד חדש להדפסות התניא הרבות.

שיחת טלפון ב-3:00 לפנות בוקר

לילה אחד, בשעה 3:00 לפנות בוקר הטלפון בביתי מצלצל, ועל הקו יהודי מפרוטוריה, בירתה של דרום אפריקה. האיש הציג את עצמו כעסקן מחסידי חב”ד, ומספר כי נמצאת בעירו אשה בהריון, וכי הרופאים אומרים כי העובר מת והוא מרעיל את דמה של האם, ולכן מוכרחים לנתח מיד. מובן שבני המשפחה שאלו את הרבי מה לעשות, והרבי הורה: “יתחילו מיד בהכנות להדפסת התניא בעירם”. כיוון שאני עסקתי רבות בהדפסת מהדורות התניא, הוא פונה אליי בשאלה מה עליו לעשות, איך בכלל מתחילים להדפיס ספר התניא.

לשון תשובת הרבי “להתחיל מיד בהכנות” הייתה לא שגרתית, ולאחר מספר דקות של מחשבה, נפל לי האסימון: “הרי יש את הפילימ’ס ש’נתקעו’ ביוהנסבורג שבדרום אפריקה”… מיד נתתי לו את הכתובת שבה היו הפילים והפלטות ואמרתי לו: “תדאגו שהחומר יגיע למדפיס, וכבר עשיתם יותר מחצי עבודה”…

השיחה הסתיימה, כאשר עקב חשיבות ודחיפות הענין לא הספקתי אפילו לשאול עם מי שוחחתי…

סגירת מעגל לאחר עשר שנים

בשנת תשנ”ו התחתנה אחת מתלמידותיי שלמדה ב”מכון חנה”. הוריה היו אנשים בעלי אמצעים שהתגוררו בדרום–אפריקה. היא התחברה לחסידות ולשיעורים בעניני גאולה ומשיח וכו’. היא הזמינה אותי אפוא לחתונתה שעמדה להיערך בדרום–אפריקה בתקופה הסמוכה לפורים. שמחתי לקבל את הזמנתה, אך התנצלתי שיקשה עליי לעזוב את הבית בימים הסמוכים לחג.

היא היתה בעלת יוזמה, ואמרה: “אתה מוכרח לבוא”, והפתיעה אותי באמרה “סידרתי בשבילך סיבוב של הרצאות בנושא גאולה ומשיח, הקהל בדרום אפריקה מאוד צמא לשמוע ואין מי שידבר על זה. ובקשר להוצאות — אני אשלם הכל”. להצעה זו כבר לא יכולתי לסרב וקיבלתי בשמחה את ההזמנה.

ההצלחה היתה למעלה מן המשוער! בכל יום התקיימו שלוש הרצאות. כבר כשנחתתי בשדה התעופה, לקחו אותי לישיבה המקומית שם מסרתי שיעור, ומשם לבית של אנ”ש שם התקיים מפגש ידידים. כל יום היה מלא וגדוש. אפילו ביום טיסתי חזרה הוזמנתי לשאת דברים במסיבה גדולה שנערכה בפני קהל, ומשם יצאתי היישר לשדה התעופה…

מובן שגם השתתפתי בחתונה של התלמידה, שהייתה חתונה שמחה באווירה חסידית. היא דאגה להפרדה מלאה במהלך החתונה, ואת המחיצה הקימו משורה של עצי יער שהוצבו באמצע האולם. אפשר היה לראות בחוש את הדרך הארוכה שעשתה הנערה בחיי היהדות.

שבת “שבע ברכות” נערכה בפריטוריה, שם נשאתי דברים בבית הכנסת לפני קהל של 300 איש  שהגיעו בליל שבת. מטבע הדברים, לאחר ההרצאה ניגשו אנשים ללחוץ ידיים, להודות או לשאול שאלות על תוכן ההרצאה. בין אלה שנגשו הייתה אשה שהציגה את בנה בגיל ה’עשרה’, בחורצ’יק בריא, ואמרה לי: “הרב ג’ייקובסון, זה הילד שנולד מהתניא”…

 התרגשותי היתה עצומה. היא סיפרה לי כי הם עשו כהוראת הרבי, הדפיסו את ספר התניא, והכל הסתדר באופן ניסי לגמרי. הרופאים חשבו שהם יוצאים מדעתם: העובר שאמרו כי הוא מת וכי הוא מרעיל את אמו, נולד בעתו ובזמנו, בן בריא ושלם — הלא הוא הבחור שעמד לפניי בסיום ההרצאה בבית הכנסת בדרום אפריקה!