בית משיח · עברית
התוועדות‭ ‬חסידותית · #964 · 2015-03-04

זכויותיו של גיס הרבי

למה חייבים להאמין שמשיח יהיה בשר ודם דווקא, ולמה אחד מי”ג מעיקרי אמונה הוא להאמין שהא–ל מנבא את בני האדם, ואם נאמר שתורה היא משמים ולא צריך את משה שיהיה “ממוצע” בין ישראל לבין הקב”ה? שאלות אלו עומדות וניצבות ביסודי האמונה והם פותחות פתח להבנת יסודות באמונתנו.

למה חייבים להאמין שמשיח יהיה בשר ודם דווקא, ולמה אחד מי”ג מעיקרי אמונה הוא להאמין שהא–ל מנבא את בני האדם, ואם נאמר שתורה היא משמים ולא צריך את משה שיהיה “ממוצע” בין ישראל לבין הקב”ה?  שאלות אלו עומדות וניצבות ביסודי האמונה והם פותחות פתח להבנת יסודות באמונתנו.

זכויותיו של גיס הרבי

בתחילתו של החודש (ו’ בו) היה יום היארצייט של חתנא דבי נשיאה, חתנו של הרבי הריי”צ וגיסו של הרבי שליט”א מלך המשיח, הרה”ג הרה”ח ר’ שמריהו גוראריה, הרש”ג, שנתמנה על ידי הרבי הריי”צ להיות ה’מנהל–פועל’ של ישיבות “תומכי תמימים”. ולכן נפתח הפעם בסיפור שקשור הן עם הרש”ג והן עם נשיא הדור, משה רבינו שבדור.

כידוע, היה הרש”ג בתוקף תפקידו כמנהל–פועל של “תומכי תמימים”, דואג הרבה גם לגשמיות של הישיבות. הוא היה מכתת רגליו, נוסע ממקום למקום ונפגש עם יהודים בעלי יכולת, על מנת שירימו תרומה נכבדה לישיבה. במשך השנים הצליח לקשור קשרים עם גבירים, ופעם בשנה היה נוסע ונכנס אליהם לקבל מהם תרומה עבור הישיבה.

גם אחרי הסתלקותו של הרבי הריי”צ, המשיך הרש”ג בתפקידו החיוני. פעם הוא נסע יחד עם הרב יוסף ווינבערג (מחבר “שיעורים בספר התניא”) שהיה אז אברך צעיר, לאחד מהגבירים הקבועים שנהגו לתרום כל שנה סכום נכבד, ונכנס אליו כרגיל. אמר לו אותו גביר: “עד עכשיו הייתי נותן תמיד סכום גדול בשביל הרבי הריי”צ. אולם עתה, אינני מכיר את הרבי הנוכחי, ואינני בטוח שגם עבורו הנני מוכן לתרום סכום כה גדול. מדוע שאתן סכום כזה, כשאינני יודע בכלל בשביל מי אני תורם?!” הרש”ג לא ידע מה לענות לו, והם נפרדו בכך שימשיכו את הפגישה למחרת.

כשיצאו מבית הגביר ביקש הרש”ג מהרב וויינבערג שייכנס לתא טלפון ציבורי (על טלפונים ניידים כמובן אפילו לא חלמו אז) ויחייג אל “דער רבי דער שוואגער” — הרש”ג היה נוהג לומר שיש לו את “דער רבי דער שווער” (הרבי חותני, הרבי הריי”צ) ואת “דער רבי דער שוואגער” (הרבי גיסי). הרב ווינבערג חייג, וכשהצליח להגיע אל הרבי שליט”א, מסר את שפופרת הטלפון לרש”ג. שאל הרש”ג את הרבי שליט”א מה לענות לאותו גביר. ענה לו הרבי בפשטות: אמור לו שזו אותה נשמה בגוף אחר. הרש”ג היה בהתפעלות עצומה מתשובה זו של הרבי, והוא כמעט צעק בהתרגשות אל הרב וויינבערג: דו הערסט, דו הערסט וואס ער זאגט (השומע אתה, השומע אתה מה שהוא אומר)?! שזו אותה נשמה בגוף אחר! והרבי נפרד מהם בברכת “א גוט שבת”.

היה אז יום רביעי בשבוע. התכנון שלהם היה לחזור ביום חמישי ל–770, והיה להם כבר כרטיסים למטוס שיוצא באותו יום. אך כששמע הרש”ג מהרבי שליט”א את המילים: “א גוט שבת”, הוא אמר מיד לרב וויינבערג: אם “דער רבי דער שוואגער” אומר “א גוט שבת”, פירושו של דבר שלא יעזור לנו מאומה ובשבת נשהה כאן.

הם נפגשו שוב עם הגביר, וכאשר הוא שמע את התשובה, שזה אותו רבי בגוף אחר, נתן את התרומה לישיבה כפי שנתן קודם ואפילו יותר.

ואכן, כפי שהרש”ג הבין, הם הגיעו כמתוכנן לנמל התעופה ביום חמישי עם הכרטיסים, אך שם קיבלו הודעה על סופת שלגים שלא מאפשרת טיסות עד יום ראשון, ונאלצו להישאר שם בשבת. שוב ראו איך כל מילה של הרבי מדויקת, כפי שהבין הרש”ג מיד — הייתה לו התקשרות וביטול אל הרבי כמו חסיד צעיר, למרות שהיה מבוגר בגיל מהרבי.

הרש”ג היה נוהג לחזור מאמר דא”ח כל שבת בעלות המנחה בזאל הקטן של 770, עם מניין זקנים שישבו עמו לסעודה שלישית. זה נעשה לפי הוראתו של הרבי הריי”צ, שכן בשנות חייו האחרונות של הרבי הריי”צ בעלמא דין היה קשה לו (כביכול — כך מתבטא הרבי על כך בדבר מלכות בא תשנ”ב) לדבר. ולכן ציווה שחתנו הרמ”ש יתוועד בשבת מברכים וביומי דפגרא, ואילו חתנו הרש”ג יחזור מאמרי דא”ח. אחרי ההסתלקות, ואחרי שהרבי קיבל את הנשיאות והתחיל לומר מאמרי חסידות, רצה הרש”ג להפסיק את מנהגו לחזור דא”ח. אולם הרבי שליט”א לא הסכים לכך בשום אופן, באומרו: “שנינו קיבלנו את הציווי. אם אתה מפסיק, גם אני צריך (כביכול) להפסיק”.

למרות שבתחילה היו שרצו שהרש”ג יהיה רבי, וכאמור הוא אף היה מבוגר יותר. אולם לאחר שהרבי קיבל את הנשיאות, הוא קיבל עליו לגמרי את מרות הרבי, והיה מקושר וחסיד ובטל לגמרי אל  “דער רבי דער שוואגער” כמו חסיד צעיר. הוא השקיע שעות רבות ללמוד עשרות ומאות מאמרים של גיסו, הרבי שליט”א, והיה בקי בתורתו המופלאה של הרבי. ואין צריך לומר שהיה בטל לגמרי אל הרבי ונהג בכל כהוראותיו. ובשנים האחרונות, במשפט הספרים של “דידן נצח”, הוא התייצב לימין הרבי ועמד על כך בכל תוקף עוז, למרות שסבל על כך רבות והייתה זו מבחינתו מסירות נפש ממש.

חסידים מספרים שמה שגרם לו לקבל על עצמו את הרבי בכל הפרטים הייתה שאלה אחת בעניין של פיקוח נפשות ממש. שאלה זו הופנתה אליו בתקופת הדמדומים, כשהיו כאלה שלא היה ברור אצלם לגמרי מי הרבי, והם שאלו את הרש”ג. הוא היה חסיד גדול ואדם אחראי, וחשש מאד לקחת על עצמו אחריות לענות בדבר כה מסוכן, והפנה את השאלה אל גיסו. הרבי ענה שעוד מעט ייסע אל האוהל של הרבי הריי”צ, וישאל את “דער רבי דער שווער” מה לעשות בנדון זה. ואכן, הרבי חזר מהאוהל ואמר שקיבל את התשובה ויש לנהוג כך וכך. כששמע זאת הרש”ג, אמר: “אני מכיר את גיסי ויודע שהוא איש אמת. אני יודע בעצמי שאינני יכול לקבל תשובות בגלוי מהרבי הריי”צ באוהל. אם הוא יכול לקבל שם תשובות, אזי הוא הרבי!”

הרש”ג ישב בתפילות ליד שולחן מיוחד, סמוך מאד למקומו של הרבי, ובהתוועדויות היה יושב בקצה השולחן מימין הרבי. בכל פעם שהרבי אמר מאמר חסידות, גם כשהיה זה מאמר כעין שיחה ושאר הנוכחים לא עמדו, הרש”ג היה מתרומם ממושבו, עומד בביטול ומקשיב בדריכות.

בכל שנה, בעת ההקפות של שמחת תורה, היה הרבי רוקד רק עמו בהקפה הראשונה והשביעית. בשנת תשמ”א הוא היה מאושפז בשמחת תורה בבית הרפואה, ולי, יחד עם עוד כמה חברים מתלמידי התמימים, הייתה הזכות לשמש אותו כשהיה מאושפז. כשעבר שמחת תורה ובאנו אליו בבית הרפואה בו היה מאושפז, שאל בחשש ובקוצר רוח עם מי רקד הרבי השנה, כשהוא לא היה. וכששמע שהרבי רקד לבדו עם ספר התורה, ולא עם אף אחד אחר, צהבו פניו…

למה חייבים להאמין שיש נביא?

הקשר של יהודי עם הקב”ה חייב לעבור דרך משה רבינו. “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. “תורה ציווה לנו משה”. “זכרו תורת משה עבדי” —  האמונה היא בה’ ובמשה רבינו. את התורה ציווה לנו משה רבינו, והתורה נקראת “תורת משה”. וגם אחרי ז’ אדר, נשמתו של משה רבינו, היא נצחית בעולם הזה הגשמי, בזה שהיא נמצאת בגופו של נשיא הדור אשר בכל דור ודור (לקו”ש חכ”ו ע’ 7). וכדברי הרבי הנ”ל: זו אותה נשמה בגוף אחר.

אלא שיש שואלים: לשם מה בכלל חשוב להדגיש כי את התורה ציווה לנו משה — וכי משה הוא שציווה את התורה? והרי הקב”ה הוא ורק הוא נותן התורה ומצווה המצוות, ומשה רבינו אינו אלא שליח. מדוע חשוב ונוגע ונחוץ לדעת כי השליח הוא משה דווקא ולא מישהו אחר?

לכן, חשוב להדגיש שעל פי שלוש עשרה העיקרים שקובע הרמב”ם, שהם היסודות והעיקרים של אמונת ישראל — האמונה במשה רבינו כבשר ודם מקבל התורה, כמו גם האמונה במלך המשיח כבשר ודם, נשמה בגוף גשמי דווקא, היא מעיקרי האמונה.

“עיקרי האמונה” אין פירושם רק שעניינים אלו הם הדברים החשובים ביותר — אלא הם העיקרים והיסודות של כל אמונתנו וכל התורה והמצוות, ובלעדיהן אין שום משמעות לכל השאר. כך בדיוק צריך להתייחס לאמונה בעובדה ש”הא–ל מנבא את בני האדם”, לאמונה במשה רבינו, לאמונה בנשיא הדור שבכל דור ודור, והעיקר לאמונה ברבי שליט”א מלך המשיח —  שאלה הם חלק עיקרי מעיקרי האמונה, ובלי זה כביכול אין אמונה ואין יהדות ואין תורה ואין מצוות.

ולכאורה מדוע? הרי לכאורה אפשר להאמין בכל התורה והמצוות, עם שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא וכו’, ללא קשר כלל לאמונה בנבואה, בנבואת משה רבינו, בביאת המשיח ובתחיית המתים?

את התשובה לכך מבאר הרבי על פי המבואר בתניא (פרקים ל”ו–ל”ז) שתכלית בריאת הכל היא “נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”. תכלית זו תהיה בשלימות בימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים. וזה נעשה באמצעות קיום התורה והמצוות על ידי ישראל. ולפי זה, כיוון שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, מבאר הרבי שליט”א מדוע כל אותם פרטים נחשבים עיקרי האמונה:

אכן, בוודאי יכול הקב”ה להעביר את כל המסרים שהוא רוצה להעביר לנו באיזה אופן שהוא רוצה, אבל בגלל שעיקר התכלית היא דירה בתחתונים, רוצה הקב”ה שהכל ייעשה דווקא על ידי התחתונים, על ידי אדם גשמי, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי.

לכן ענין עיקרי באמונה, דבר שנוגע לכל האמונה, היא העובדה שהקב”ה שוכן ומתלבש כביכול בבני אדם ומנבא את בני האדם. כי אילו היינו אומרים שהקב”ה אינו יכול לשכון ולהתלבש באדם גשמי, פירושו של דבר שלא יכולה להיות דירה לו יתברך בתחתונים.

אשר על כן, יכול להיות אדם תחתון, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי המהווה “כלי” לגמרי ומשכן מוחלט לה’. שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ובו שוכן ומתלבש הקב”ה. לכן נוגע לכל האמונה לדעת ש”תורה ציווה לנו משה” דווקא, ועל ידו דווקא רוצה הקב”ה לתת את התורה לישראל, תחתונים שנעשים דירה לו יתברך בתכלית השלימות.

משיח חייב להיות בשר ודם דווקא

ובקשר לביאת המשיח, ההדגשה שמשיח הוא דווקא בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, ושצריך לחכות לו כל הזמן, ותחיית המתים. מדוע אלו עיקרים באמונה — משום שזוהי התכלית של כל עם ישראל ושל כל התורה והמצוות, לכבוש את העולם כולו שיהיה דירה לו יתברך בתחתונים. אילולא זה, כאילו אין משמעות ואין תכלית ח”ו לכל התורה והמצוות.

וכך כותב אדמו”ר הריי”צ ב”הקריאה והקדושה”: “רבים מעמנו בני ישראל, שלדעתם מאמינים הם, ואף הולכים לבית הכנסת להתפלל, סוברים כי גאולת ישראל תבוא על ידי אידיאל עולמי כל שהוא ולא על ידי גואל יחיד. כלומר, מאמינים הם במשיחיות, אבל לא באדם שיהיה משיחן של ישראל. שום סברא אינה רחוקה מהאמת יותר מזו של המשיחיות, ושום אשליית שווא יהודית לא הייתה כפירה ברורה כל כך כמו אשליית הרעיון המשיחי תחת משיח חי וקיים.

“התורה, הנביאים וחז”ל מרבים לדבר אודות משיח כגואל יחיד, כפי שהיה משה רבינו. על מלך המשיח מדברים הם, ולא על המשיחיות. וכך אומרים אנו בכל יום בעיקרי האמונה “אני מאמין .. בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו”. המילים “שיתמהמה” ו”לו” מתייחסות לאדם חי, ולא לרעיון מת.
“משיח יהיה גואל יהודי, אדם שיהיה מנהיג גדול, ויבוא מזרעו של דוד המלך. לדברי הגמרא בריאתו עלתה במחשבת הבורא קודם שנברא העולם, כי הוא מהווה תכלית כוונת ריבונו של עולם בבריאה.”

מדוע כל כך נוגע שמשיח צריך להיות דווקא בשר ודם ולא שהגאולה תבוא על ידי הקב”ה בעצמו ללא מלך בשר ודם, עד שענין זה הוא מעיקרי האמונה?

כאמור, מכיוון שהמטרה היא דירה לו יתברך בתחתונים. והכוונה היא שדירה זו תיעשה דווקא על ידי התחתונים ובכוחותיהם שלהם מצד עצמם. ולכן משיח צריך להיות בשר ודם, שכן תכלית הבריאה צריכה להיעשות על ידי התחתונים עצמם, ותכלית זו של דירה בתחתונים מתחילה קודם כל במלך המשיח עצמו. כשם שעניינו של משה רבינו להביא את התורה לעולם מתחילה קודם כל במשה רבינו עצמו (דבר מלכות בא תשנ”ב) — קודם כל מהווה משיח עצמו “כלי” המכיל בתוכו את הקדושה האלוקית האין סופית של עצמותו יתברך בכל תוקפו ובל עצמותו. וזאת תוך היותו בשר ודם, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי. ולאחר מכן תפקידו ושליחותו להביא זאת לכל עם ישראל ומהם לעולם כולו.

ובאמת, אצל משיח מודגשת העובדה שהוא חייב להיות בגוף גשמי עוד הרבה יותר מאשר במשה רבינו. שכן משה רבינו פעל את התחלת הענין של דירה בתחתונים, ואצלו היו הדברים עדיין באופן שהם באים בעיקר מלמעלה למטה, כדי לתת את הכח לתחתונים לפעול את הדירה לו יתברך. ואילו משיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם. נמצא שאצלו מודגש עוד הרבה יותר שהדברים חייבים להתחיל דווקא מתוך הגוף הגשמי.

ומאותה סיבה, כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הדירה בתחתונים, ואצלו הדברים צריכים לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, דווקא אצל משיח צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”. וכמו שכתוב “ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” — “זה מלך המשיח וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.