יש לזכור שהכוונה אינה שישאר, ח”ו, במקום זה, כי אם, לסיים את מילוי השליחות, ולשוב

יש לזכור שהכוונה אינה שישאר, ח”ו, במקום זה, כי אם, לסיים את מילוי השליחות, ולשוב אל בית אביו, היינו, שבכל פעולה ופעולה חדור הוא ברצון לסיים את השליחות ולשוב אל בית אביו — בהגאולה על–ידי משיח צדקנו מהמצב דגלינו מארצנו • משיחות ש”פ ויצא, ז’ כסלו ה’תשמ”ח— מוגה

א. שבת קודש זה, שבת פרשת ויצא, הוא — השבת הראשון דחודש כסלו.

ועל–פי הידוע שיש קשר ושייכות בין פרשיות התורה לזמן שבו קורין ולומדים פרשיות אלו, וכפתגם הידוע ש”יש לחיות עם הזמן” — מובן, שיש קשר ושייכות בין פרשת ויצא לחודש כסלו, שלכן, הקריאה דפרשת ויצא היא לעולם בחודש כסלו, ובכמה שנים (כבשנה זו) — השבת הראשון דחודש כסלו, כדלקמן.

ב. ויובן בהקדים תוכן הענין דפרשת ויצא — “ויצא יעקב וגו’” — שבה נתבאר כללות ענין העבודה דכל אחד ואחד מישראל:

“יעקב” — מרמז (מדבר) על כל אחד ואחד מישראל, כי, נוסף לכך שיעקב הוא אחד מג’ ה”אבות” (“אין קורין אבות אלא לשלשה”) דכל אחד ואחד מישראל, שבחינת האבות הם ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור, היינו, שבכל אחד ואחד מישראל יש בחינת האבות, הרי, ידוע ש”שופרי’ דיעקב מעין שופרי’ דאדם הראשון . . נשמתו
. . כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם”.

והנה, אצל כל אחד ואחד מישראל ישנו הענין ד”ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”:

לכל לראש — ירידת הנשמה בגוף, שירדה מאיגרא רמה, “מבאר שבע”, לבירא עמיקתא, “חרנה”. ונוסף לזה, גם בעולם הזה גופא — צריך לצאת “מבאר שבע”, בית אביו, ד’ אמות של קדושה, וללכת לחרן — “חרון אף של מקום (בעולם)”, כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ובפשטות — שגם ב”חרן”, “חרון אף של מקום בעולם”, הרי, לא זו בלבד שלא נגרע בעבודתו בעניני קדושה, אלא עוד זאת, שמעמיד את בית ישראל, “מטתו שלימה”, ועד שמברר ומזכך את עניני העולם, כולל גם “חרון אף של מקום בעולם”, כמודגש בפרטי עבודתו בצאן לבן, שזהו ענין עבודת הבירורים, ובאופן ד”ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות וגו’”.

והנתינת–כח לעבודה זו — “והנה אנכי עמך ושמרתיך גו’ והשיבותיך וגו’”, ובלשונו של יעקב — “אם יהי’ אלקים עמדי ושמרני גו’ ושבתי בשלום אל בית אבי וגו’”, היינו, שהקב”ה נותן לכל אחד ואחד מישראל את כל הכחות הדרושים לעבודתו בעולם הזה הגשמי, הן בנוגע לעצמו, הן בנוגע לבני ביתו, כולל גם פעולה על שאר בני ישראל, והן בנוגע לפעולה בחלקו בעולם ועל ידי זה גם בכל העולם.

ועד שבאים לסיום הפרשה — נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן — “ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים גו’ מחניים”, היינו, שיעקב חוזר מחוץ לארץ (חרן) לארץ ישראל, כשמלווין אותו מלאכי חוץ לארץ שבאו עמו, ומלאכי ארץ ישראל שבאו לקראתו, ולוקח עמו “את בניו ואת נשיו”, וגם “את כל מקנהו ואת כל רכושו . . מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם” — “לבוא אל יצחק אביו”, כאמור, “ושבתי בשלום אל בית אבי”.

…ו. על פי זה מובן, אשר, בעמדנו בשבת פ’ ויצא, השבת הראשון דחודש כסלו — מסוגל הזמן ביותר לקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות דהפצת התורה, כולל ובמיוחד הפצת המעיינות דפנימיות התורה חוצה.

ובאותיות פשוטות:

לאחרי ההחלטות הטובות בענינים אלו שבודאי קיבל כל אחד ואחד במשך חודש תשרי, על מנת לקיימן בפועל ממש בעבודה ד”ויעקב הלך לדרכו” במשך כל השנה, וכבר עוסק משך זמן, ובהצלחה כו’, בקיום החלטות אלו בפועל ממש — הרי, בבוא השבת הראשון דחודש כסלו, ועל אחת כמה וכמה כשחל בפרשת “ויצא יעקב גו’”, צריך להיות עילוי והוספה בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז.

…ז. ויש להוסיף, שבכל האמור לעיל אודות העבודה ד”ויצא יעקב גו’”, השליחות דהפצת התורה והפצת המעיינות חוצה — יש הוראה נפלאה בנוגע לאופן העבודה דמילוי השליחות:

מיד בהתחלת מילוי השליחות, כשיעקב יוצא מבאר שבע כדי ללכת לחרן — מבטיח לו הקב”ה (לא רק ש”אנכי עמך ושמרתיך גו’”, אלא גם) “והשיבותיך אל האדמה הזאת”, ועל דרך זה בתפלתו של יעקב — שמבקש (לא רק ש”יהי’ אלקים עמדי ושמרני גו’”, אלא גם) “ושבתי בשלום אל בית אבי”.

ולכאורה, דרוש ביאור והסבר:

מכיון שתכליתה ומטרתה של שליחות זו, היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים — מהי ההדגשה (וביותר) את הענין ד”והשיבותיך גו’”, “ושבתי בשלום גו’”, ואיזה ערך וחשיבות יש להשיבה מהשליחות לגבי גודל פעולת השליחות, מילוי הרצון והתאוה דהקב”ה להיות לו דירה בתחתונים?!

ועיקר השאלה היא בנוגע ליעקב: כאשר מקבל מהקב”ה שליחות הכי נעלית, למלא את הרצון והתאוה להיות לו דירה בתחתונים (בחרן) — יתפלל ויבקש ויאריך (ועד ש”וידר נדר”) בקשר עם ההשבה משליחות זו, “ושבתי בשלום”, וכי יש דבר נעלה יותר מאשר מילוי השליחות בענין שהוא תאווה ורצון להקב”ה?!

ועל כרחך צריך לומר, שההשבה מהשליחות היא חלק וענין עיקרי בכוונה העליונה, היינו, שהכוונה העליונה (אינה שישאר ב”חרן” ח”ו (עם היותו במעמד ומצב ד”מטתו שלימה”, עד ש”ויפרוץ האיש מאד מאד”), אלא) שיחזור למקומו האמיתי, “שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי’ עמך”, שלכן, מיד בהתחלת היציאה לשליחות (“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”), מדגישה התורה (“תורה אור”, הוראה ברורה ומאירה) גם את ההשבה מהשליחות, החל מדברי הקב”ה (המשלח) — “והשיבותיך גו’”, וכתוצאה מזה — גם בדברי יעקב (השליח), “ושבתי בשלום גו’”.

ח. וההוראה מזה — בפשטות:

כאשר יוצאים למלא את השליחות דהפצת התורה והפצת המעיינות חוצה, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, “חרון אף של מקום בעולם” — יש לזכור שהכוונה אינה שישאר, ח”ו, במקום זה (גם כאשר נמצא במעמד ומצב נעלה כו’), כי אם, לסיים את מילוי השליחות, ולשוב אל בית אביו, היינו, שבכל פעולה ופעולה חדור הוא ברצון לסיים את השליחות ולשוב אל בית אביו, “ושבתי בשלום אל בית אבי” — בהגאולה על–ידי משיח צדקנו מהמצב דגלינו מארצנו (בית אבינו).

וענין זה מודגש ביותר בדורנו זה, דור האחרון — דמכיון שכבר “כלו כל הקיצין”, “דאַלאי קיצין” (לא רק “דאַלאי גלות”), ובלשון כ”ק מו”ח נשיא דורנו, שלא נותר אלא “לצחצח את הכפתורים”, ולאחרי שעברו עוד עשיריות שנים של התעסקות בהפצת המעיינות חוצה בשליחותו של נשיא דורנו, סיימו כבר גם את “צחצוח הכפתורים” — הרי בודאי ובודאי שלא נותרה אלא הפעולה הכי אחרונה ד”עמדו הכן כולכם” לקבלת פני משיח צדקנו, “ושבתי בשלום אל בית אבי”. ולהעיר: מובן וגם פשוט, שגם ברגעי הגלות האחרונים צ”ל עבודת השליחות דהפצת התורה והמעיינות חוצה (היציאה ל”חרן”) בכל התוקף והשלימות, ובתכלית המסירה ונתינה כו’, אף על פי שיודעים שנמצאים ברגעי הגלות האחרונים ממש, ו”מיד הן נגאלין”.

ואדרבה: לא זו בלבד שהידיעה שנמצאים ברגעי הגלות האחרונים ממש אינה מחלישה, ח”ו, את תוקף העבודה דהפצת התורה והמעיינות חוצה, אלא להיפך — שפועלת תוספת חיות ומרץ כו’ בכל עניני העבודה (כולל — הצפי’ לגאולה, והתפלה ובקשה ודרישה כו’ על הגאולה), בידעו שפעולה זו מוסיפה בסיום וגמר השליחות, ולא עוד, אלא שיתכן שזוהי הפעולה האחרונה ממש שבה מסתיימת כללות השליחות ד”ויצא יעקב גו’”, ובלשון הרמב”ם — פסק–דין להלכה — ה”מצוה אחת”, שעל ידה “הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה” — גאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי’ גלות, “ושבתי בשלום אל בית אבי”.

ט. ויש להוסיף בזה — בעומק יותר:

בפ’ ויצא נאמרה לא רק ההבטחה על ההשבה בשלום, אלא גם התחלת ההשבה בפועל, כאמור, שבסיום הפרשה — “נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן” — נאמר “ויעקב הלך לדרכו”, היינו, ההליכה לשוב לבית אביו.

ולכאורה אינו מובן:

מהי השייכות ד”ויעקב הלך לדרכו”, ההליכה לבית אביו, לפרשת ויצא, “ויצא יעקב גו’ וילך חרנה”, ההליכה מבית אביו לחרן?!

ולא עוד, אלא, שענין ההליכה לבית אביו נעשה סיום וחותם - “הכל הולך אחר החיתום” - דפרשת “ויצא”, שתוכנה כשמה, היציאה דיעקב מבית אביו לחרן?!

ויש לומר הביאור בזה:

מהענינים שנתגלו בתורת החסידות — גודל העילוי ד”מעשינו ועבודתינו”, עד כדי כך, ש”תכלית השלימות . . של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ב”ה בעולם הזה הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה וכו’”, היינו, ש”מעשינו ועבודתינו” אינם רק “אמצעי” שעל ידו באה הגאולה, אלא, שהם הממשיכים “גילוי אור אין סוף ב”ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה”, שזהו הענין דימות המשיח – “גילוי אור אין–סוף ב”ה בעולם הזה הגשמי”.

ובהדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד התורה ובפרט פנימיות התורה, תורת החסידות — שהרי, עיקר הענין דימות המשיח הוא “לדעת את ה’”, “תורה חדשה מאתי תצא” (כנ”ל ס”ה).

ועל פי זה מובן שסיום וחותם ד”ויצא יעקב” (מבית אביו) הוא “ויעקב הלך לדרכו” (לבית אביו) — כי, התחלת העבודה בפועל היא היא התחלת ההליכה ד”ויעקב הלך לדרכו” לשוב לבית אביו, כלומר, לא זו בלבד שפעולתו היא כדי שעל ידי זה יוכל להיות (לאחר זה) “ושבתי בשלום אל בית אבי”, אלא יתירה מזה — שהפעולה עצמה היא התחלת ההליכה (“ויעקב הלך לדרכו”) לשוב אל בית אביו, מכיון שפעולה זו עצמה היא היא המשכת וגילוי אור אין סוף בעולם הזה הגשמי, תכלית השלימות דימות המשיח.

י. והמעשה הוא העיקר:

לנצל ימי סגולה אלו כדי להוסיף בלימוד התורה, הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, כפי שנתבארה בתורת חסידות חב”ד, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להזולת, כולל ובמיוחד — הפצת התורה והפצת המעיינות חוצה, עד לחוצה שאין חוצה הימנו.

ומכיון שהקב”ה מבטיח ש”אנכי עמך ושמרתיך גו’ והשיבותיך גו’”, ויודעים בוודאות ש”יהי’ אלקים עמדי ושמרני גו’ ושבתי בשלום אל בית אבי” — יוצאים לסיים ולגמור את השליחות באופן ד”וישא יעקב רגליו”, “משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת”, “בשמחה ובמרוצה”, היינו, שההתבוננות וההחלטה הטובה במוח שבראש פועלת תיכף ומיד על הלב, והלב פועל תיכף ומיד על הרגלים, מעשה בפועל, ועוד ועיקר, שההליכה והפעולה עצמה היא מתוך זריזות; הקשורה גם עם (ונעשית על–ידי) שמחת הלב,

ובודאי שמנצחים כל המניעות ועיכובים כו’ (אם עדיין נשאר איזה רושם מהם), ועד שזוכים ל”דידן נצח” האמיתי והעיקרי — נצחונם של “חיילי בית דוד” להביא את הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי דוד מלכא משיחא בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ותיכף ומיד, באופן ד”אחישנה”, “לא עיכבן המקום כהרף עין”,

וכפי שקורין מיד במנחת שבת — “וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו”, להודיע לו שכבר הגיע הזמן ללכת לגאולה האמיתית והשלימה, “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”.

יא. וכן תהי’ לנו — גאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו בפועל ממש,

שלימות העם — “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, “קהל גדול”, כפי שמתאחדים ונעשים מציאות אחת, “הקהל את העם גו’ ליראה את ה’”,

שלימות התורה ומצוותי’, “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות”, ב”חרן” — “כל מקנהו גו’ כל רכושו גו’ אשר רכש בפדן ארם”,

ובאופן כזה — “ישובו הנה”, “ושבתי בשלום אל בית אבי”, לארצנו הקדושה, שלימות הארץ,

ושם גופא — לירושלים עיר הקודש, ש”פרזות תשב ירושלים”, למעלה ממדידה והגבלה, באופן ד”ופרצת”,

כולל גם פריצת גדרי המקום והזמן — שתיכף ומיד ממש, בעיצומו של יום השבת, עולים לירושלים, ולבית המקדש השלישי — “בית אלקים וזה שער השמים”, ובית המקדש של מעלה שנמשך ויורד בבית המקדש של מטה,

ובדרך ממילא — חוגגים את ימי הגאולה יו”ד כסלו וי”ט כסלו ביחד עם בעלי הגאולה, “הקיצו ורננו שוכני עפר”, ביחד עם כל רבותינו נשיאינו, וכל הצדיקים כו’, וכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו עמהם, ומשיח צדקנו בראשנו — יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש.