סיפור של ערבות הדדית בין שלוחי המלך ברחבי העולם, סיפור שהחל ב’סולט לייט סיטי’ שב
סיפור של ערבות הדדית בין שלוחי המלך ברחבי העולם, סיפור שהחל ב’סולט לייט סיטי’ שבמדינת יוטה, דרך העיר ‘קאלאבסס’ שבקליפורניה, ועד לטורונטו שבקנדה, כאשר בכל מקום יד ההשגחה העליונה מכוונת את הדברים בצורה מדהימה ומרתק
סיפור של ערבות הדדית בין שלוחי המלך ברחבי העולם, סיפור שהחל ב’סולט לייט סיטי’ שבמדינת יוטה, דרך העיר ‘קאלאבסס’ שבקליפורניה, ועד לטורונטו שבקנדה, כאשר בכל מקום יד ההשגחה העליונה מכוונת את הדברים בצורה מדהימה ומרתק
רעיון הערבות קיים בקרב כל עם ישראל לאורך הדורות, כפי שאמרו חז”ל: “כל ישראל ערבין זה בזה”. כל יהודי ערב לרעהו, עד לדרגה העליונה ביותר בערבות - “עד שהוא עומד במקומו ממש”. דבר זה נלמד דווקא מיהודה, שכן ערבות זו קשורה עם מהותו של יהודה.
גם בדורנו קיימת ערבות מדהימה, וגם בדורנו יש את יהודה - הרבי מלך המשיח - שהרים על נס את מושג הערבות והפך אותו למציאות יהודית יום יומית באמצעות צבא השלוחים הפזורים ברחבי תבל, ולא רק.
יכולת ההשפעה והערבות ההדדית של שלוחי הרבי מתעצמת, כאשר גם בין השלוחים נרקמת ערבות והדדיות. הרי מטרה אחת לכולם - אנשים אחים אנחנו. מקורב שמתקרב בבית חב”ד אחד ועובר דירה לשכונה אחרת, או לעיר ואפילו למדינה אחרת, תמיד ימצא שליח חדש שישמח להמשיך איתו את הקשר מהיכן שהפסיק.
סיפורים כאלה נשמעים מדי יום ואת הסיפור הבא שקשור גם עם חג החנוכה שמענו מהרב ברוך קפלן, מגיד שיעור בישיבת ‘מעיינות’ בירושלים - ישיבה לבעלי תשובה דוברי השפה האנגלית.
•
“הסיפור הבא התרחש בעיר ‘סולט לייט סיטי’, עיר גדולה במדינת יוטה שבארצות הברית”, נזכר הרב קפלן. “בעיר פועל שליח דינאמי ונמרץ, הרב בנימין ציפל שמחולל בעירו גדולות ונצורות. נוסף על הפעילות האינטנסיבית שלו עם יהודי העיר, פועל הרב ציפל עם בני נוער יהודיים הנמצאים בבתי ספר סגורים הממוקמים הרחק משאונה של עיר במעבה המדבר.
בתי ספר אלו סגורים ומסוגרים ואליהם נשלחים ילדים או בני נוער שעברו על החוק או הסתבכו עם רשויות המשטרה. הרציונל מאחרי הפנימיות הללו היא, לתת לבני הנוער חוויה של בית ספר רגיל ולא של בית כלא.
“מרבית בני הנוער בבתי הספר הללו, מטבע הדברים, גויים, אך מסתבר שבין כותלי בתי הספר נמצאים גם לא מעט נערים יהודים שנשלחו גם ממדינות סמוכות, כמו קליפורניה. ברבות השנים קשר הרב ציפל קשרים טובים עם מנהלי בית הספר הזה. הללו מעריכים אותו ואת פעילותו והוא מורשה לפקוד את המקומות הללו מדי זמן ומקיים פעילות נמרצת עם בני הנוער היהודים.
באחד המוסדות הסגורים הללו הוכנסה פעם נערה יהודיה שביצעה פשע. היא הייתה מרדנית גדולה ולא עשתה חיים קלים למנהלי המוסד. פעם אחר פעם התריסה כלפי הסמכויות, ואף ניסתה להימלט מהמקום. ניסיונה האחרון לברוח הצליח, ורק בחלוף כמה ימים אותרה על ידי המשטרה והיא הושבה למוסד.
בישיבת צוות דחופה שעשו המדריכים ואנשי ההנהלה, הוחלט שהמקום לא מתאים לה יותר ולכן המליצו לשלוח אותה לבית–כלא עירוני רגיל, משם כבר לא תוכל להימלט, ושם גם הפקודות יהיו “נהירות” לה יותר. אמה של הנערה קיבלה את העדכון מהמדריכה של בתה והתחלחלה. היא ניסה לשנות את רוע הגזרה, אך כבר היה מאוחר מדי. היה לה ברור שבתה לא טלית שכולה תכלת, אך יחד עם זאת ידעה שאם בתה תוכנס לבית כלא, מי יודע מה יהיה סופה, את מי תפגוש שם ולאיזה מחוזות היא תדרדר.
לפתע נזכרה ששמעה פעם מבתה על הרב ציפל שפועל עימם בחגים ישראל ומועדיו, והחליטה כמוצא אחרון לפנות אליו ולבקש את עזרתו.
היא השיגה את מספר הטלפון של הרב ציפל וסיפרה לו בקול כואב את אשר עם בתה. “כל ניסיונותיי כשלו, אולי בידך להצליח”, אמרה בקול מתחנן. הרב ציפל הקשיב והשתתף בצערה, והחליט מיד להתגייס ולעזור. אך הציב תנאי בפני האם. “אני מוכן להתאמץ ולבקש על נפשה ממנהלי המוסד איתם יש לי היכרות טובה, אך יש לי בקשה”.
“מה הבקשה? קפצה האם בתקווה. “האם זה עניין של כסף, אני מוציאה עכשיו את פנקס הצ’קים ורושמת איזה סכום שרק תרצה”.
“כסף זו לא הבעיה”. הרב ציפל צחק. “לא כסף אני מבקש. בקשתי היא שתקבלי על עצמך מצווה, מה שלבטח יסייע לי במאמצי השתדלנות.
“איזו מצווה?” התענינה האישה, והרב ציפל הציע שתקבל על עצמה הדלקת נרות שבת.
האישה הקשיבה אך בחרה לסרב. “אני אישה עם עקרונות”, הסתייגה, “לא אעשה משהו שאני לא מאמינה בו. לא חונכתי על–כך ולמה שאעשה זאת?” התריסה. אך הרב ציפל לא התפעל והחליט שלא להכנס לוויכוח, היה זה ביום רביעי. לפני שסגר את הטלפון ביקש ממנה לחשוב שוב, והוא יתקשר בחלוף יומיים, ביום שישי.
בינתיים הוא לא איבד זמן יקר ונרתם לעזרת הנערה. הוא קיים שיחות טלפון עם מנהלי המוסד, ועם קצת שכנוע וקסם אישי הצליח לפעול שתישאר במוסד ולא תועבר לבית הכלא.
ביום שישי התקשר לאימא והיא שהבינה במי מדובר, פתחה את השיחה בכך שהשקיעה מחשבה בבקשתו והחליטה לקבל על עצמה להדליק נרות מדי ערב שבת. “דעי לך”, בישר לה השליח, “שהצלחתי לסייע לבתך. המוסד החליט לתת לה עוד הזדמנות”. האם הביעה שמחה של ממש, והשליח החליט להכות בברזל בעודו חם.
“האם את יודעת כיצד ומתי עליך להדליק את הנרות?”
“לא”, ענתה, “אשמח אם תשלח לי דף עם הסבר. ובשבוע הבא”, הבטיחה, “אדליק את הנרות”.
“למה שלא תדליקי כבר היום?” הקשה השליח.
“כיצד אעשה זאת?” ענתה, “הרי אנחנו נמצאים בצהרי יום שישי. אין לי בבית נרות ומעולם לא קיימתי את המצווה הזו”.
השליח שאל לכתובתה - העיר ‘קאלאבסס’ בקליפורניה, והבטיח לחזור אליה בהקדם. הוא התקשר תיכף לשליח הרב משה בריסקי המתגורר בסמיכות מקום, באגורה היילס, וביקש ממנו ליצור קשר עם האישה הזו ולדאוג לתת לה נרות שבת ולהסביר לה איך לבצע את המצווה. הרב בריסקי ניאות בשמחה והתקשר אל האישה. כשהיא הבינה מי על הקו, היא הייתה המומה. “אתם החב”דניקים, אנשים עקשנים. מדוע כל כך אכפת לכם שאעשה משהו שאין לכם מזה רווח?” שאלה.
הרב בריסקי חייך והסביר לה שהרווח שלו היא הרווח שלה, ובסופו של יום זה הרווח של כלל ישראל. הוא התעניין היכן יוכל לפגוש אותה. “אני לא בבית עכשיו, יצאתי לסידורים”.
“איפה את נמצאת?” שאל הרב בריסקי
“הרחק מביתי”, השיבה, “אני נמצאת בשכונת אגורה היילס בתחנת דלק. זה יעזור לך?” שאלה.
“באיזו תחנה?”
היא נקבה בשם התחנה.
“באיזה רחוב?” שוב ענתה.
הרב בריסקי עצמו השתומם והיה מופתע. “אני מתגורר בדיוק ממול. תפני ימינה, אני אחכה לך על הכביש. לא תוכלי לפספס אותי”…
השליח המתין לה עם נרות והסביר לה במאור פנים על מצוות הדלקת נרות, על משמעותה ביהדות ושכרה העצום לה כפרט, ולעם ישראל ככלל.
האישה נדהמה ממסירות נפשם של השלוחים כמו גם מ”צירוף המקרים” המיוחד שארע זה עתה לנגד עיניה. היא הבטיחה לרב בריסקי להקפיד על הדלקת נרות מדי ערב שבת קודש. ברבות הימים אף הצטרפה לשיעורי התורה ולפעילות יהודית.
•
זה היה חלקו הראשון של הסיפור. החלק השני התרחש לפני שנתיים.
“במהלך סבב הרצאות שעשיתי בארצות הברית”, מספר הרב קפלן, “הגעתי לבית חב”ד בהנהלת הרב שמואל פויזנר הנמצא באחת האוניברסיטאות בבוסטון מסצ’וסטס. הרב פויזנר ארגן שם התוועדות לרגל י”ט בכסלו ואני נבחרתי להיות המתוועד האורח. ישבו שם סטודנטים רבים, ובתוך כל הדברים סיפרתי גם את הסיפור הזה.
“בסיפור זה התכוונתי להמחיש בפני הסטודנטים את הצורך בערבות הדדית ועל הימצאותה של הערבות בעם ישראל. יהודי דואג ליהודי אחר למרות שאין בניהם כל היכרות. הבהרתי לצעירים עד כמה עצם היותנו יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, מחברת בינינו בקשר אמיץ ובלתי ינתק.
“ההתוועדות הסתיימה והמשכתי במסע לפי התכנון.
“לאחר חג החנוכה הטלפון הנייד שלי מצלצל ומעבר לקו השליח הרב שמואל פויזנר. ‘יש לי המשך לסיפור על הדלקת נרות שבת קודש’, פתח בהתרגשות. ‘הסיפור שלנו אף הוא קשור לנרות, אבל נרות מסוג אחר - נרות חנוכה’.
“מסתבר שבהתוועדות שבה התוועדתי, ישב סטודנט שלקח את הדברים ברצינות. יש לו חבר טוב, רחוק משמירת תורה ומצוות, והוא החליט בחנוכה לדאוג שהחבר ידליק חנוכייה. הוא התקשר אליו ושאל איפה הוא נמצא. החבר שמח לדבר איתו וסיפר שהוא נמצא כעת במלון בעיר טורונטו שבקנדה ושם ישהה במהלך שמונת ימי החנוכה.
“‘ומה עם הדלקת חנוכייה?’ הקשה החבר.
“‘לא יקרה שום דבר אם שנה אחת לא אדליק’. החבר לחץ עליו לקיים את המצווה, אך הבחור ענה: ‘גם אם ארצה להדליק, מאיפה אשיג כעת חנוכייה ונרות, ומאין לי לדעת איזו ברכה מברכים’?
“החבר המתקרב, בהשראת הסיפור, אץ רץ לשליח הרב פויזנר ושאל אם יש שלוחים בטורונטו. הרב פויזנר ענה בחיוב ומצא בעבורו את השליח שמתגורר במקום הכי קרוב. הרב פויזנר התקשר לשליח שקיבל את כתובתו של הצעיר ועוד באותו היום כבר היה אצלו עם חנוכיה ונרות ודברי הסבר על החג ומהותו.
“‘זה החנוכה הכי טוב שהיה לי’, סיפר הבחור מאוחר יותר לחברו בבוסטון”.
סיפור נוסף על ערבות הדדית.