א ר’ זלמן, שם שנלקח לצורך הסיפור בלבד, היה מנכבדי חסידי חב”ד שבארץ ישראל. לא רבי

א

ר’ זלמן, שם שנלקח לצורך הסיפור בלבד, היה מנכבדי חסידי חב”ד שבארץ ישראל. לא רבים היו אז חסידי חב”ד בארץ הקודש, בתקופת נשיאותו של אדמו”ר מהר”ש, אבל ר’ זלמן היה אחד מהם.

כאשר נפשו איוותה לחלות את פני מורו ורבו כ”ק אדמו”ר המהר”ש, החליט לעשות מעשה. הוא ארז מעט מבגדיו, ארזם יפה, נטל את טליתו ותפיליו, צררם על שכמו ויצא לדרך הארוכה, אל ליובאוויטש שברוסיה, כדי להקביל פני רבו. לא קלה ופשוטה הייתה הנסיעה באותן שנים, אך ר’ זלמן עשה מאמץ כדי להרגיע את לבו ההומה.

משהגיע לליובאוויטש, נתקבל ר’ זלמן בחביבות ובמאור פנים על ידי החסידים שהתגוררו בעיירה. הן לא בכל יום מגיע אורח ממרחקים, ובפרט מארץ הקודש. אך למותר לציין כי משרתו של הרבי מהר”ש, ניאות להכניסו אל הרבי בהזדמנות הראשונה.

אף רבינו מהר”ש קיבלו במאור פנים ובלבביות מיוחדת. במהלך שיחתם התעניין הרבי אודות יהודי ארץ הקודש בפרט, ועל ארץ הקודש בכלל. התעניין לגבי הנעשה בירושלים הקדושה, ובמושבות שבהם מתגוררים יראי ה’ ואוהבי שמו.

בין כך ובין כך נסבה השיחה על היהודים המתגוררים בארץ ישראל ועל מעלתם. בשלב זה נענה האורח ואמר: “רבי, הרי ידוע מה שנכתב בספרי הקודש, כי בארץ ישראל יושבים יהודים בעלי נשמות גבוהות במיוחד, יהודים כאלה שאינם בכל העולם. והרי בתוך עמי אני יושב, ומכיר אני באופן אישי יהודים רבים בארץ ישראל, ומעולם לא ראיתי ביניהם בעלי נשמות גבוהות במיוחד, שונים וגבוהים יותר מאשר בקרב יהודי חוץ–לארץ”.

בבת–אחת הרצינו פניו הטהורות של הרבי והוא שקע בהרהורים מפליגים.

נרתע החסיד לאחור. מי יודע… שמא ואולי פגם… והרי לא התכוון לכך. רק ביקש להבין יותר…

דקה ארוכה שקע הרבי במחשבותיו, ואז הרים את ראשו, נתן מבט ארוך בחסידו הנאמן, ואמר: “וכי ביכולתך לדעת מיהו היהודי שהנו בעל נשמה גבוהה ומיהו בעל ‘נשמה רגילה’? הן, לשם כך זקוקים להבין בנשמה של יהודי…” והרבי לא התמהמה והוסיף: “אספר לך, אם כן, סיפור ששמעתי מאבי אדמו”ר ה’צמח צדק’”.

האור חזר לשכון בעיניו של החסיד, שהבין כי הרבי אינו מקפיד עליו כלל ועיקר. להיפך, זוכה הוא לשמוע סיפור מפי קדשו.

 

ב

וכך סיפר הרבי מהר”ש לחסיד, שעמד ושמע בהשתוממות ובחרדת כבוד:

באחד היישובים בואכה עיר הקודש, בינות להרי ירושלים עוטי ההוד, התגורר ברוך’ל עם בני משפחתו. מיהו היה אותו ברוך’ל? לא רבים ידעו שכן יהודי פשוט היה, איש תם העובד קשה למחייתו מבוקר ועד ליל. ברוך’ל לא ידע ללמוד תורה ואף את פירוש מילות התפילה לא ידע. וכי כיצד ידע, אם כבר משחר נעוריו נרתם לסייע בעבודות שונות כדי לסייע בפרנסת בית הוריו?! כדי להמחיש את בורותו מן הראוי להוסיף, שהלה לא רק שלא ידע את פירוש מילות התפילה, אלא שאף היה בור בסדר התפילה, מה מתפללים ובאיזה יום.

אף על פי כן, לב חם היה לו לברוך’ל, לעבודת ה’ ולאהבתו. בכל לבו ביקש להתחבר לקדוש ברוך הוא, ולמרות בורותו, לבו בער בתשוקה להתפלל לבוראו כמו כל יהודי אחר. משום כך, בכל שבוע, כשהיה מגיע לירושלים למכור בשוק את תוצרתו החקלאית בשווקי העיר, היה נכנס לאחר סיום המכירה אל ביתו של אחד מרבני העיר, ועל פי בקשתו היה הרב רושם לו על נייר את סדר התפילה שבכל יום ויום במשך השבוע שלאחר מכן. בסבלנות רבה היה כותב כל קטע וקטע לפי הסדר, כדי שיבין את אשר לפניו. כך היה מסדר לו סדר התפילה באופן שיספיק לו עד לביקורו הבא בעיר - תפילות יום חול לחוד, ותפילות של יום השבת לחוד.

שנה אחת, בשלהי חודש מרחשון, הגיע ברוך’ל הכפרי לירושלים כדרכו מדי שבוע, ולאחר שמכר את מרכולת–אדמתו הדשנה, מיהר לסור אל בית הרב - בית קטן וצנוע, חבוי בסמטה ירושלמית עטוית הוד קדומים. למרות זאת, בית זה היה בית–תלפיות, שרבים מבניה המסולאים מפז של ירושלים של מעלה, היו סרים לשם.

בדחילו ניגש ברוך’ל לרב, אלא שהפעם משאלה מיוחדת בפיו. “בשנים קודמות זכתה ארץ ישראל לגשמים מרובים. בשל כך, הדרך הבוצית מנעה ממני מלהגיע לירושלים כדרכי מאז”, סח הכפרי בפשטות. “יתן לנו בורא העולם האהוב גשמי ברכה גם השנה, ועל כן, חושש אני כי השבילים המובילים לעיר הקודש, יתמלאו בוץ סמיך, והדרך תחסם ממני. ומה אעשה אנכי בתקופה זו? וכי לא יהודי הנני? וכי אינני צריך להתפלל בתקופה זו?”

פקח הרב זוג עיניים נבונות: “וכי מה אתה מציע?”

כחכח ברוך’ל בגרונו. “שמא יכביד הדבר על רבינו, אך בזאת תיאות נפשי - אם יוכל הרב לרשום לי את סדר התפילות למשך מספר שבועות הבאים. יהא אשר יהא”.

חייך הרב בטוב לב ובפקחותו הירושלמית הבין לחקר נפשו של ברוך’ל, ונענה על אתר. הוא הוציא מאמתחתו גליון דף, ורשם לו בקפידה את סדר התפילות למשך מספר שבועות.

שלא כפי חששו המוקדם של ברוך’ל, הגשמים לא הקדימו לרדת באותה שנה. שמיה של ירושלים נותרו בהירים, ואפילו מזג האוויר האופייני נותר אביבי במידת מה. הקור הירושלמי אף הוא מיאן להגיע.

כיוון שכך, המשיך ברוך’ל להגיע לירושלים כמנהגו מאז ומקדם. אלא שהפתעה רבתי ציפתה לו בחלותו את פני ירושלים. כשנכנס לרחוב השוק, התפלא לראות את הרחוב שבדרך כלל היה הומה וסואן ביהודי ירושלים מעורבים בערביי הסביבה, שומם ושקט. החנויות כולן היו סגורות על מנעול ובריח. נבהל ברוך’ל, וזעקה חנוקה התמלטה מפיו. ‘שמא שבת או חג היום ולא זכרתי’, הרהר לעצמו בחרדה. הוא לפת ראשו בשתי ידיו באי–אמון. לא ידע את נפשו.

בהביטו לכאן ולכאן, הבחין פתאום ביהודי הממהר לבית–הכנסת ותחת שחיו טליתו ותפיליו. צעדיהם של בני ירושלים היו מאז ומתמיד זריזים, וגם הלה עשה את דרכו בזריזות יתרה לבית המדרש “זהרי חמה” הידוע. נרגע אפוא ברוך’ל והבין כי לא שבת היום ולא מועד.

שוב הביט לכאן ולכאן, וגילה יהודי נוסף הולך לדרכו בצעדים חפוזים, צנוף בשתיקה מהורהרת. דילג ברוך’ל דילוגים של ממש על פני האבנים הירושלמיות ותפס בדש בגדו של הירושלמי. הביט בו הלה בפנים מופתעות, אך ר’ ברוך’ל לא נרתע: “אמור נא לי רבי יהודי, מדוע החנויות סגורות היום על מנעול ובריח? האם יש סיבה מיוחדת לכך?”

הירושלמי הנחפז הניף ידו בתנועה שאת פשרה לא הבין ברוך’ל, והגיב: “היום תענית ציבור. משום כך, כל יהודי העיר מכונסים בשעה זו בבית הכנסת כשהם בצום, נושאים תפילה”.

נדהם ברוך’ל. אם כן, כיצד יתכן שהרב לא רשם לו את סדר תפילות יום–התענית. ברוך’ל עיין שוב ברשימה שבידו וחיפש סימן ליום צום, אך לא מצא לכך כל זכר. לא פחות מכך, הצטער על שנכשל באכילה ביום התענית. סמקו פניו וחוורו מחמת הבושה הפנימית.

מבלי אומר נטש ברוך’ל את חמורו וסחורתו אשר בעגלה ברחובה של עיר, וכשדמעות בעיניו נכנס לבית הכנסת שהכל היו מכונסים בו באותה שעה, ניגש היישר אל מקומו של הרב, ובסערת–לב תמה בקול, כמעט הטיח בדברים: “הייתכן רבי?” - בכה מקירות לבו - “מה זאת עשית לי, הלא תענית ציבור היום, וכבודו לא רשם לי זאת כלל. הן, תראה בעיניך”, אמר והגיש את הרשימה שבידו. “רק משום כך נכשלתי באכילה ובתפילה שלא ראויה”.

הביט הרב בברוך’ל בעיניים מפיקות אהבה ורוך והשיב בניחותא: “הרגע בני, התענית של היום אינה התענית הקבועה בסדר התעניות הרגיל. תענית זמנית היא זו שנקבעה על ידי חכמי ירושלים ורבניה לרגל עצירת גשמים”. הוסיף הרב והסביר לברוך’ל במילים פשוטות: “כיון שנמצאים אנו בעיצומו של החורף ועדיין אין הגשמים יורדים, יש סכנת רעב. חוששים אנו לגרעיני החיטה שנזרעו באדמה, שמא יירקבו ולא יניבו תבואת–שדה. לפיכך התכנסו רבני קרתא דשופריא, וגזרו תענית על יהודי ירושלים. ביום זה אנו מתפללים בלב שבור לה’ שיפתח לנו שערי אוצרו הטוב, ויוריד לנו גשמי ברכה”.

הכפרי פקח עיניים גדולות תמהות: “רבינו, איני מבין. האם בשביל זה צריכים לגזור תענית?” הפעם היה תורו של הרב להתפלא: “ומה לדעתך ברוך’ל צריך לעשות?” הניף הכפרי ידו בביטול. “אה, כשאני צריך גשם לשדותיי”, השיב בתמימות פשוטה הנובעת מעומק הנשמה, “יוצא אני אל שדותיי ופונה אל ה’ ואומר ‘אבא יקר! טאטע רחימאי, אני זקוק לגשמים!’ יודע אני שאיני צריך להרבות בדברים, שכן רק מבקש אנכי, והגשמים מתחילים לרדת”… עיניו של הרב הצטמצמו לרגע במחשבה עמוקה, ומיד נפקחו לרווחה. גם הקמטים הרבים החרושים במצחו תלמים–תלמים, נמתחו כבאורח פלא. פקחותו של הרב עמדה לו בשעה מיוחדת זו. “אם כן, ברוך’ל, לך ונסה לעשות כך גם כאן”… משך הכפרי בכתפיו, ומבלי אומר יצא מבית הכנסת אל החצר, התחיל לבכות כשדמעות תום גולשות מעיניו. נשא כפיו לשמים ואמר: “אבא יקר ואהוב! אפשר שבניך בעיר הקודש יגוועו חס ושלום ברעב? הלא אתה רואה שהם זקוקים לגשמים, מדוע אינך מוריד להם גשם כדי להשקות את שדותיהם ולמלא את בארותיהם?! האם לצומם אתה זקוק?!” ראה זה פלא. לא חלפו דקות רבות, ועננים שחורים התכנסו מרחוק והתקדרו מעל שמיה של ירושלים, חופפים בזעף על בתיה הקטנים שראו כה רבות. כעבור שעה קלה החלו גשמי ברכה לשטוף את רחובותיה של ירושלים.

•    •   •

סיים אדמו”ר מהר”ש את סיפורו באוזני החסיד הארצישראלי, ובהביטו בפניו סיכם את הסיפור והפיק את הלקח: “רואה אתה ר’ זלמן, זהו כוחו של יהודי פשוט בן ארץ ישראל. אם כן, מי מאתנו יכול להבין מהי נשמה גבוהה השוכנת בקרב יהודי ארץ–הקודש…”