יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

התכנסנו בתחילת השבוע לספר כמו בן גדול וחכם, על הגאולה וימות המשיח שמביא משה שבדור, הרבי מה”מ, ולהכריז כי אנו מאמינים בה’ ובמשה עבדו, ומחויבים למלא את השליחות שלו

כאשר נסב כולנו אל שולחן ה’סדר’, גם אחרי שנזכה להקריב את קרבן הפסח במועדו, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, כל ימי חיינו, וכדרשת חכמים - “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”. גם בימות המשיח יש לספר, ובמיוחד כדי להביא, להגיע ולחיות את ימות המשיח, עלינו להיות חדורים בעבודה ובשליחות שעניינה הוא, כפי שמוסר לנו המשלח, כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, להביא בפועל ממש לימות המשיח, בעולם הזה, בגשמיות, לעיני בשר ולמטה מעשרה טפחים.

כאשר נקרא את ההגדה, ונספר כיצד יצאנו ממצרים, על האותות והמופתים, על עשרת המכות והגאולה, מן הסתם ידעו כל הילדים לומר ואף לשיר, אודות חלקו המכריע של משה רבינו, מי שעשה את המופתים, ומי שנבחר ונשלח על–ידי הקב”ה לגאול את עם ישראל, ובדרך להכות במצרים. אולם, כפי שמדייקים מפרשים שונים, הרי שדווקא שמו של משה רבינו נעדר (כמעט) לגמרי מן ההגדה.

דבר המערכת, אינו הבמה בה נעסוק בפירושים ובהסברים שנאמרו כדי ליישב את התמיהה, את זאת נשאיר למדורים ה”תורניים / חסידיים”, או לפרסומים שזהו עניינם. מה שמוטל עלינו, אפילו אם כולנו חכמים, נבונים ויודעים את התורה - ללמוד וליישם בפועל הוראות בעבודת ה’ ובשליחות של הפרט ושל הכלל.

לשם כך נתבונן בפעם היחידה בה ‘מתגנב’ שמו של משה אל נוסח ההגדה, ונגלה כי מדובר בפסוק “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. אם את כל סיפור יציאת מצרים ניתן לכתוב מבלי להזכיר מיהו הגואל הראשון, מתוך ידיעה כי בתוך הסיפור בוודאי יבינו זאת, הרי שכאשר מדובר באמונה, אי אפשר להסתפק באמונה בה’, ואפילו לא בה’ ובעבדו או עבדיו, האמונה חייבת להיות ברורה וחד משמעית, האמונה בה’ היא אחת עם האמונה והידיעה  כי משה הוא עבדו. לא מספיק ידיעה כללית, נסתרת ומרומזת, אלא הכרה מפורשת במשה רבינו, במשה רבינו שבכל דור.

כאשר מדברים על ימות המשיח, או על כל עניין של גאולה ומשיח, צריך להיות ברור, כי גם אם יש לעיתים הבדלים באופן הסיפור, כפי שפוסק הרמב”ם, אשר “מי שהוא קטן או טיפש”, והוא עלול להסתבך מפרסום שמו של הגואל ולכן מסתפקים בסיפור כללי “פדה אותנו הקב”ה”. חשיפת זהותו של הגואל נעשית רק כאשר הבן “גדול וחכם ואז מודיעו .. נסים שנעשו לנו על–ידי משה רבינו”, אפשר אכן להתחשב בכך “שהכל לפי דעתו של בן”, אך גם מי שטרם הגיע לדרגת חכם וגדול, חייב לדעת כי האמונה היא “בה’ ובמשה עבדו”.

חסידים, כך אומר הפתגם, הם חכמים, פקחים ונבונים. “חכמים נבונים ויודעים את התורה”, זוהי מהות חסידות חב”ד, כך שמצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, ומצווה עלינו להביא לימות המשיח, תוך שאנו מדגישים, כי כמו אצל הגואל הראשון, קיימת המציאות של גואל אחרון, והיא אינה נסתרת, אלא גלויה לכל, מציאותו של כ”ק אדמו”ר מה”מ.

חובה עלינו לספר על כך, כל הלילה - דהיינו גם בזמן שלא רואים בעיני בשר את מציאותו של הגואל האחרון, של משה שבדורנו, הרבי. עלינו לספר על בעולם כולו, כדי להביא לימות המשיח. עלינו לגרום לכך, שכולם יאמינו, בה’ ובמשה עבדו, וידעו בדיוק על מי אנו מדברים.

זו הדרך בה כולנו הולכים, זו המטרה לשמה אנו פועלים. זוהי הידיעה והאמונה אותה הצגנו באופן הברור ביותר, בלי שיכול להיות פקפוק כלשהו, בהתכנסויות האדירות של חיילי “צבאות ה’” ומיד אחר כך בכינוס ‘הקהל’ המרכזי, של חסידי, מקורבי ואוהדי חב”ד ליובאוויטש בארץ הקודש, שהתקיימו ביום ראשון השבוע.

הילדים, גם הקטנים בגיל, הם בגדר של ‘גדול וחכם’ - בכל הקשור לאמונה, לביטחון ואף לידע, אודות מציאותו ופעולתו של משיח, וכמובן אודות זהותו של משה שבדורנו, הרבי. רבבת הילדים, ואחריהם רבבת ההורים, האחים והאחיות, שהשתתפו בכינוסים אלו, כינוסים שכל מילה שבה ננסה לתאר את ההצלחה שלהם, לא תמצה את מה שהיה בפועל. את הכמות ואת האיכות, את השמחה, האמונה והחיות.

כנס אדיר של אמונה, התקשרות ונאמנות. של מחויבות מתחדשת ובלתי פוסקת של כולנו, כל מי ששם חב”ד ליובאוויטש נקרא עליו או יקר לו. כנס שבו ההצלחה העצומה, אינה מהווה מטרה ותכלית, אלא אמצעי למען המטרה האחת והיחידה - קיום השליחות, הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו. זהו כינוס אותו אנו מעוניינים ועושים הכל כדי לשחזר ולהכפיל עשרות מונים, במעמד ה’הקהל’ האמתי והמקורי, שבו יהיה נואם אחד ויחיד, מלך המשיח, כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. וכולנו, קהל גדול, הקטנים, הגדולים והחכמים, נכריז את האמונה האחת, בה’ ובמשה עבדו:

   יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!