א השעה 1:30, צהרי יום שבת קודש פרשת נח, תשנ”ב. אלפים ממלאים את בית מדרשו של הרבי

א

השעה 1:30, צהרי יום שבת קודש פרשת נח, תשנ”ב.

אלפים ממלאים את בית מדרשו של הרבי מה”מ, מקצה אל קצה. למרות שאלפי האורחים שגדשו את המקום בחודש תשרי נסעו למקומותיהם, עדיין נותרו אלפי חסידים המתגוררים בשכונת ‘קראון הייטס’, והם מכונסים כעת להתוועדות השבועית עם הרבי, התוועדות של שבת קודש.

ברגע המדויק, נכנס הרבי במלוא הדרו אל בית המדרש הגדול כשהקהל הגדול מלווה אותו למקומו בשירת “זאל שוין זיין די גאולה”. לאורך כל המסלול עד לכסא האדום, מעודד הרבי את השירה, וממשיך בכך גם לאחר שהתיישב על כסא המלכות, דבר שאינו רגיל. גם לאחר הקידוש, המשיך הקהל לשיר את השיר, כשהרבי ממשיך לעודד.

עוד קול או שניים והקהל הגדול נדם, ופניו של הרבי מתרצנות יותר, הוא רוכן קדימה מעט, ופותח את ההתוועדות בתוכן דברים בהמשך לניגון.

שלוש שיחות נושא הרבי באותה התוועדות, כאשר החוט המרכזי העובר במהלך השיחות, זה נושא הגאולה, “הנושא הבוער” ביותר שעל הפרק.

בשלב מסוים מתרגם הרבי את הרעיונות לכלל נקודה מעשית - קידוש לבנה. “בהמשך להמדובר לעיל אודות חשבון–צדק, ובמיוחד בקשר ובשייכות להגאולה - יש לעורר על דבר הוספה בזהירות והידור בקידוש לבנה”, מטעים הרבי בקולו העמוק.

הרבי מוסיף ומרחיב את נושא החשיבות של קידוש לבנה “וביאור גודל העילוי דקידוש לבנה, כמאמר רז”ל “כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה”; “לפי שישראל בגלותן אינן זוכין לראות פני שכינה ורחוקה מקבלתה, אבל חידוש הלבנה הוא סימן לישראל שהם עתידים להתחדש כמותה לפאר ליוצרם בקיבול פני שכינה . . ולזה כשאנו מברכין על החודש בזמנו שהוא סימן שאנו עתידין להתחדש כמותה, הרי אנו כאילו מקבלין פני השכינה”.

הקהל מקשיב קשב רב ובתשומת לב. נושא זה של קידוש לבנה אינו עולה לעתים תכופות כנושא בשיחות קדשו, ואילו הפעם הרבי מרחיב כהנה וכהנה במצווה זו:

“כשעושים חשבון–צדק ובאים למסקנא שאין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו - צריך הדבר להתבטא בתוספת זהירות והידור בקידוש לבנה, ‘שהם עתידים להתחדש כמותה’, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי דוד מלכא משיחא, ‘דוד מלך ישראל חי וקיים’.

“ובפרטיות יותר: לכל לראש - להזהר ולהשתדל יותר בקידוש לבנה, בבגדים חשובים ונאים, ברחוב וברוב עם הדרת מלך, גם באותם מקומות שעד עתה לא הקפידו על זה, כולל גם הזהירות בנוגע להזמן דקידוש לבנה…”

הסיפור הבא קשור לזהירות שיהודים נזהרו במצווה חשובה זו.

 

ב

 

ימים ארוכים חלפו מאז החל הצדיק רבי צבי הירש שפירא לחוש שלא בטוב. כל נסיונותיהם של בני משפחתו לסעדו, עלו בתוהו; אדרבא, מיום ליום גברו מחושיו. גם רופאים מקומיים שהוזעקו למיטתו לא העלו ארוכה.

צדיק גדול היה רבי צבי הירש. הוא היה רבם של רבבות חסידים ומקום מגוריו היה בעיר מונקאטש, ואליו נהרו אלפים. הוא אף חיבר ספר הלכתי נפלא בשם “דרכי תשובה”.

באחד הימים הובהל למיטתו פרופסור בעל–שם עולמי מווינה. הלה ביצע סדרת בדיקות יסודיות, ובסופן המליץ לערוך ניתוח חדשני. “את הניתוח” - אמר - “אין עושים עדיין בשום מקום מלבד בבית רפואה מסוים שבברלין”. הפרופסור הוסיף וסיפר כי זמן לא–רב חלף מאז נפתחה מחלקה חדשה באותו בית–רפואה בה מבצעים ניתוחים מסובכים מסוג זה. במחלקה זו נמצא הציוד החדיש ביותר יחד עם צוות רופאים מומחים ומיומנים.

הימים היו ימי החורף הקרים. לא קלה היתה הנסיעה של הצדיק רבי צבי ובני משפחתו לברלין הרחוקה. מלבד טלטולי הדרך בקור המקפיא, התעוררו עוד בעיות רבות, כמו בעיית האכסניה, השגת מניין לתפילה והשגת מזון כשר. אישיותו כובשת–הלב של הצדיק עמדה לו, והפרופסור עצמו סייע ככל יכולתו כדי להשיג עבורו את תנאי האירוח הטובים ביותר. את הבעיות ההלכתיות לא יכל לפתור.

בעיות אלו לא היו פשוטות כלל וכלל. באותם ימים התגוררו בברלין מתי–מעט של יהודים שומרי מצווה. רובם של יהודי ברלין היו יהודים מודרניים ומשכילים שההקפדה על מצוות התורה היתה רחוקה מהם והלאה. לאחר בירור קצר נודע עוד כי באזור בו שוכן בית הרפואה, כלל לא מתגוררים יהודים שומרי מצוות.

אך המצב הבריאותי הקשה הכריע. אי אפשר היה לדחות עוד את הניתוח, והצדיק ופמלייתו המצומצמת יצאו לדרך הקשה, בלב הומה מפני העתיד הבלתי נודע.

 

ג

כעשרה ימים חלפו. הניתוח עבר בהצלחה, מעל ומעבר למצופה. צוות הרופאים הביע שביעות רצון מתוצאות הניתוח, וכעבור מספר ימים נוספים התאושש הצדיק. כיון שעדיין היה זקוק להשגחת הרופאים, שכרו מלוויו של הרבי קומה שלימה בבית מלון בסמוך לבית הרפואה. בית מלון זה הכיל שש–עשרה קומות, והיה מן המודרניים ביותר באותם ימים. הצדיק עצמו השתכן בקומה העשירית של בית המלון.

חודש שבט תרע”א. הגיעו ימים הראשונים של החודש, ועת “קידוש הלבנה” הגיע, אולם העבים הסמיכים והחורפיים שכיסו את פני הרקיע, לא אפשרו לקדש את הלבנה. הצדיק קיווה אפוא כי בימים הקרובים יתבהרו השמים והלבנה תתגלה במלוא הדרה, או–אז יוכל לקדשה ובכך גם יזכה ‘להקביל פני שכינה’. אלא שככל שחלפו הימים, מזג האוויר הקשה הלך והחריף. נדמה היה שמדי ערב נעשו השמים קודרים יותר וחשוכים, והשלג הלך ונערם ברחובותיה של העיר. ככל שחלפו הימים, כך התקדרו פניו של הצדיק מעצב ודאגה.

הגיע הלילה האחרון בו אפשר לקדש את הלבנה. 25 מעלות מתחת לאפס. רחובותיה של ברלין היו ריקים מאדם.

רבי צבי שכב במיטתו, ייסורים ממלאים אותו. אין אלו ייסורי הניתוח אלא ייסורי נפש על כך שבפעם הראשונה בחייו לא יזכה לקדש את הלבנה! בראות בנו של הצדיק בכך, העמיד תורן מיוחד במרפסת בית–המלון בתקווה שירחם ה’ והלבנה תיראה ולו לדקות אחדות, קודם הזמן הסופי, ואז יוכלו לקדשה.

הצדיק החולה שכב על מיטתו, מיטת גלגלים, לבוש בבגדי חורף עליונים, מתוח ודרוך; כולו ציפייה להודעה שהלבנה התגלתה ונראית, או–אז יגררו את מיטתו למרפסת הסמוכה.

כמעט חצות. הדלת נפתחה לפתע והתורן נכנס פנימה נושף ונושם מהתרגשות. “השמים מתבהרים”, הכריז בקול נרגש. ההתרגשות הדביקה את כולם. חיש קל גלגלו את המיטה אל המרפסת, והצדיק יצא החוצה, מביט בעינים נוצצות ברקיע הבהיר והיפה, אשר בטבורו תלוי לו ירח מלא, מאיר וזוהר…

באותו רגע התגנבו הרהורי סיפוק–עצמי ללבו של בן הצדיק, רבי חיים אלעזר, אף הוא לימים צדיק ומורה–דרך לאלפים. ‘רבונו של עולם!’ - הרהר - ‘הנה קבוצה קטנה אנחנו הנקראים ‘חסידים’, התייגענו כה רבות כדי לקדש את הלבנה, ובוודאי בשבילנו שידדת את כל מערכות שמים כדי לגלות את הלבנה לרגעים אחדים על–מנת שנוכל לקדשה כפי רצונך’…

בעוד הרהורי סיפוק ושביעות–רצון עצמיים אלו ממלאים את לבו, נשמע לפתע קול רם, מהוקצע ובוטח, בוקע מהקומה ה–16 של המלון: “רבותי! נתגלתה הלבנה, הנכם מוזמנים לצאת כעת אל המרפסת ולברך בצוותא ברכת הלבנה”. הכרוז הכריז את דבריו בגרמנית רהוטה, דייקנית–טיפוסית.

לא עברה דקה, ולתדהמתם הגדולה של פמליית הצדיק, נשמעו קולות רבים של אנשים המברכים את ברכת הלבנה בהיגוי גרמני מובהק: “אשר במאמרו ברא שחקים . . ששים ושמחים לעשות רצון קונם…”

הביט הצדיק באנשיו, ואלו הביטו זה בזה, משתאים להיווכח כי אנשי הקהילה החרדית של ברלין נמצאים שש קומות מעליהם ומקדשים את הלבנה. לאחר מכן התברר להם כי אף אנשים אלה מקפידים ביותר על מצוות קידוש הלבנה, ומכיון שבמחצית החודש הראשונה לא נראתה הלבנה, שכרו אפוא חדר בקומה ה–16 של המלון, הקומה הגבוהה ביותר, והעמידו שם צופה, עד אשר תיראה הלבנה…

דמעות של התרגשות והתפעמות זלגו מעיניו של הצדיק רבי צבי. הוא נשא כפיו לשמים ובקול נרגש קרא: “מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. מי היה מעלה בדעתו, שבברלין - עיר ‘משכילית’ שכזו, ובקור כה עז, יטריחו עצמם יהודים ויעמדו בתורנות על גגו של הבניין הגבוה ביותר כדי שיוכלו לקדש את הלבנה?!”…

•      •      •

סיפור זה היה מספר בנו, רבי חיים אלעזר ממונקאטש, בכל יום כפורים קודם תפילת נעילה, כדי להמליץ טוב על ישראל.

(על–פי “זכרונות רמב”ח”, עמוד 264)