כשהרבי אומר שלכל אחד יש “אחריות” להביא את משיח צדקנו”, לא מובן, כי הרי הגאולה תל

כשהרבי אומר שלכל אחד יש “אחריות” להביא את משיח צדקנו”, לא מובן, כי הרי הגאולה תלויה בנשמה כללית הנמצאת ברבי, ולכן יש לו אחריות על כלל העולם, אבל אנחנו הרי נשמות פרטיות וכל אחד מאתנו בקושי אחראי על עצמו וסביבתו המצומצמת. מדוע שאנשים קטנים כערכנו יחושו אחריות כה גדולה וגורלית? • הארת נקודה מעניינת על היכולות שיש בכל אחד ואחת מאתנו

“נתינת כח לכל אחד . . לקחת את . . התואר אדמו”ר” (?!)

לצערנו, בתשרי השנה לא זכינו השנה לשמוע שיחה ומאמר מהרבי מלך המשיח. אמנם היה “קרבנו לפני הר סיני”, ועל כך דיינו, ובכל זאת – שומה עלינו לנהוג בקו של “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”, ללמוד שוב ושוב את השיחות והמאמרים שזכינו לשמוע מהרבי, ולחפש בהם חידושים, או ביטויים מיוחדים שזו לנו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהם – ועבורנו זה כחדשים ממש.

השנה בתשרי נפגשתי בשיחה מופלאה של הרבי: בשיחת הושענא רבה תשנ”ב (בשיחה הבלתי-מוגהית) אומר הרבי מלך המשיח דברים מופלאים. הוא מדבר על בני ה”צמח צדק”, שכידוע, מתוך שבעת בניו נהגו ששה באדמו”רות, אמרו מאמרי חסידות והנהיגו עדה. אנו, חסידי ליובאוויטש, קשורים ומהווים המשך לנשיאותו של הצעיר שביניהם – הרבי המהר”ש, אך כאמור, גם שאר אחיו הנהיגו את קהילות וחסידיות קאפוסט ליאדי וכו’.

חרף חילוקי הדעות התהומיים והחריפים בעניינים שונים ומהותיים, בין חסידות ליובאוויטש ושכנותיה, אף על פי כן, זכרם של כל בני ה’צמח-צדק’ מכובד על ידי רבותינו נשיאינו לדורותיהם. כך שכשהרבי הריי”צ ברשימותיו וסיפוריו, ובעקבותיו הרבי מה”מ נשיא דורנו בהקדמתו ל’היום יום’, משתמשים אכן בתואר ‘אדמו”ר’ לגבי כל בני ה”צמח צדק”.

אמנם, לחסידים היה ברור שבמקרים אלו התואר אדמו”ר הוא “בשם המושאל” – “שם הפועל” ולא “שם העצם”. שהרי כפי שמונח אצל כל חסיד חב”ד: אדמו”ר אמיתי – יש רק אחד.

אך באותה שיחה של הושענא רבה תשנ”ב נעמד הרבי על עובדה זו, ואינו מסתפק בהסבר הפשטני. כי הרי הרבי הוא אמת לאמיתה, וכל דבריו אמת לאמיתה. וכשהרבי קורא לבני ה”צמח צדק” בתואר ‘אדמו”ר’, הרי זה צריך להתפרש עם כל המשמעות האמיתית של המושג.    

והרבי נותן לכך הסבר מפתיע ומופלא: “בנוגע לדורו של אדמו”ר הצמח צדק, מצינו שנשיא דורנו ברשימותיו אודות תולדות ה’צמח-צדק’ מתאר כל אחד מבניו בתואר אדמו”ר. ויש לומר שמזה ישנה הנתינת כח לכל אחד ואחד מאתנו בתוך כלל ישראל, לקחת את הרחבות וההתפשטות של התואר אדמו”ר!”

והרבי ממשיך ומבאר את דבריו: “ואף שלכאורה נאחזים חיל ורעדה כשאומרים כזו אמירה, הרי בעמדנו לאחרי ההקדמה דיום-טוב, שאז אומר כל יהודי בתפילתו להקב”ה את הענין הכי גדול שהוא גם הפלא הכי גדול – “ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח ה’”, היינו שיתקיים בכל אחד ואחת מאתנו מה שנאמר בנבואה על משיח צדקנו!

“ומזה מובן גם בנוגע לתואר אדמו”ר כאמור לעיל, שבבואנו לאחרי הקדמת הבקשה והתפילה ד”ויתקיים בנו כו’”, ישנה גם הנתינת כח לכל אחד ואחת מישראל לקחת את הרחבות וההתפשטות של התואר אדמו”ר.”

העובדה הזו, שכל אחד מישראל מתפלל על עצמו: “ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח ה’”, מוזכרת פעמים רבות בשיחות הרבי. הביאור שהרבי נותן לכך הוא, שאכן בכל אחד מישראל ישנו ניצוץ מנשמת משיח, שבניצוץ זה ישנם מעין ודוגמה של כל כוחותיו הנעלים של מלך המשיח. לכן, יכול כל יהודי לאחל לעצמו – שיהיה לו את הדרגות הנעלות של מלך המשיח (ראה לדוגמה שיחת שמחת תורה תשמ”ו).

וכנראה על אותו רעיון יתבארו הדברים שבשיחה המצוטטת כאן.

‘כתר המלכות’ של המלך,
אצל כל אחד מישראל

הדברים שבשיחה הנ”ל מתקשרים לשיחה נוספת שנאמרה באותה תקופה, שבוע לפני כן, בשבת פרשת האזינו, י”ג תשרי תשנ”ב. לרגל יום ההילולא של הרבי המהר”ש. באותה שיחה הרבי ‘מפרגן’ את תואר ה’נשיא’, גם את העניינים הכי נעלים שבנשיא –  לכל חסיד, יתירה מזו, הרבי מכריז שאפילו ‘כתר המלכות’ – השייך למלך בלבד – שייך לכל יהודי!

וכך אומר הרבי מלך המשיח: “שהרי הנשיא הוא הכל, ובפרט שכולנו חלק ממנו, שהרי כל יהודי הוא “חלק אלקה ממעל ממש”, כמו הנשיא . . זהו ענינו של נשיא – הנשיא הוא הכל – לפעול בכל הנבראים שסביבו שגם בהם יומשכו עניניו והנהגותיו, שבזה נכללים גם הענינים הכי נעלים של הנשיא.

“דהנה הנשיא הוא גם מלך . . ומסופר בענין שמחת פורים במגילת אסתר שגם כשהמלך נותן לזולתו כמה וכמה לבושי מלכות ועניני מלכות – הכתר אינו ניתן אלא הוא נשאר בשלימותו אצל המלך בלבד. ומכיון שכן, מובן הרי שהכתר ישנו בשלימותו אצל כל אחד ואחת מישראל, להיותו “חלק אלקה ממעל ממש” – עם כל הפירושים והראשי תיבות שב”ממש”.

(את ראשי התיבות של “ממש”, כולם מכירים. ומבלי להיכנס לכל עומקם של הדברים, הכוונה ברורה; שעל אותו עקרון שאנו יודעים שכל יהודי הוא חלק אלקה ממעל, כך אנו יודעים שכל יהודי הוא חלק מהנשיא, חלק מ”ממש”).

ולכן, למרות שכעקרון המלך-הנשיא איננו נותן את כתר מלכותו לאף אחד, אך במקרה שלנו המלך נותן את הכתר בשלימותו לכל אחד ואחת.

וכמובן, הדברים מתקשרים לשיחה הנ”ל. שהרי התואר “אדמו”ר” הוא-הוא כתר המלכות, התואר של הרוממות וההתנשאות. וכשהרבי מעניק כביכול את התואר ‘אדמו”ר’ לכל אחד מישראל, הרי הוא בעצם מעניק את ‘כתר המלכות’ שלו לכל אחד מישראל.

אחריות קולקטיבית

הדברים כמובן מפליאים ושמיימיים, אך ככל עניני התורה יש להשתדל להבין את משמעותם. לכל לראש, מצד היות דברים אלו חלק מהתורה עליה נאמר “לא בשמים היא” ועלינו החובה להשתדל להבינה ככל שבאפשרותנו בחכמה בינה ודעת. ועוד ועיקר, שככל עניני התורה, יש בהם מטרה עיקרית להורות לנו את הדרך אשר נלך בה, ואם לא נבין את משמעותם, כיצד נוכל ליישם אותם?!

ונציע בזה ביאור קצר כפי הבנתנו, על פי דברי הרבי בשיחות נוספות מאותה תקופה.

בשיחה הידועה של כ”ח ניסן תנש”א דיבר הרבי על עיכוב בואו של המשיח מצד אחד, ועל האדישות וההשלמה שלנו עם המצב מצד שני. הרבי אמר אז “הדבר היחידי שיכולני לעשות למסור הענין אליכם . . אני את שלי עשיתי, מכאן ולהבא עשו אתם כל אשר ביכלתכם”. “ולוואי שימצאו מכם אחד שניים שלשה שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות”.

ובהמשך לכך בשבת שלאחר מכן הבהיר הרבי את דבריו “כל יהודי אנשים נשים ואפילו טף יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח צדקנו”.

כשהרבי משתמש במילה “אחריות”, יש בכך משמעות מאד עמוקה. כי על פניו בהסתכלות פשוטה, לא מובן מדוע שכל אחד יחוש אחריות להביא את המשיח? הרי הרבי הוא נשמה כללית, ויש לו אחריות כללית. בתור שכזה, מובן מדוע הוא חש אחריות כללית על העולם כולו – האחריות של “להביא לימות המשיח”. אבל אנחנו הרי נשמות פרטיות וכל אחד מאתנו בקושי אחראי על עצמו וסביבתו המצומצמת. מדוע שאנשים קטנים כערכנו יחושו אחריות כה גדולה וגורלית?

בדומה לכך, גם המושג “לטכס עצה” אמור להיות משונה ולכאורה אפילו מופרך בעיניו של חסיד; הרי יסוד היסודות ועמוד החכמת של החינוך החסידי הוא, לכל לראש ‘קבלת עול’; למלא את הפקודות של הרבי. ובדורנו כשהרבי מדבר כה רבות על הבאת המשיח, ברור לכל מחונך חסידי שהרבי יודע את הדרך הנכונה להבאת המשיח יותר מכל אחד אחר, והוא זה שמורה לנו את הדרך ונותן את הפקודות בדרך אל הגאולה, ולנו נותר רק להתמסר להוראותיו וליישמם במידה המלאה. וכפתגמו של הרבי הריי”צ, שראשו של החייל מיועד רק בכדי לתלות עליו את חגורת הרובה…

אבל, פתאום בשיחה של כ”ח ניסן הרבי מדבר אתנו בסגנון שונה לגמרי. הרבי פונה אל כל אחד מאתנו ואומר לו להגדיל את היקף החשיבה שלו. עלינו לחוש אחריות לא רק לסביבה המצומצמת שלנו, אלא לעולם כולו, לכל הדורות כולם, לכל סדר השתלשלות כולו. להבין שגורל העולם כולו מופקד בידי שלי, ואני כאן הנשמה הכללית –  שלמעשיה יש השלכה ישירה ומיידית על העולם כולו!

בהמשך לכך מדבר הרבי על טיכוס עצה, שאפשר לומר שהיא המאפיין המובהק של נטילת האחריות. כי כאשר אדם שואל את עצמו מדוע באמת משיח עדיין לא מגיע? ומחפש בעצמו תשובה לשאלה ‘מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו?’ – זוהי ההוכחה שהוא פועל מתוך תחושת אחריות אישית ולא מתוך מילוי חובה בלבד.

ולחוש אחריות כלל עולמית, זה בעצם לחוש כאילו אני הוא המשיח, גאולת העולם תלויה בי ורק בי!

והאמת היא כנ”ל, שאכן בכל יהודי יש ניצוץ מנשמת משיח, חלק בלתי נפרד מהנשיא. ולכן מאותו ניצוץ שבתוכו, מאותה נקודה עמוקה שבנשמתו, אמורה להיות בו אותה תחושה של אחריות כלל עולמית.

ואולי זוהי גם הכוונה בדברי הרבי הנ”ל שהנשיא נותן את כתר המלכות שלו לכל יהודי, שהכוונה היא שהרבי מגלה בכל אחד מאתנו את הנקודות העמוקות בנשמה, בהם חש היהודי שהוא אכן אחראי על העולם כולו.

זהו כתר המלכות של הנשיא הנמצא בכל אחד מישראל. ולוואי שנדע לממש את הכוחות והאוצרות המלכותיים והכמוסים שמלך המשיח  ‘מבזבז’ עבורנו – לטובת הניצחון במלחמה, מלחמת בית דוד בגלות הנוראה, ונזכה בקרוב ממש להתראות עם הרבי מלך המשיח, ולהכריז בפניו: יחי אדונו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

(מתוך דברים שנאמרו בהתוועדות חסידית, בשבת בראשית בבית כנסת חב”ד בצפת עיה”ק)