מהו חסיד?
לקראת הימים הבהירים והמאירים של החודש החסידותי, חודש כסלו, שפעמים רבות קדמו להם ימים של חושך וצער וכאב, חשוב ונחוץ וחיוני להזכיר ולהדגיש שוב ושוב את הדבר הברור והפשוט אצל כל מי ששם חסיד נקרא עליו - שהרבי, הוא ורק הוא “בעל–הבית” האמיתי והיחידי על כל מה שקורה.
לקראת הימים הבהירים והמאירים של החודש החסידותי, חודש כסלו, שפעמים רבות קדמו להם ימים של חושך וצער וכאב, חשוב ונחוץ וחיוני להזכיר ולהדגיש שוב ושוב את הדבר הברור והפשוט אצל כל מי ששם חסיד נקרא עליו - שהרבי, הוא ורק הוא “בעל–הבית” האמיתי והיחידי על כל מה שקורה.
מהו חסיד?
חודש כסלו הוא “א חסידישער חודש” (חודש חסידי), כפי שמכנה אותו הרבי מלך המשיח שליט”א. חודש שכולו מלא חגים וימים בהירים להודות לה’.
כבר בתחילתו הוא היום הבהיר ראש חודש כסלו, בו נתבשרנו על הרפואה והישועה, כאשר הרבי יצא לביתו בשנת תשל”ח, אחרי שהיה ספון בחדרו מאז ליל שמיני עצרת בעקבות האירוע הבריאותי.
למחרת, ב’ כסלו, היום בו חזרו בפועל ממש הספרים בשנת תשמ”ח (אחרי פסק–הדין הסופי אחרי הערעור שניתן בכ”ה מרחשוון) למקומם האמיתי - 770. והרי סוף–סוף זהו העיקר וזוהי התכלית של כל ה”דידן–נצח” ולשם כך היה כל המשפט, כדי שהספרים אכן יחזרו בפועל ממש.
ובהמשך החודש ישנם עוד כמה וכמה ימים בהירים ומאירים הבאים לקראתנו.
“והימים האלה נזכרים ונעשים”, ימים של שחרור וגאולה ופדות, שבדרך כלל קדמו להם ימים של צער וכאב וגלות.
ובקשר לכל זה, חשוב ונחוץ ונוגע להדגיש שוב ושוב נקודה פשוטה בתכלית אצל כל מי ששם חסיד נקרא עליו, גם אם ל”דעת בעלי בתים”, שהיא היפך דעת תורה, נדמה להיפך, כדלקמן.
אולם תחילה יש להסביר ולהדגיש את החשיבות שבעצם העובדה ש”שם חסיד נקרא עליו”, עד כמה חשוב להזדהות אכן עם “שם חסיד”, גם אם נדמה שלא תמיד זה יפה ונחמד ואולי אפילו לא משתלם.
אני “שייקה פייפער”…
המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס היה נוהג לספר:
פעם הגיע מישהו לשער ביתו של השר, מושל–העיר, וכשכל ארשת פניו אומרת חשיבות והכרת ערך עצמו ביקש להיכנס פנימה. שואל אותו השומר העומד בשער: “מי אתה?”
“האינך יודע?” עונה הלה עם כל ה”ברייטקייט” (ההרחבה והביטחון העצמי) - “דודי הוא פלוני, שר חשוב בממשלה, המקורב מאד לראש הממשלה”.
“יפה מאד”, עונה העומד בשער, “אבל מי אתה?”
“מה זאת אומרת?” מתרעם המבקש להיכנס, “אחי הוא פלוני, מנהל ראשי ואיש אמונם של מלכים ורוזנים”.
“מכובד מאד”, אומר השומר, “אבל מי אתה?”
“איזו מין שאלה היא זו?” מתנפח הלה, “אני נכדו של פלוני, שכל הארץ רועשת מכל מילה שלו!”
“מצוין”, מגיב השומר, “אבל מי אתה??”
כאשר הבין שאינו יכול לברוח עוד ולהסתתר מאחורי ייחוסים מסביב - עונה הוא בחצי פה: “אני אינני אלא ‘שייקה פייפער’”… בן בלי שם, לא תואר ולא הדר לו, ללא כל מהות, כלום’ניק.
“שם חסיד נקרא עליו” - פירושו לא רק מה עשית, מה למדת, מה אתה יודע ומרגיש וכו’. כל אלו אינם אלא דברים שמסביב, אבל לפני הכל ואחרי הכל ישנה הנקודה הפשוטה - מי אתה? האם אכן שם חסיד נקרא עליך?
ישנו מי שלמד ויודע חסידות; אולי הוא אפילו “משכיל” ואלי גם “עובד”. הוא יודע, או לפחות חושב שהוא יודע, את כל התיאוריה והאידיאולוגיה של ליובאוויטש. אבל כאשר שואלים אותו מי הוא עצמו, אין הדבר פשוט אצלו שזו כל מהותו. הוא מעדיף להיות ‘לא מזוהה’, ואולי אפילו הוא מוכן לפעמים לשייך עצמו למשהו אחר, שאולי גם הוא יציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב - אבל זה לא האמת היחידה שאין בילתה. זה לא ליובאוויטש.
שם חסיד נקרא עליו
ליובאוויטש, כידוע, היא אך ורק מה שקובע “בעל הבית של ליובאוויטש”. כאשר הוא קובע ששלוחיו של נשיא דורנו כבר סיימו את השליחות, והדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא רק קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש - אז כל העניינים וכל הפעולות צריכים להיות חדורים כיצד זה מוליך לקבלת פני משיח צדקנו! זו ליובאוויטש כיום, משום שכך קובע “בעל הבית של ליובאוויטש”!
ה”משכיל” החב”די מכיר בעובדה שליובאוויטש זו האמת המוחלטת שאין בלתה; אבל אין לו את העוז להזדהות בגלוי ובפומבי עם מה שאולי לא ימצא חן בעיני מישהו. ולכן הוא מציג את עצמו כ’מי שאינו נוקט עמדה’. כמי שאינו שייך למחנה מסוים ואין לו דעה עצמית מגובשת בנושא זה. הוא מעדיף להיות נחמד ומקובל ולשמור על קשרים טובים עם כולם…
לעומתו, ישנו מי שאולי מבין פחות ממנו, ואולי אפילו אינו יודע מאומה. אבל כששואלים אותו, או שהוא שואל את עצמו, מי הוא, אזי ברור אצלו ששם חסיד נקרא עליו. הוא לא מתבייש במה שהוא.
הרבי קובע ומתווה
לקראת הימים הבהירים והמאירים של החודש החסידותי, חודש כסלו, חשוב וחיוני להזכיר שוב ושוב את הדבר הברור לכל חסיד - הרבי, הוא ורק הוא “בעל–הבית” האמיתי והיחידי על כל מה שקורה.
גם כאשר רואים ושומעים דברים שקורים עם הרבי שלכאורה אין הוא “בעל–הבית” עליהם. כמו למשל חסרון בבריאותו הגשמית לעינינו, או מצב של מאסר וגלות בהם הוא נמצא, או דברים שהוא זועק ככרוכיא נגדם ובכל זאת הם קורים לא כפי רצונו וזעקותיו - גם אז ברור ופשוט ללא כל ספק כי הרבי הוא ורק הוא “בעל–הבית” האמיתי והיחידי על הכל, וכל מה שקורה הוא אך ורק בהסכמתו המלאה, מסיבה הידועה אך ורק לו.
כשם שבורא העולם עושה ופועל ומאפשר לפעמים דברים שנראים לכאורה מנוגדים בתכלית לרצונו ולכוונתו בבריאת העולם - בגלל כוונה אלוקית עמוקה שאינה מובנת לנו כלל ואינה נראית כלל לעינינו. כי אין אנו יודעים ומבינים כלל את דרכיו ואורחותיו של תמים דעים - ככה ממש הוא בנוגע לצדיקים, שאמרו רז”ל כי הם “דומים לבוראם”, ובפרט בנוגע לרבותינו נשיאנו. רעיון זה הוא עיקרי ויסודי בדרכי החסידות.
כשיודעים זאת, מתייחסים אחרת לכל מה שקורה מסביב. יודעים ברור כי “המצב בשליטה”. יש מי שמנהל את העניינים, ושום דבר לא יכול להפריע לו למלא את המשימה שנטל על עצמו. ברור ופשוט שאם הרבי יתעקש ויחליט להביא ברגע זה את הגאולה לעיני כל, יכול הוא לעשות זאת ללא ספק (כמפורש בשיחת ש”פ פינחס תשד”מ). ומה שאינו עושה זאת, זוהי מסירות נפש הכי גדולה מצדו, משום שרצונו של הקב”ה לעכב את הגאולה ברגע נוסף לצורך כוונה אלוקית עמוקה שהדברים צריכים ללכת באופן זה דווקא.
מכיוון שאנו יודעים בפשטות ש”הכל בשליטה”, גם מה שנראה לנו להיפך ממש, הרי ברור שצועדים אנו לקראת הניצחון והגאולה השלמה והמוחלטת. שהרי מי שקבע זאת הוא הוא מי שמנהל את העניינים ומשגיח על הכל בהשגחה פרטית ומיוחדת. הוא–הוא שקבע את שליחות ותפקיד דורנו זה, הדור השביעי.
ומכיון שהוא הוא גם התובע מאתנו יותר ויותר ליטול חלק פעיל בהבאת הגאולה באותו רגע שנותר, בקיום “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש” - הרי בוודאי שרצונו יתקיים במילואו גם בזה. וסוף סוף בוודאי נעשה גם אנו כולנו כאחד שליחות ותפקיד זה בשמחה ובטוב לבב, מתוך ביטחון מוחלט שתיכף ומיד ממש נראה גם בעיני בשר את מלכנו משיחנו שליט”א.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!