פורים או–טו–טו יחלוף, אבל עמלק ימשיך ללוות אותנו לאורך ימות השנה, וינסה לקרר את

פורים או–טו–טו יחלוף, אבל עמלק ימשיך ללוות אותנו לאורך ימות השנה, וינסה לקרר את ההתלהבות החסידית שלנו, את הרוח המפעמת באמונה במלך המשיח. ומשה? הוא על ההר, מרים את ידיו מעל הראש, כמו רומז לנו, שבמלחמה נגד עמלק צריך אמונה פשוטה למעלה מכל הבנה, הגיון ופלפול שכלי >> לחיים!

 כותב כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ בעיתון “הקריאה והקדושה”:

“רבים מעמנו בני ישראל, שלדעתם מאמינים הם, ואף הולכים לבית הכנסת להתפלל, סוברים כי גאולת ישראל תבוא על ידי אידיאל עולמי כל שהוא ולא על ידי גואל יחיד. כלומר, מאמינים הם במשיחיות, אבל לא באדם שיהיה משיחן של ישראל.

“שום סברא אינה רחוקה מהאמת יותר מזו של המשיחיות, ושום אשליית שווא יהודית לא הייתה כפירה ברורה כל כך כמו אשליית הרעיון המשיחי תחת משיח חי וקיים.

“התורה, הנביאים וחז”ל מרבים לדבר אודות משיח כגואל יחיד, כפי שהיה משה רבינו. על מלך המשיח מדברים הם, ולא על המשיחיות. וכך אומרים אנו בכל יום בעיקרי האמונה “אני מאמין … בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו”. המילים “שיתמהמה” ו”לו” מתייחסות לאדם חי, ולא לרעיון מת.

“משיח יהיה גואל יהודי, אדם שיהי’ מנהיג גדול, ויבוא מזרעו של דוד המלך. לדברי הגמרא בריאתו עלתה במחשבת הבורא קודם שנברא העולם, כי הוא מהווה תכלית כוונת ריבונו של עולם בבריאה”.

צריך להתחיל מלמטה

מדוע כל כך נוגע שמשיח צריך להיות דווקא בשר ודם, ולא שהגאולה תבוא על ידי הקב”ה בעצמו, עד שענין זה הוא מעיקרי האמונה?

מכיוון שהמטרה היא דירה לו יתברך בתחתונים, והכוונה היא שדירה זו תיעשה דווקא על ידי התחתונים ובכוחותיהם שלהם מצד עצמם. ואם משיח ח”ו אינו בשר ודם, אם כן הוא אינו מן התחתונים, ואין יכולה להתבצע על ידו תכלית הבריאה שהדבר ייעשה על ידי התחתונים עצמם.

תכלית זו של דירה בתחתונים מתחילה קודם כל במלך המשיח עצמו. יחד עם היותו עליון ביותר, “ירום ונישא וגבה מאד”, עליו להיות חלק מן התחתונים, כדי שדווקא התחתונים יעשו את הדירה לו יתברך. המלך המשיח תפקידו להביא לסיום והשלמת הדירה בתחתונים, ולכן הדברים אצלו צריכים לבוא דווקא מלמטה, כולל בהיותו בגוף גשמי בעולם הזה.

זו הסיבה, שדווקא אצל משיח לא די להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו, אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”, מלמטה למעלה. ובפרט אחרי שמלאו ‘חיים’ שנה לנשיאותו, כמודגש בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח. וכמו שכתוב “ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” - “זה מלך המשיח וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”. שהתחתונים דווקא יעשו אותו למלך, יקבלו את מלכותו ויכתירוהו, ועל ידי זה יוסיפו בו חיים ויפעלו את התגלותו כמשיח.

להגיע לתכלית

זו גם הסיבה שאנו מתעקשים כל כך על האמונה כי הרבי מלך המשיח שליט”א חי וקיים. כל מה שהיה בג’ תמוז תשנ”ד - גם אם אין לנו שום הבנה מה כן קרה שם - הרי אנו מאמינים ובטוחים שלא היה שם שום ענין ח”ו של הסתלקות הנשמה מן הגוף.

רבים תמהים - לשם מה ההתעקשות הזאת שהרבי חי וקיים? מה זה נותן? לשם מה מתעקשים על זה? וכי הרבי צריך דווקא את היד הגשמית והאברים הגשמיים?! וכי אין הרבי יכול לפעול את כל העניינים ללא שיהי’ בגוף גשמי?

גם מצד ההתקשרות שלנו אל הרבי - האם אי אפשר להתקשר לרבי ללא האברים הגשמיים? מדוע אם כן להתעקש דווקא על דבר שרבים לא מקבלים זאת כלל?

האמת היא, שהתעקשות זו מיוסדת על האמונה המוחלטת בדברי הרבי, שבדורנו זה לא תהיה ולא יכולה בשום אופן להיות הסתלקות הנשמה מן הגוף. ואין זו רק משמעות מדברי הרבי במקומות ספורים (שגם בזה די ומספיק לנו. כי גם מילה אחת של הרבי, או אפילו רק המשמעות מדברי הרבי, זו תורת–אמת מוחלטת ואין בילתה), שאז אולי עלול מישהו לחשוב שניתן לדון ולהתווכח האם אמנם זהו פירוש הדברים שם - אלא שכך עולה ברור מכל תורתו המופלאה של הרבי מיום עלותו לנשיאות חב”ד.

כבר עם עלותו לנשיאות הכריז הרבי כי אנו נמצאים בדור השביעי שתפקידו ושליחותו לגמור ולסיים להוריד את השכינה “למטה בארץ” ולהביא את הגאולה בפועל ממש. על נקודה זו בנויה עיקר תורתו ושיטתו המופלאה של הרבי בכל חלקי התורה. על כך בנוי גם כל מפעל השליחות האדיר שבנה בכל רחבי תבל - להכין את העולם כולו להיות דירה לו יתברך בתחתונים.

בפרט בשנים האחרונות שבהן הרבי מכריז ללא הרף כי דורנו הוא הדור האחרון לגלות שהוא הוא הדור הראשון לגאולה. הוא מדגיש כי נשיא הדור הוא משיח שבדור, וכי משיח “מנחם שמו”, “וגם מענדל”. ו”כל אחד הי’ דורש אחר שמו” (ולא שהתלמידים חידשו ששמו כשם רבם). ואנן (חסידים) נעני’ אבתריי–הו (בנוגע לרבותינו נשיאינו ובפרט כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו)”! הוא אומר ש–“770” בגימטרייא “בית משיח”. וכי ישנה הבטחה גמורה בתורה שבדורנו עוברים לגאולה “ללא הפסק בינתיים” בין החיים הגשמיים שלנו נשמה בגוף, לחיים הנצחיים שבגאולה. ובניגוד לכל הדורות הקודמים, כולל דורו של הרבי הריי”צ, בהם “לא נשלם הבירור” ולכן הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף. הרי בדורנו זה, הדור התשיעי לבעש”ט והדור השביעי לרבינו הזקן, מקבלים את כל הגילויים הכי נפלאים של עצמותו יתברך, באופן של נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות. והרבי אף נותן לכל דברים אלו תוקף של נבואה לטובה שלא ייתכן בה שום שינוי ח”ו.

ומכיוון שהכוונה האלוקית שתתממש בגאולה היא דירה לו יתברך בתחתונים דווקא, הרי משיח חייב להיות דווקא מן התחתונים, נשמה בגוף גשמי.

לכן אין מקום לשאול לשם מה צריכים אנו לומר ולהיאבק על כך שהרבי נמצא גם עתה דווקא בגוף גשמי - שהרי זהו עיקר ענינו של משיח, דירה בתחתונים, ולכן זה מתחיל ממנו עצמו, מהגוף הגשמי שלו דווקא, שגם כפי שהוא גשמי, תתגלה שייכותו האמיתית ל”יש האמיתי”.

המטרה של עמלק החסידי

נגד אמונה מוחלטת זו בא עמלק להילחם. הוא בא לכל אחד ואחת מאתנו, כאשר הגענו ל”רפידים” - “שרפו ידיהם מדברי תורה”.

כל זמן שעסוקים בתורה - תורתו של הרבי מלך המשיח, ובמיוחד בדבר–מלכות משיחות תנש”א–תשנ”ב - אזי אין מה לחשוש מאותו “עמלק”. שכן תורתו של הרבי ממלאת את כל מציאותו של היהודי, ומורה לו את הדרך האחת והיחידה - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

אולם כאשר “רפו ידיהם מדברי תורה”, כאשר מנסים להרפות קצת את הידיים - ואין הכוונה “להרפות” את הראש. הראש ימשיך ללמוד ולהבין ולהתעמק ולהתפלפל ולהוציא קובצי חידושי–תורה ופלפולים, ואפילו בנושאי משיח וגאולה. אלא שהדברים נאמרים רק בראש, ברמתם העליונה הנעלית והנפלאה של לימוד ופלפול, ולא מורידים אותם לרמה הנמוכה של הלב. הדברים לא יורדים עד לחיים הרגילים שיהיו מלאים וחדורים לגמרי ב”לחיות עם משיח” - אז עלול לבוא עמלק, חס ושלום.

עמלק גם הוא “יודע את ריבונו” - הוא לומד נגלה וחסידות, הוא אפילו מתבונן ומתעמק באלוקות ומתפלל באריכות. הוא טוען גם לשייכות ל”דור השביעי” ועוסק בלהט ב”מאמרים ולקוטי שיחות של נשיא דורנו”.

אלא שהוא בא להפריד בין התיאוריה ובין המעשה. בין התורה לבין הלב והידיים. הוא טוען שלא כל מה שטוב ואמיתי ברמה התיאורטית, טוב ואמיתי ברמה המעשית. “עמלק” מלשון “ומלק את ראשו” - הוא מנסה “למלוק” את הראש מן הגוף. לחלק ולהפריד בין האמונה הפנימית של יהודי ושל חסיד ובין הנהגתו בפועל בחייו הרגילים. ובמיוחד כשהוא יוצא החוצה ובא במגע עם הזולת.

הוא מגייס לעזרתו את כל המילים הקדושות והאמיתיות שלמד. החל מ”כלים דתיקון” ו”אופן המתקבל”, ועד לאהבת ישראל ואחדותם של חסידים. ו”בכוח התורה” שלו רוצה הוא, רחמנא–ליצלן, להטיל ספקות (“עמלק” בגימטרייא “ספק”) ולקרר (“אשר קרך בדרך”) את היהודי, שלא יתקדם ללא חת בדרך הסלולה והכבושה, האחת והיחידה, המובילה למתן–תורה, לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

אותו עמלק יודע למי להיטפל. ישנם כאלו שנפלטו מן הענן, “הנחשלים אחריך”. והגיעו גם למצב של “ואתה עייף ויגע”, עייפים מהגלות, עייפים מהפעולות להביא את משיח. שהרי כבר עברו כך וכך שנים מבשורת הגאולה ועדיין נדמה שרואים את ההיפך, ועד כדי מצב של “ולא ירא אלוקים”.

לאלו הנמצאים במצב זה פונה עמלק עם כל עוצמתו. כולל העוצמה התורנית ואפילו החסידותית, ובעטיפה של התקשרות לוהטת באילנא דחיי, ומנסה לחבל באמונתם הלוהטת שאכן אנו צועדים ממש לקראת התגלות מלכנו משיחנו.

משה על ההר אבל הוא איתנו

יש הבדל מהותי בין כל המלחמות של עם ישראל לבין מלחמת עמלק. במלחמות קודמות נצטווינו לא להילחם חזיתית; “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון”. אך במלחמת עמלק, הפעם צריך ליטול כלי–נשק ביד ולהילחם בגשמיות. הפעם אין ברירה. אם רוצים אנו ללכת בדרכו של משה רבינו, חייבים להילחם באויב שעומד באמצע ומפריע ומנסה לעצור את כל השיירה על–ידי ש”ויזנב בך את הנחשלים אחריך”.

ברגעים כל–כך קריטיים, במלחמה עם אויב כה מסוכן, אפשר לנצח אך ורק על–ידי “בחר לנו אנשים”, “אנשי משה”, המקושרים והשייכים כל כולם לגמרי אך ורק למשה רבינו.

בשעה שזקוקים כל–כך להדרכה והכוונה והוראות ברורות ממשה רבינו - דווקא אז נדמה כאילו משה רבינו לא משתתף במלחמה זו. הוא “עלה ראש הגבעה”, יחד עם אהרן וחור ומטה האלוקים, ואת המלחמה למטה הוא משאיר, כביכול, לאותם “אנשי משה” הנמצאים כאילו (ח”ו וח”ו) לבדם בשטח.

האמת היא, שבמלחמה זו יכול לנצח אך ורק משה רבינו. רק הוא מי שמנהל את המלחמה. רק העובדה שידיו מתרוממות או מורדות קובעת את גורל הקרב.

לעומד מן הצד, ואפילו למי שמשתתף במלחמה בפועל, נדמה כאילו משה רבינו “עלה ראש הגבעה”. כאילו השאיר את חייליו לבד בשטח, חשופים להתקפותיו הכפרניות של אלוף הקרירות והספיקות - עמלק. הסוחף אחריו את ה”זנבות” שאינם יכולים לעמוד איתנים על מקומם.

כדי לנצח את עמלק, מחליט משה רבינו להרים את הידיים מעל הראש - לא ללכת על–פי הראש והשכל, אלא דווקא להתעצם באמונה פשוטה ולוהטת שלמעלה מן השכל. שכן השכל מצד–עצמו - אפילו שכלו של משה רבינו, תכלית החכמה דקדושה - אין בכוחו לנצח את עמלק. רק כאשר הולכים באמונה פשוטה ולוהטת, בלי שום חשבונות ובלי שום חישובים - רק אז אפשר לנצח את עמלק ולהתקדם לקבל פני משיח צדקנו.

“אנשי משה” יודעים בבירור שמשה רבינו הוא ורק הוא מנהל את המלחמה; הוא נמצא עמנו ממש, ומוליך את כולנו בכל רגע ובכל פרט ממש. יודעים הם שהרבי אוחז בידו של כל אחד ואחת, והולך עמו בכל צעד ושעל.

זה הזמן שכל אחד מאתנו משליך עצמו אל המלחמה מבלי התחשב בשום דבר; מוסר את עצמו למשה רבינו ללא חשבונות. לומד את תורתו, ובפרט את הדבר–מלכות, בהכרה ברורה שהרבי אומר לנו עכשיו שיחות אלו ונותן לנו עכשיו הוראות אלו. מפיץ את בשורת הגאולה בדיבור, בכתב, בפרסום ובכל צורה אפשרית. חי כל הזמן בהרגשה ובהכרה ברורה שיש רבי כפשוטו.

ולצד השמחה והריקוד (ובפרט בימי חודש אדר, כפי שנצטווינו) על כך שמשיח צדקנו מגיע ברגע זה ממש, ישנה גם זעקה מעומק הלב “עד מתי” יימשך מצב בלתי נורמלי זה של “עלה ראש הגבעה” - רצוננו לראות את מלכנו משיחנו בעיני בשר כפשוטו, בלי פשט’לאך.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.