לקט מנהגי המלך ביום של ‘עד דלא ידע’, יום הפורים

לקט מנהגי המלך ביום של ‘עד דלא ידע’, יום הפורים

ליל פורים

לתפילת ערבית ירד הרבי לבית המדרש כשהוא לבוש בגדי שבת (של משי). זמן התפילה הוא מיד בזמן שאפשר להתפלל, כבכל מוצאי תענית (מלבד כשחל פורים במוצאי שבת, שהתפללו ערבית באיחור קצת כדי לאפשר לציבור להביא את המגילה).

קריאת המגילה

במשך הרבה שנים השתמש הרבי במגילה ישנה רגילה שהיתה ארוזה בתוך קופסא פשוטה מקרטון. אולם בשנת תשכ”ט נתן לו אחד החסידים במתנה מגילה חדשה ומהודרת, בתוך נרתיק מכסף. ומני אז השתמש במגילה זו.

וכך היה המעשה: הרה”ח ר’ געציל רובאשקין קנה מגילה אצל סופר מסוים, וכשהראה אותה לסופר ר’ ישעיה מאטלין, הסופר של הרבי, התבטא שזו מגילה יפה עוד יותר ממה שיש לרבי. בעקבות כך הזמין הר”ר געציל אצל אותו סופר מגילה נוספת וצרף אליה נרתיק מכסף ונתנם לרבי. בתחילה מיאן הרבי לקבלם משום “שונא מתנות יחיה”, אולם משהפציר בו הנ”ל, התנה הרבי את קבלת המגילה והנרתיק בכך שיסכים לקחת בעבורה תשלום של 50 דולר, וכך הווה.

לקריאת המגילה הוציא הרבי את המגילה מנרתיקה, וכפלה כאגרת לשלושה חלקים, והיתה נשארת כפולה עד סיום הקריאה. פעמים רבות הבחינו שהרבי מברך בעצמו את הברכות יחד עם הש”ץ, וממהר לסיימן לפני שמסיים הש”ץ כדי לענות אמן על ברכת הבעל קורא.

אחרי תפילת ערבית היה הרבי קורא בביתו את המגילה לפני הרבנית הצדקנית ע”ה, קריאה זו היתה במהירות. כך היה עד שנת תשל”ח, באותה שנה, עקב דרישת הרופאים מהרבי שלא להתאמץ, ביקש מאחד המשמשים בקודש שיקרא במקומו, וכך נמשך הדבר גם בשנים הבאות.

הכאת המן

במנהגי חב”ד כתב הרבי “מכין המן איזה פעמים במשך הקריאה, במקום שנזכר באיזה תואר: האגגי, הרע, וכיו”ב”. אולם למעשה הכה הרבי ברגלו (פעמים הימנית ופעמים השמאלית) בכל פעם שנזכר המן במגילה, אלא שבכולם הכה קלות, ובהמן שנזכר בו איזה תואר הרבה להכות בהדגשה יתרה ובמשך זמן רב יותר.

משלוחי מנות מעם המלך

כעשר–עשרים דקות אחרי תפילת שחרית (לכאורה, טעם הקפידה לקיים מצוות משלוח מנות אחרי התפילה הוא, כדי להסמיך המצוה לברכת ‘שהחינו’), קרא הרבי למזכיר ר’ יהודה לייב גרונר ומסר על ידו משלוח מנות לג’ אנשים: כהן, לוי וישראל.

כהן - המזכיר ר’ אליהו קווינט. אחר פטירתו היה ה”כהן” הסופר ר’ ישעיה מאטלין ואחריו ר’ מרדכי ריבקין.

לוי - הרה”ח ר’ שמואל לויטין. אחר פטירתו היה ה”לוי” הרה”ח ר’ שמואל דוד רייטשיק.

ישראל - המזכיר ר’ חיים מרדכי אייזיק חודקוב.

בשנים הראשונות היה שולח משלוח מנות על ידי שליחים גם לכמה אדמו”רים וקרובי משפחה שהתגוררו בניו יורק. כשחזרו השלוחים היה הרבי מודה להם ומברכם בברכת היום, ושיזכו לשלוח מנות לשנה הבאה, או גם לימות המשיח וכיוצא בזה.

המנות כללו בקבוק ‘משקה’ (“בנדיקטין” ובשנים המאורחות יותר “סמירנוף”) ומיני מאפה (“אזני המן”) ובמשך השנים נוספו גם פירות. את המנות שם הרבי בשקית נייר אחת, והיה מגביה כל שקית ושקית (כעין קנין) ונותנה לשליח באומרו: זה עבור הכהן, זה עבור הלוי, וזה עבור הישראל. לפעמים היה מוסיף: לא משנה איזו שקית תתן, כולן שוות זו לזו.

אחר שנתן ‘מתנות לאביונים’ נכנסו להיכל קדשו כמה יחידים והביאו לרבי משלוח מנות, בנוסף על משלוחי מנות שהגיעו מכמה מקומות ומאורחים. שניים מאנ”ש שהיו נכנסים אל הרבי ונותנים “משלוח מנות” באופן אישי, היו הרה”ח ר’ שלום הכט ע”ה והרה”ח ר’ יהודה לייב ביסטריצקי ע”ה. את שאר המשלוחים היה מכניס המזכיר. את המשלוחים שקיבל הרבי לביתו, השאירם שם, ואת אותם שקיבל ל–770, חלקם שלח לביתו, חלקם הביאו להתוועדות וחלקם הוציא הרבי אחר כך וציוה לתתם לתלמידי הישיבות והכוללים, ולתלמידות בית רבקה וכו’. בהזדמנות מסוימת ביקש שיהנו מהמאכלים עוד בסעודת הפורים.

‘מתנות לאביונים’ מהרבי

בפורים, אחר ששלח משלוח מנות, נכנס אל חדרו של הרבי ראש הישיבה הגה”ח הרב מרדכי מענטליק, ונתן לו הרבי סכום של 100 דולר עבור “קופת בחורים” אותה ניהל, כדי לתתם כמתנות לאביונים לתלמידים הבאים מבתים חסרי כל (על פי הידוע היחס המיוחד של הרבי לתלמידי התמימים ממש, כאב אל בניו). הרבי הדגיש שיש לחלק המתנות לאביונים ביום הפורים עצמו.

אחר כך היה נותן לעוד אחרים שנכנסו אליו סכומים נוספים עבור מתנות לאביונים, חלק מהסכומים נתן במזומן וחלק בהמחאה.

הגבאי הרה”ח זאב כ”ץ שהיה נכנס אל הרבי, סיפר שמידי שנה היה שואלו הרבי כמה נתן בשנה שעברה, והיה מוסיף עוד. גם הר”ר משה גרונר, שאף הוא היה נכנס בקביעות, הבחין בשנת תנש”א שהרבי שינה ממנהגו והוסיף בנתינתו סכום גדול על מה שנתן בשנה שעברה. וכששאל על כך את הרבי, ענה לו שאין מה לפחד ויסיח דעתו מכך. לשנה הבאה הבין כי זו הייתה השנה האחרונה - לעת עתה - שנתן לו הרבי עבור ‘מתנות לאביונים’.

היו פעמים שהרבי נתן בעצמו מעות לאביונים אחרי תפילת שחרית בדרכו לחדרו, או שיצא במיוחד מחדרו ונתן מתנות לאביונים שעמדו בסמוך לשם.

חינוך במצוות החג וכינוסי הילדים

פעמים היה מעורר שגם קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך יקיימו את מצוות הפורים, ואף יש לשלבם בקיום “מבצע פורים”, בכך שישפיעו גם על חבריהם הקטנים לקיים מצוות אלו.

במשך היום היה הרבי אוכל “אוזן המן” ממולא בפרג.

זמן מה אחרי תפילת מנחה, יצא הרבי לביתו לסעודת פורים עם הרבנית הצדקנית, ואחרי קרוב לשעה חזר להיכלו ב–770, ויצא לתפילת ערבית בשעה הקבועה 6:45.

התוועדות פורים - ‘עד דלא ידע’

עד שנת תש”ל, בחייה של הרבנית אשת אדמו”ר הריי”צ, היה עולה הרבי לביתה כחצי שעה קודם ההתוועדות הגדולה בבית המדרש למטה, לסעודה קלה (‘משקה’ ו’מזונות’), בלוויית כמה חסידים שנקראו בשם, ואמרו ‘לחיים’ וניגנו ניגונים.

מאורע נדיר אירע בשנת תשמ”א (כשחל פורים ביום ו’), שאחרי תפילת מנחה נכנס הרבי שוב אל בית המדרש, וציווה לסגור אחריו את דלת הכניסה, והתחיל לומר מאמר דא”ח (ד”ה ליהודים היתה אורה). עם סיום אמירת המאמר ביקש שימזגו לו כוס יין ואמר “לחיים”, והורה לנוכחים לנצל את הרגעים ולומר “לחיים” ללא הגבלות. התחיל לשיר “ופרצת”, עמד על רגליו וענה בברכת “לחיים ולברכה” לכל הנוכחים. לאחר מכן ביקש למזוג לו כוס יין נוסף, ואמר שוב “לחיים”, ואחרי כן ברך ברכה אחרונה.

בהתוועדויות פורים בכלל, היו גילויים נפלאים מהרבי, כשהיה ניכר עליו התרוממות ושמחת הנפש, וכן בדיבור אודות עניינים ונושאים מיוחדים, אבל במשך השנים רק פעמים ספורות הרבה הרבי בשתיית יין בהתוועדות פורים, ובשנים אלו נתקיים מאמר רז”ל “נכנס יין ויצא סוד”.

בפורים תשי”א - חודשיים אחרי התחלת נשיאותו - דיבר אז בשפלות גדולה ומבהילה על כך שהכריחוהו לקבל על עצמו עול ההנהגה אף שאינו ראוי לכך. כמה שנים לאחר מכן, בשנים תשט”ז ותשח”י, קיים הרבי “עד דלא ידע” כפשוטו בשתיית הרבה משקה ‘בנדיקטין’. גם בשנת תשכ”ו שתה בריבוי ואף ציווה לרבים מהמשתתפים לשתות (ראה באריכות בגיליון זה).

בשנים הראשונות הייתה ההתוועדות נמשכת ומתארכת הרבה, כשבע וכשמונה שעות, ולפעמים עד אור הבוקר ממש.

לפעמים, תוך כדי התוועדות, כשרצה לבאר משהו בדרך הצחות, הזכיר את המנהג לומר “פורים תורה”, אולם הבהיר ש”פורים תורה” אינו ענין של ליצנות ח”ו כטעות העולם (כי תורה וליצנות הם ב’ הפכים, שהרי אמרו רז”ל שכת לצים אינם מקבלים פני שכינה), אלא שבמקום לדייק ולהתייגע על עומקם של דברים, מתעכבים על ענין שטחי יותר, הקשור ומביא לידי הוספה בשמחה, אבל בכל אופן, הרי זה ענין של תורה, ככל ענייני התורה.

(מלוקט מתוך הספר “אורחות מנחם” - מנהגים והנהגות קודש - שיצא לאור בימים אלה, וחולק כ’תשורה’ בחתונת משפחות לאזאר וגולדשמיד)