לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

נוסף על ההוראה הנלמדת מכללות פרשת חוקת, שמילוי השליחות צריך להיות באופן של “חוקה”, חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי’ . . ישנה הוראה נוספת — שעבודה זו צריכה להיות באופן של מסירת נפש • משיחת ש”פ חוקת תשמ”ג. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. ביאור ההוראה מכללות הפרשה — פרשה חוקת:

מבואר בדרושי רבותינו נשיאינו דפרשה זו, שכללות הענין ד”חוקה” (“זאת חוקת התורה”, “בחוקותי”) הוא — מלשון “חקיקה”, על–דרך הענין דאותיות החקיקה, אותיות שבלוחות.

ומובן, שהקשר שבין “חוקה” ל”חקיקה” אינו רק מפני הדמיון שבאותיות דתיבות אלו, כי אם עיקר הקשר הוא בתוכן הענינים, היינו, שהתוכן ד”חוקה” שוה לתוכן ד”חקיקה” (כדלקמן), וכתוצאה מזה — מתבטא הקשר שלהם גם בדמיון שבאותיות דתיבות אלו. 

והביאור בזה:

מבואר בכמה מקומות (וכן בדרושים של בעל הגאולה) שכללות המצוות מתחלקים לג’ סוגים כלליים: משפטים, עדות, וחוקים.

והענין המיוחד ד”חוקים” הוא — מצוות שלמעלה מטעם ודעת, ובלשון חז”ל: חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי’, כלומר, לא זו בלבד שיש לקיים מצוות אלו בפועל ממש (דמאי קמ”ל!), אלא עוד זאת, אין לך רשות אפילו להרהר אחרי’ במחשבה בלבד, מכיון שזהו ענין שלמעלה מטעם ודעת.

דהנה, אף שמבואר באגרת הקודש (סי”ט) שבעצם כל המצוות הם למעלה מהבנה והשגה, “טעמי מצוות לא נתגלו, והם למעלה מהשכל וההבנה, וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה, אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית הטעם וגבולו, אלא בתוכו מלובש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה כו”’ — אף על פי כן, מובן בפשטות שענין זה מודגש ביותר ובעיקר במצוות הנקראים בשם “חוקים”, כמו: “זאת חוקת הפסח”, “זאת חוקת התורה” — בנוגע לפרה אדומה (בפרשתנו).

[וזהו גם הביאור על הקושיא הידועה (שהובאה במפרשים), דלכאורה, אינו מובן: כיצד אפשר לומר “זאת חוקת הפסח”, הרי בנוגע לקרבן פסח מפורש בתורה הטעם לכך — “זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים גו”’, וכן מ”ש “זאת חוקת התורה” בנוגע לפרה אדומה, הרי מצינו בה ענין של טעם והסברה — כמובא גם בפרש”י בפרשתנו: “ותבוא אמו ותקנח כו’ תבוא פרה ותכפר על העגל”, ואם–כן, כיצד אומרים שענינים אלו הם למעלה מטעם ודעת?!

והביאור בזה — על–פי האמור לעיל: טעמים הנ”ל שנתגלו לנו — אינם מהווים “תכלית הטעם וגבולו”, כי אם טעם חיצוני כו’, ואילו מצד אמיתית ופנימיות הענינים הרי הם למעלה לגמרי מכל ענין של טעם ודעת — חוקה חקקתי גזירה גזרתי].

ב. והנה, מכיון ש”חוקים” הם מצוות שלמעלה מטעם ודעת, מובן שבהם לא שייך ענין של שינוי כלל.

כלומר: כאשר מדובר אודות מצוה שהיא על–פי טעם ודעת, הרי יש סברא לומר שכאשר משתנה הטעם ישנו שינוי גם באופן חיוב המצוה כו’, מכיון שהציווי בא כתוצאה ומסובב מהטעם. ועד שמצינו סברא כזו בנוגע לשיטת ר”ש ד”דריש טעמא דקרא” — שהחיוב הוא בהתאם לטעם הדבר.

ואף שבנוגע לענינים שהם מן התורה לא מצינו ענין זה בנוגע להלכה בפועל — הרי מצינו זאת על כל פנים בענינים שהם מדרבנן, היינו, שכאשר חכמים מתקנים וגוזרים על ענין מסויים, ובד בבד עם התקנה והגזירה מדגישים הם את טעם הדבר, אמרינן שהדגשת טעם הדבר היא כדי להורות שבהבטל הטעם (בדורות שלאחר, וכיו”ב) בטלה התקנה והגזירה.

וכל זה כאשר מדובר אודות ענינים שהם על–פי טעם ודעת; מה שאין כן כאשר מדובר אודות “חוקים” שלמעלה מטעם ודעת (חוקה חקקתי גזירה גזרתי) — לא שייך בזה שינוי כלל.

ועל פי זה מובן הקשר ד”חוקה” עם כללות הענין דאותיות החקיקה:

החילוק שבין אותיות הכתיבה (בדיו על הקלף) לאותיות החקיקה (האותיות שבלוחות) הוא — שאותיות הכתיבה יכול להיות בהם שינוי, היינו, שיכולים להפריד (ח”ו) בין הדיו לקלף, מה שאין כן באותיות החקיקה — לא שייך בהם שינוי, שהרי אי אפשר להפריד בין האותיות למציאות האבן שעלי’ חקוקים האותיות.

וזהו הקשר ד”חוקה” עם “חקיקה” — שבשניהם מודגש ענין התוקף והעדר השינוי, כנ”ל.

ג. ביאור ההוראה הנלמדת מפרשה חוקת — בנוגע לכללות העבודה הקשורה עם ימי הגאולה י”ב–י”ג תמוז:

כללות העבודה דהפצת התורה והיהדות חוצה, שזוהי העבודה הקשורה עם ימי הגאולה י”ב–י”ג תמוז, על–פי הוראתו ושליחותו של בעל הגאולה — צריכה להעשות באופן של “חוקה”, חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי’.

כלומר: לא זו בלבד שממלאים את התפקיד והשליחות של בעל הגאולה בכל הפרטים במעשה בפועל — דמאי קמ”ל — אלא עוד זאת, שמילוי שליחות זו היא באופן ד”חוקה” שאין להרהר אחרי’ אפילו במחשבה בעלמא!

ומזה באים גם לענין הב’ ד”חוקה” — מלשון חקיקה, שלא שייך בזה שינוי כלל:

כאשר מדובר אודות ענין שמחוץ למציאותו של האדם, דבר נוסף על מציאותו (בדוגמת אותיות הכתיבה, שהדיו הוא דבר נוסף ביחס למציאות הקלף) — אזי יכול הדבר להשתנות מפני סיבות כו’; מה שאין כן כאשר מדובר אודות ענין שנעשה דבר אחד עם עצם מציאותו של האדם (בדוגמת אותיות החקיקה, שהאותיות הם דבר אחד עם מציאות האבן שעלי’ חקוקים האותיות) — הרי שום סיבה שבעולם לא תפעל שינוי בדבר זה.

ובנוגע לעניננו: קיום ומילוי שליחותו של בעל הגאולה בהפצת התורה והיהדות חוצה — צריך להיות חקוק על לוח לבו של כל אחד ואחד, עד שענין זה נעשה דבר אחד עם עצם מציאותו, בדוגמת אותיות החקיקה — חקיקה מיני’ ובי’, ואז — לא שייך שיהי’ דבר שבעולם שיוכל לפעול שינוי וחלישות בעבודה זו.

ד. ביאור הקשר והשייכות דג’ תמוז עם השיעור חומש דיום זה — יום השלישי בשבוע דפרשת חוקת (בקביעות שנה זו) — בפסוקים שבין שלישי עד רביעי.

ובהקדים:

אודות יציאת בעל הגאולה מבית האסורים בג’ תמוז כדי לנסוע לעיר גלותו (קוסטרומה) למשך שלש שנים — מסופר שבשורה זו (על יציאתו מבית האסורים) נתקבלה אצלו ביום חמישי ראש–חודש תמוז, שאז נתנו לו רשות ללכת לביתו להתראות עם בני משפחתו למשך שש שעות, ואחר כך הי’ צריך לחזור לתחנת הרכבת, כדי לנסוע לקוסטרומה.

אלא שבפועל נדחתה הנסיעה ליום ראשון ג’ תמוז, כי — כאשר אמרו לו (במענה לשאלתו) שיגיע לקוסטרומה ביום השבת, הודיע בעל הגאולה בתוקף ואמר: בשבת לא אסע בשום פנים ואופן, וגם כאשר אמרו לו שלא יתנו לו לשהות מחוץ לכתלי בית הסוהר עד לאחרי השבת, ואם יסרב לצאת על–פי התנאים שלהם (באופן שיגיע לשם בשבת) יצטרך לשבת בבית הסוהר עוד ימים רבים — אמר להם בעל הגאולה: אשב כמה שאשב, אך בשבת לא אסע!

והנה, נתבאר פעם בארוכה (ראה שיחת ש”פ חוקת תשמ”א) שלכאורה, הנהגה זו אינה מובנת: מכיון שפקוח–נפש דוחה שבת (אפילו על הספק כו’) — מדוע סירב בתוקף לנסוע בשבת?

ליתר ביאור בשאלה זו — הסכנה והפקוח נפש על ידי זה שמחליט להשאר בבית האסורים (כאשר מוכנים לשחררו) היא בגדר ודאי, ולעומת זאת — החילול שבת הכרוך בנסיעה זו (כאשר יוצא ביום חמישי, ואומרים לו שיגיע לשם בשבת) — הרי [נוסף לזה שיש להסתפק בכלל אם שייך כאן חילול שבת אפילו מדרבנן (כדלקמן), הנה עוד זאת] כל זה הוא בגדר ספק בלבד, מכיון שישנה אפשרות להשתדל לבטל את הגזירה (שיצטרך לנסוע בשבת) לאחרי יציאתו מבית האסורים [ויש מקום להניח שיסכימו שישאר בביתו עד לאחרי השבת, ולא להשאירו זמן נוסף בבית האסורים — כדי שלא לגרום בלבול הסדר כו’, כידוע אופן ההנהגה שם, שכאשר מחליטים להוציא מישהו מבית האסורים, הרי זה נעשה באופן ד”ביד חזקה יגרשם”…], ואם–כן, לכל לראש — הי’ צריך להסכים לצאת מבית האסורים, למרות שהעמידו בפניו את התנאי שיצטרך להגיע לשם בשבת.

דהנה, מובן וגם פשוט גודל הסכנה והפקוח נפש שבה הי’ נתון בעת שבתו בבית האסורים, ועד כדי כך — שהראו לו את התעודה שבה נכתב גזר דינו הראשון — היפך החיים (“אחת דתו”) רחמנא ליצלן, ואחר כך המתיקו את גזר דינו לעשר שנים גלות בסביר, ורק אחר כך המתיקו את גזר דינו עוד יותר — שלש שנים גלות לקוסטרומה,

ומכיון שאותם אנשים שקבעו את גזר הדין הכי חמור (היפך החיים) — לא שינו את דעתם, אלא שכפו והכריחו אותם (מה”חלונות הגבוהים”) להמתיק את גזר הדין, הרי מובן, שכל זמן שהוא נמצא תחת רשותם (בכתלי בית האסורים), יעשו הם את כל המאמצים העומדים לרשותם כדי לבטל את ההוראה שניתנה להמתיק את גזר הדין כו’. ובפרט כאשר מעלה את חמתם כל כך שכאשר הם מסכימים כבר להוציאו מכתלי בית האסורים מסרב הוא לצאת משם כדי שלא יצטרך להגיע לעיר גלותו ביום השבת — שאז בודאי יחרקו שן ויעשו את כל המאמצים להרע כו’,

ובפרט שמדובר אודות גזר דין שנקבע כבר, אלא שאחר כך היתה הוראה לבטלו ולהמתיקו בגזר דין אחר — שאז נקל יותר להשיב את הדברים לקדמותם, מאחר שלא צריכים לפעול גזר דין חדש, כי אם לבטל את ביטול גזר הדין שלפניו.

ומכל זה מובן גודל הסכנה והפקוח נפש שנשקפה לו על ידי זה שסירב לצאת מבית האסורים על–פי התנאים שלהם, ועל פי זה — לכל לראש, הי’ צריך להסכים לצאת מבית האסורים ביום החמישי, מכיון שזהו ענין של פקוח נפש ממש!

ובנוגע לנסיעה באופן שיצטרך להגיע לשם ביום השבת — הנה לכל לראש, היתה אפשרות להשתדל לבטל גזירה זו לאחרי יציאתו מבית האסורים, שיניחו לו להשאר בביתו עד לאחרי השבת. ולכל היותר, אם לא היו מצליחים לפעול שיסכימו שישאר בביתו עד לאחרי השבת, והיו מחזירים אותו לבית האסורים — נו!… הרי לא הפסיד מאומה בכך שיצא מבית האסורים וניסו לפעול שיוכל לנסוע לאחרי השבת!

ואפילו אם לא היו מחזירים אותו לבית האסורים, אלא היו מושיבים אותו בעל–כרחו על הרכבת — הרי לכל לראש, הי’ יכול להשתדל אצל באי–כח המשטר (שבודאי נסעו עמו באותו קרון — אם כי באופן חשאי, כמובן) שיניחו לו לשבות באמצע הדרך.

ואם לא יצליח בהשתדלות זו, ויכריחו אותו לישב על הרכבת שנוסעת ביום השבת — הרי: עצם הישיבה ברכבת — אין בה איסור כלל, מכיון שאינו עושה שום פעולה (הקשורה עם הדלקת האש והפחם כו’ כדי שהקטר יוכל לנוע, וכיו”ב), ובנוגע לתחומין — הרי מלבד השקו”ט אם איסור תחומין (י”ב מיל) הוא מדאורייתא או מדרבנן, הרי בנדון דידן אין איסור תחומין מכיון שאין תחומין למעלה מעשרה. ובנוגע לירידה מן הרכבת לאחרי שמגיע לשם — הרי אם יורידוהו מהרכבת בכח, הוי אונס גמור, ולא שייך בזה ענין של מסירת נפש.

דהנה, אפילו לפי הדעות שכאשר “נהרג ולא עבר” על הענינים שהתורה אומרת עליהם “יעבור ואל יהרג” — “צדקה תחשב לו” (ראה כס”מ הל’ יסוה”ת פ”ה ה”ד), וקרינן בי’ “אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח” — הרי כל זה אינו שייך במצות עשה, מכיון שיכולים לנטלה ממנו בעל כרחו. ולדוגמא: בנטילת לולב — הרי מכיון שיכולים לקחת ממנו את הלולב בעל כרחו, וגם כאשר ימסור את נפשו לא יועיל הדבר מאומה לקיום המצוה — אזי “יעבור ואל יהרג”.

ועל דרך זה בנדון דידן: מכיון שיכולים להורידו מהרכבת בעל כרחו, ולא יועיל כלל ענין המסירת נפש — אזי “יעבור ואל יהרג”.

ועל פי זה — לכאורה הנהגתו של בעל הגאולה שלא הסכים לצאת מבית האסורים על–פי התנאים שלהם — תמוהה ביותר!

ה. והביאור בזה:

כאשר מדובר אודות ענין של קידוש השם והפכו — אזי אין מקום לחשבונות כלל!

כלומר: אם בעל הגאולה הי’ מסכים לצאת מבית האסורים למרות ששומע מהם שיצטרך להגיע ביום השבת — הנה אפילו אם סוף כל סוף היו מצליחים לפעול שלא יסע ביום השבת, הרי עצם העובדה שהסכים לצאת מבית האסורים בידעו שיצטרך לנסוע בשבת, היתה ענין הקשור עם היפך קידוש השם, מכיון שהם היו מתפארים שהצליחו להכריח את “פלוני בן פלוני” שיסכים לצאת מבית האסורים מתוך ידיעה שיצטרך לנסוע ביום השבת.

ועל זה נעמד בעל הגאולה באופן של מסירת נפש — מכיון שזהו ענין של קידוש השם.

ו. על פי זה מובן הקשר דג’ תמוז עם השיעור חומש היומי (משלישי עד רביעי דפרשת חוקת) — מכיון שבו מודגש גודל העילוי דקידוש השם:

בשיעור חומש היומי דג’ תמוז מסופר אודות ציווי הקב”ה למשה: “קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם”.

ובהמשך הפסוקים מסופר: “ויקח משה את המטה . . וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם”.

וכתוצאה מכך: “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם”.

ולכאורה אינו מובן: מדוע ענין זה הוא חמור כל כך שהעונש על זה הי’ שמשה רבינו לא יכנס לארץ ישראל — הרי מצינו אצל משה רבינו עוד ענינים שהיו באופן בלתי–רצוי, כמו: הנהגתו של משה בקשר למילת אליעזר בנו כו’, שנענש על זה עונש מיתה עד ש”ותקח צפורה צור גו’”, וכן “הצאן ובקר ישחט גו”’, כפי שהובא גם בפרש”י בפרשתנו (כ, יב), ואף על פי כן, על ענינים אלו לא נענש משה שלא יכנס לארץ, כי אם על הענין ד”מי מריבה”, וכמפורש בפרש”י (שם): “גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ”, ולכאורה תמוה — מהו גודל החומר שבזה כל כך:

אמנם הקב”ה צוה עליו לדבר אל הסלע והוא הכה את הסלע במטהו — אבל עדיין צריך להבין: וכי החילוק שבין דיבור להכאה הוא גדול עד כדי כך שהעונש לזה הוא שלא יכנס לארץ?!

ומה שעשה שלא כציווי הקב”ה — יש מקום להסברה בדבר: מכיון שטעו ודיברו אל סלע אחר ולא הוציא מים, ובני ישראל התחילו להתלחש ביניהם כו’, החליט משה רבינו לנסות להכות את הסלע, בידעו שכבר הי’ לעולמים שנצטווה “והכית בצור ויצאו ממנו מים” (בשלח יז, ו), ובפרט שהקב”ה בעצמו אמר לו “קח את המטה”, ולשם מה צריכים לקחת את המטה אם לא כדי להכות את הסלע, ומה גם שכאשר הכה את הסלע התחיל להוציא טיפין טיפין, ואם–כן, ראה משה רבינו שההכאה מועילה, ולכן הכה פעמיים, עד שיצאו מים רבים.

ועל פי זה — מהו החומר בענין זה עד כדי כך שזו היתה הסיבה היחידה שמשה רבינו לא זכה להכנס לארץ ישראל?!

והביאור בזה — מפני שזהו ענין הקשור עם קידוש השם והפכו, כמו שכתוב “יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל”, ולכן, הרי זה חמור יותר מאשר “הצאן ובקר ישחט להם” שאמר משה רבינו להקב”ה בעצמו — “לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל לא חסך עליו הכתוב, מפני קידוש השם” (פרש”י).

ואין להאריך בענין שהוא היפך שבחו של משה רבינו (גם כאשר מדובר אודות ענין המפורש בתורה) — כי אם להדגיש את גודל העילוי דקידוש השם.

ז. ההוראה מכל הנ”ל בנוגע לפועל — בקשר לכללות העבודה הקשורה עם ימי הגאולה י”ב–י”ג תמוז:

נוסף על ההוראה הנלמדת מכללות פרשת חוקת, שמילוי השליחות של בעל הגאולה בהפצת התורה והיהדות צריך להיות באופן של “חוקה”, חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי’, שזוהי כללות העבודה באופן של קבלת עול כו’, ישנה הוראה נוספת הנלמדת מהסיפור דלעיל אודות הגאולה דג’ תמוז (המודגשת גם בשיעור חומש היומי) — שעבודה זו צריכה להיות באופן של מסירת נפש, מכיון שמדובר אודות ענינים הקשורים עם קידוש השם.

ומובן, שאין הכוונה למסירת נפש כפשוטה ח”ו — מכיון שהקב”ה עוזר שהעבודה תהי’ בתכלית ההרחבה כו’, ומתוך שמחה וטוב לבב, ופשיטא שלא יהי’ צורך ח”ו בענין של מסירת נפש כפשוטו — כי אם מסירת הרצון, היינו, עבודה מתוך מסירה ונתינה מוחלטת, באופן שמוסר את רצונו וכל מציאותו למילוי השליחות של בעל הגאולה בהפצת התורה והיהדות חוצה.

ועל ידי זה זוכים להמשכת ברכותיו של בעל הגאולה בכל המצטרך — באופן של הרחבה, עד לברכה העיקרית — גאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, ובאופן של הרחבה — “ארו עם ענני שמיא”, במהרה בימינו ממש.