התקווה

מדוע באמת אין צמים בתשעה באב שחל בשבת? היכן נמצא יהודי בשבת שבו הגלות אינה משפיעה עליו? כיצד זה קשור לרבי שמעון בר יוחאי? ומה עם אמירת ‘מזל טוב’ למשיח ביום הולדתו, האם גם זה נדחה? • מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז”ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב”ד

התקווה לגאולה בתשעה-באב שחל בשבת

היום הרע והנמהר של תשעה-באב הוא יום עצוב ביותר, יום של אבל ובכיה לדורי דורות, בו התרחשו רעות וצרות רבות לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל. כוחות הרע והטומאה שולטים בו והם מנסים לחבל ולהזיק לעם ישראל בכל דרך אפשרית.

הצרה הגדולה שהתרחשה בו ביום היתה החורבן הנורא של בית המקדש הראשון והשני ובעקבותיהם הירידה לגלות הקשה והאיומה בה אנו נמצאים עד עצם היום הזה, מתוך תקווה ותפילה לה’ יתברך שמיד יבוא משיח צדקנו ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו ויבנה את בית המקדש השלישי.

לכן נפסק להלכה שיש לנהוג בתשעה באב מנהגי צער ואבלות – להתענות, לא לאכול ולשתות, לא להתרחץ, לא לנעול נעלי עור, ועוד דיני צער ואבלות כמפורש בפוסקים.

אולם כאשר תשעה-באב חל בשבת, כמו השנה, הצום נדחה למחרתו ליום י’ באב ואילו בשבת עצמה “אוכל בשר ושותה יין .. ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו” (שולחן ערוך סימן תקנב, סעיף י).

מדוע לא אבלים בשבת?

הסיבה הפשוטה שאין צמים ומתאבלים בתשעה באב שחל בשבת, כי בשבת לא יכולים להתאבל שכן מצווה “לענגו בעונג אכילה ושתיה” (שולחן ערוך אדמו”ר הזקן, סימן רמ”ב, סעיף א), ומצוות העונג חשובה ונעלית ביותר, עד כדי כך שהיא שקולה כמו כל המצוות  – “כל המענג את השבת .. מוחלים לו על כל עוונותיו וניצול מדינה של גהינום” – לכן הציווי לענג את השבת גובר על החיוב להתאבל על הצרות והחורבנות והאבל נדחה ליום ראשון.

בתורת הנסתר מוסבר שהסיבה שאין צמים בשבת אינה כי לא ניתן לצום (בשל הצורך להתענג), אלא כי לא צריך לצום, אין על מה לצום, בשבת היהודי אינו נמצא במצב של גלות וחורבן אלא במצב של גאולה, הוא כביכול נמצא בבית המקדש לכן אינו צריך להתאבל!

יום השבת אינו יום השווה לשאר ששת ימי השבוע, הוא שונה מהם לחלוטין, בשבת נשמת היהודי מתרוממת לעולמות והיכלות נשגבים של קדושה, עונג ושמחה, תיקון ומלכות ישראל, ושם אכן אין כל סיבה לצער, שם המקדש קיים וישראל נמצאים ברוב טובה וברכה, בשבת היהודי כאילו נמצא בימות המשיח בגאולה השלימה – בבית המקדש.

לכן, אומרים חז”ל, ה”שיר של יום” של שבת הוא “מזמור שיר ליום השבת” שם מדובר על “לעתיד לבוא, על יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”, כי כל שבת היהודי מתעלה לעולמות עליונים של גאולה כמו בימות המשיח.

ולמרות שלא כל אחד חש ומרגיש ברוממות השבת, מכל מקום זו האמת הקיימת אצל כל אחד ואחת: בימי חול הוא נמצא בעולמנו הגשמי, ובשבת כל הוויתו של היהודי משתנית לחלוטין, הוא “עוזב” את המימד הגשמי-חומרי הנחות והוא “מרחף” למעלה מעלה בהיכלות ורובדי קדושה עליונים ונשגבים “עד רום המעלות”!

בחלל התחתון של העולם הגשמי מתרחש הגלות וחורבן, אבל בעולם העליון אין גלות וחורבן, יד הגויים אינה מגעת שמה – המקדש העליון נותר בקיומו לנצח. אליו מגיע היהודי בשבת זו – שבת תשעה באב.

בחז”ל מובאים דברי אליהו הנביא ש”קדושת הקב”ה, קדושת שבת .. חשובות כאחת”, והמדרש אומר ש”שבת כולה קודש להקב”ה”, ובלשון הזוהר “שבת היהודי עושה עם המלך העליון, הוא והמלך עצמו על שולחן אחד”! כלומר הזוהר מגלה שבשבת קיימת התגלות אלוקית נעלית מאוד, כי למרות שכל המצוות הן “מצוות ה’”, הדברים נאמרו רק על מצוות שבת, שרק בה זוכים לדרגת קדושת הקב”ה עצמו! משום שבשבת באים לתוך היכלות וכוחות הקדושה העליונים ממש. לבית המקדש העליון ממש.

לא רק נשמת היהודי מתעלית בשבת אלא גם גופו הגשמי. הדבר משתקף בצורה החיצונית של האדם בשבת, כדברי המדרש “לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא בשבת”, כי בשבת היהודי חי וקיים בעולם אחר ושונה לחלוטין, עולם של קדושה עליונה, ויתירה מזו: אפילו “ארבע אמותיו של היהודי” – רשותו ותחומו המותר, הבית, המזון והחפצים המותרים בשימוש בשבת – מצטרפים למסע ההתעלות לעולמות עליונים.

אמנם לא תמיד מבחינים בעינינו הגשמיות-חומריות בהתרחשות שבתית מופלאה זו ובשינוי העצום שבין שבת לימי חול, אבל זו המציאות האמיתית: בשבת היהודי ורשותו עולים וקיימים בעולמות והיכלות עליונים! אצל צדיקים וגדולי ישראל בשבת הכירו על מראה פניהם הגשמי שינוי מהותי עד לבלתי הכר, אבל בעצם הדבר קיים אצל כל יהודי, שבכל מצב שיהיה הוא זוכה בקדושת השבת וסגולותיה, לכן אמרו שאפילו יהודי פשוט דובר אמת ואינו משקר בשבת כי “אפילו בנפש בור ועם הארץ גמור, מאיר אור קדושת שבת”.

מספרים שפעם הבעל שם טוב יצא לקבלת שבת אל השדה ו”היו שם עדרי צאן, ולשמע תפילתו נתקבצו הצאן סביבו וגעו”. ופעם אחרת הצאן הגביהו רגליהם הראשונות ועמדו רק על שתי רגליהם האחוריות, כי “מחמת שקידש העולם והעלהו, גם הברואים שהיו אצלו נתעלו, ממילא הגביהו את עצמם”, כלומר התעלות השבת של הצדיק ניכרה בגלוי והשפיעה גם על בעלי החיים שסביבו, ועל אחת כמה וכמה אצל תלמידיו וכל בני ישראל.

“מחלל שבת”

לכן מי שאינו שומר שבת נקרא “מחלל שבת”, שהתואר ‘מחלל’ אינו קיים במי שאינו מקיים מצווה אחרת (למשל מי שאינו מניח תפילין אינו נקרא מחלל תפילין); כי בשבת היהודי עולה ומתרומם מלמטה למעלה, הוא יוצא מעולמינו והוא עולה מעלה לעולמות עליונים [הקרוי בחסידות “עליית העולמות”, עד לעולם אצילות, לכן שבת היא מעין עולם הבא].

בשעה שהיהודי עולה מעלה בשבת, הרי כאן למטה – בעולם הגשמי – נוצר מעין ‘חלל’, מקום פנוי וריק מהיהודי וחפציו הקשורים לשבת העוזבים את המקום ועולים עם היהודי מעלה מעלה [ולתוך אותו חלל ריק הנותר בעולם התחתון, זוחלים ובאים כוחות הטומאה והרע האסורים, והם הם המלאכות האסורות בשבת];

והמחלל שבת – המשתמש בשבת בחפצים ובמלאכות האסורות בשבת – נופל וצונח מטה מטה אל החלל התחתון (שבו נמצאים אותם חפצים ומלאכות אסורות).

הדברים רמוזים בדברי הנביא יחזקאל: “שער החצר הפנימית הפונה קדים, יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח”, פשט הכתוב מדבר על שער החצר הפנימית של בית המקדש, הנפתח בשבת; ובקבלה מגלים “פן הנסתר” בפסוק: “החצר הפנימית של בית המקדש” היא דרגה אלוקית גבוהה מאוד [“עתיקא קדישא”] שהיא נעולה וחתומה בימי חול, אבל “בשבת יפתח”, השער נפתח בפני היהודי והוא עולה ונכנס בשערי היכלות הקדושה העליונים בשבת. שערי ירושלים של מעלה ושערי בית המקדש נפתחים בפני היהודי מידי שבת, דרכם הוא נכנס אל הקודש פנימה.

תשעה באב בשבת

מסופר על אחד מתלמידי (גורי) האריז”ל, הרב  אברהם הלוי (ברוכים), שכל ימיו היה אבל ושרוי בצער גדול על החורבן והיה אומר בתפילתו מידי יום קינה מיוחדת על חורבן ירושלים (תפילת “נחם” הנאמרת בתפילות תשעה באב) “לפי שהיה מקונן ביותר על חורבן בית המקדש משתוקק ונכסף לבניין הבית השלישי במהרה”.

גם ביום ל”ג בעומר, עלה עם רבו האריז”ל, להשתטח על קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי במירון, וגם שם המשיך כמנהגו להתאבל על חרבן המקדש בתפילה וקינה, אך רשב”י כעס והקפיד עליו והוא נענש וניזוק מכך.

לכאורה מדוע רשב”י הקפיד על מי שאבל על חורבן המקדש? והאם היש מקום יותר מתאים להתאבל ולעורר רחמים על הגאולה מקברו של התנא האלוקי? היש זמן יותר מסוגל לעורר על הגאולה מאשר יום ההילולא ל”ג בעומר?

אלא לרשב”י היתה נשמה גבוהה ונעלית ביותר שכל ימי השבוע היה בדרגת ‘שבת’, דרגת בית המקדש העליון, והוא ציפה שאדם נעלה כרבינו אברהם תלמיד האריז”ל, בבואו להשתטח על קברו – תדבק נשמתו בנשמתו והוא ירגיש באור האלוקי של הגאולה ובית המקדש וממילא לא יתאבל על חורבנו [ובלשון הרבי “רשב”י אינו סובל ענינים של היפך (או אפילו העדר) השמחה, בל”ג בעומר, יום שמחתו”].

כך גם בנוגע לכל יהודי ויהודי מידי שבת בשבתו, הוא צריך להרגיש שהוא נכנס לתוך בית המקדש העליון וממילא אין מקום לצער ואבל על החורבן גם לא ביום החורבן עצמו, בתשעה באב החל בשבת.

משיח נולד בתשעה באב

בשנת תנש”א, השנה האחרונה בה זכינו להתוועדות של הרבי בשבת חזון ב’תשעה באב חל בשבת’, הוסיף הרבי וגילה אור חדש ומחודש על מעלתו המופלאה של יום מיוחד זה “תשעה באב שחל בשבת”:

אמרו חז”ל שמיד כשחרב המקדש ביום תשעה באב נולד המלך המשיח וכיוון שביום ההולדת של האדם גובר מזלו, יוצא אפוא שביום תשעה באב מזלו של המשיח מתחזק ומתגבר.

הרי לנו דבר והיפוכו: דווקא ביום שמזלם של ישראל נחלש וקרו להם צרות וחורבנות, מזלו של מלך המשיח – המושיע מכל הצרות – מתגבר! לכן בתפילת מנחה של תשעה באב אומרים פסוקי נחמה, “נחם”, “כי אז במנחת תשעה באב נולד המשיח הנקרא מנחם”!

כשתשעה באב חל בשבת, רק הצום והאבל נדחים ליום ראשון, אבל עניני ה’מזל טוב’ של היום – מזלו הגובר של המשיח – לא רק שאינם נחלשים ונדחים, אלא עוד זאת הם מתגברים ומתחזקים! שכן אז יום תשעה באב הוא יום של עונג ושמחה, עם קדושת השבת ועם התגברות כוחו של המשיח להושיע ולגאול את ישראל.

לכן ההגדרה האמיתית ליום ‘תשעה באב החל בשבת’ אינה שהיום וענייניו נדחים, אלא שרק הרע והגלות שביום זה נדחים, אבל העניינים הסגוליים והמיוחדים שביום, יום סגולה ללידת המשיח, לא רק שאינם נדחים אלא עוד זאת הם קיימים ביתר שאת: ביום זה נולד המשיח ומזלו גובר וקדושת השבת מרוממת את היהודי לעולמות עליונים של גאולה ומשיח.

בתשעה באב שחל בשבת הכי קרובים להרגשת העת רצון וסגולה להתגלות הגאולה, בלידת המשיח ובנין בית המקדש במהרה בימינו בקרוב ממש.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל ryk613@gmail.com