לאחר המלחמה סיפרו כי הרבי התבטא: “באל עריש השכינה הייתה למטה מעשרה טפחים”…

אחים בחזית. אנ”ש תושבי כפר חב”ד בחזית. מימין לשמאל: הרב שלום פלדמן, הרב אהרן טננבוים, הרב זושא גרוס והרב דוד לסלבויםלאחר המלחמה סיפרו כי הרבי התבטא: “באל עריש השכינה הייתה למטה מעשרה טפחים”…

הרב זושא גרוס

בפרוץ מלחמת ששת הימים, התגוררתי בכפר חב”ד. כשבועיים לפני המלחמה, בעיצומה של שבת קודש, גוייסתי לצבא. היה זה דקות אחדות לאחר קידוש ליל שבת. עשיתי קידוש, התחלתי לאכול את סעודת שבת, ואז דפקו בדלת והודיעו על גיוס כללי. לא ידעתי האם מותר לי לקחת את התפילין. ביקשתי מהם שהות קצרה, ורצתי אל רבו של כפר חב”ד הרב שניאור זלמן גרליק ע”ה כדי לשאול אותו בנידון. הוא פסק שלא לקחת את התפילין ביום שבת. יצאתי מהבית בהרגשה קשה. כל תושבי כפר חב”ד יצאו לראות מה קורה. השכנים יצאו ללוות אותי ואת שאר המגויסים עד בית ספר למלאכה. לא רציתי לעלות על הרכב הצבאי בתוך כפר חב”ד.

“את השבועיים שלפני המלחמה, ימי הכוננות, עשינו בקיבוץ נחל עוז. היו אלו שבועיים קשים; תקופת המתנה מתוחה ביותר מבלי שנדע מה עומד לקרות. באותם ימים הגיע מכתב מהרבי שנשלח לכל חיילי צה”ל, כאשר המילים הראשונות היו “זכו ונמצאים בתוככי רבבות אלפי ישראל בארץ הקודש אשר עיני ה’ אלוקיך בה תמיד, ובודאי ובודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה’ על ימינך, ה’ ישמור אותם וכל בני ישראל שליט”א מעתה ועד עולם”. העידוד של הרבי באותה תקופה, נסך בי עידוד רב. הרבי כידוע קרא שלא לפחד ולא להפחיד, למרות שהמצב בארץ ישראל היה של פחד נורא. בעקבות זאת הדברים של הרבי קבלו הד עצום ביותר. כולם שאלו ‘נו, מה אומר הרבי?’ כולם רצו לדעת מה אומר הרבי מליובאוויטש.

באותה תקופה הייתה התעוררות רוחנית אדירה. זכורני שבעיצומה של המלחמה הגיע פתאום קצין, איש קיבוץ מובהק, וביקש ממני את הכיפה. שאלתי מה קרה? ואז, לאחר שחבש את הכיפה, מסר לנו את ההודעה ששחררו את הכותל המערבי. הוא היה רחוק מאד מקיום תורה ומצוות, אבל הניסים והנפלאות ריגשו את כולם.

לא אשכח כיצד קודם המלחמה עמדתי בחפירות בקיבוץ נחל עוז. בעשרה לשמונה של בוקר כ”ו באייר, החלו ההפגזות. הם נפלו היישר לתוך הרפת בקיבוץ. ענן שחור היתמר מעל לקיבוץ; אי אפשר היה להבחין בין יום ולילה. השדות מסביב החלו לבעור. עמדתי בחפירה יחד עם מילואימניק בשם אדלר שעבד באמקור. הוא היה עולה חדש ופנה אלי באידיש “היכן התיבות שלך”? בהתכוונו לתפילין. אמרתי לו שזה נמצא על הפק”ל שסחבתי על הגב. כמובן שעזרתי לו להניח תפילין. ואז שמעתי אותו מתפלל באידיש תפילה זכה, אותה לא אשכח לעולם. הוא פנה להקב”ה במילים פשוטות מעומק הלב: “מה אתה רוצה ממני. נותרתי לבד מהשואה. התחתנתי ויש לי ילדה בת שנה שקוראים לה ברכהל’ה. מי יחנך אותה? איך ישאר שם וזכר ממשפחתי שכולה נספתה בשואה?!”  תוך כדי שהוא מתפלל, רץ אלינו הקצין וצעק לעלות על הרכבים. בהיותנו ברכב, ניגשו אלי כולם וביקשו לומר ‘שמע ישראל’. הם נישקו את התפילין בחום. אפשר היה למשש בידיים את ההתעוררות הלא–שגרתית.

כגודל הסכנה כך היה גודל הניצחון והאמונה לאחר הניצחונות המזהירים. אחרי המלחמה כתבתי לרבי דו”ח מפורט, חמישה עמודים מלאים וצפופים, מה וכיצד ראיתי במלחמה.

הרבי ענה לי בכתי”ק: “ת”ח ת”ח על הדו”ח”, ובסוגריים הוסיף “אם כי בקיצור גדול”… לאחר מכן אמר לי מישהו, שהרבי התבטא בקשר למלחמת ששת הימים כי “באל עריש השכינה הייתה למטה מעשרה טפחים”…

“זכורני כיצד דיוושתי על אופניים בחוצות חאן–יונס כשהתושבים הערבים נסים מפניי…”

הרב דוד לסלבוים

כשבועיים לפני המלחמה גויסתי לצבא. הייתי אברך צעיר, תושב כפר חב”ד שעסק בחינוך. גויסתי ליחידה בגדוד 81 של חיל הרגלים. בגדוד זה היו אז ארבעה חסידי חב”ד נוספים.

הילדים והגברים שנותרו בכפר חב”ד, מיהרו לחפור שוחות למסתור בסמוך לבתים. סמוך לביתי התגורר יהודי ממוצא תימני שסייע לבני משפחתי לחפור את השוחות. הפחד אצל הילדים היה גדול. אני זוכר שארבעים יום אחרי המלחמה, כשקיבלתי את חופשתי הראשונה, הגעתי לביתי ובני לא רצה לעזוב אותי.

הגדוד שלי התכנס בקיבוץ ‘מגן’, מול רצועת עזה. באותם ימים הגיעה אלינו הידיעה שהרבי יצא במבצע תפילין. הבנתי כי אם הרבי יצא במבצע החדש לפני פרוץ המלחמה, יש לזה קשר ישיר למהלך המלחמה. שאלתי את עצמי כיצד לבצע את הוראתו של הרבי הלכה למעשה. אז, שלא כמו היום, לא היה מחזה נפוץ לעצור יהודי ברחוב ולהציע לו תפילין.

לאחר יומיים של התלבטויות, אזרתי אומץ. לקחתי את זוג התפילין שלי, פניתי למועדון הגדוד בו מתאספים החיילים בשעות הפנאי, ועוד בטרם הספקתי להוציאן, והנה השתרך תור ארוך של חיילים שביקשו להניחם. היה זה בשבילי עוד הוכחה כי אם הרבי דורש משהו, יש לבצע את הדברים כפי שהם.

אמצעי הקשר לא היו כפי שהדבר קיים כיום, וכך לא ידענו במדויק מה מתרחש בחזיתות האחרות. המידע היחיד שהגיע אלינו, היה מכלי התקשורת באירופה שציטטו את מכונת התעמולה הערבית שסיפרה על ניצחונות גדולים לכוחות הערביים. הדאגה, כפי שכבר סיפרתי, הייתה על המשפחה שנותרה בבית. חייל שהיה בביתו וחזר לגדוד, הגביר את הדאגה כשסיפר שבכל הארץ שוררת עלטה כבדה ואבק בכל מקום. די היה בתיאור זה כדי לעלות את מפלס הדאגה בקרב הלוחמים.

היה זה יום שני בשבוע כיצאנו לכיוון העיר חאן–יונס שברצועת עזה. כמה שעות לפנינו כבש את המקום אריאל שרון עם חטיבתו, והמשיך לכיוון תעלת סואץ, אנחנו היינו אמורים לייצב את המצב בעיר ולהשתלט על קיני ההתנגדות האחרונים. לאחר שעות ארוכות של לחימה, השלמנו את כיבוש העיר וכל פלוגה בגדוד תפסה פיקוד על אזור אחר. הניצחון היה מהיר ומושלם, כמו חלום.

קשה לתאר את ההתרגשות העצומה כאשר נודע לנו על כיבוש העיר העתיקה ועמו הכותל המערבי. בדיוק עמדתי על גג בית הספר הערבי עם לוח הקשר, כשאיתי עוד שני לוחמים שתפקידם היה לאבטח אותי. לאחד החיילים היה טרנזיסטור זעיר והוא ניסה לקלוט תחנת רדיו מסוימת בכדי להבין ממנה מה מתרחש. פתאום הוא הצליח להעלות על גל מסוים, וממנו שמענו קול שירה ‘ירושלים של זהב’. בתוך השיר נשמע בברור קול שופר חזק ואנו שומעים את הרב הראשי לצה”ל באותם ימים הרב שלמה גורן מברך ‘שהחיינו’ בשם ובמלכות, ולאחר אותה ברכה נשמעים קולות עבריים של ‘הכותל בידינו’. גם אם ארצה, קשה לתאר את צמרמורת ההתרגשות שעברה בי. דמעות של אושר שטפו את לחיי החיילים שהיו במקום.

באותם ימים הערבים חיו בפחד גדול. הייתה הרגשה של ‘גאון יעקב’. הייתי מדווש על אופניים בחוצות חאן–יונס הערבית כשהתושבים נסים מפניי מפחד. כמה חבל שלא שימרו את האווירה הזו ומי יודע כמה חיילים ואזרחים היו חיים איתנו היום ולא נהרגים בפיגועים ובמלחמות, אילו רק היו שומעים לזעקותיו של הרבי מלך המשיח ולא מתרפסים בפניהם.

הגזרה נכבשה בלי אף ירייה

הרב מאיר ברנד

בתקופה של מלחמת ששת הימים כבר הייתי שייך לחק”ש - חיל קשישים. מדובר היה בחיילים מבוגרים שעוד לחמו בתש”ח. תפקידו של הגדוד היה לדלוק אחרי הכוחות הכובשים, ולהתמקם בשטחים הכבושים על מנת להשליט שם סדר ומינהל צבאי, ובכך לאפשר לכוחות הצעירים להתפנות להמשך הכיבוש.

ב’תקופת ההמתנה’ שלפני המלחמה, ראשי הצבא שהיו בלחץ גדול, גייסו את כל מי שרק היה יכול להילחם. את צו 8 קיבלתי ביום שישי שלפני ל”ג בעומר.

לאחר שהתחמשנו - אם ניתן לקרא כך לציוד והנשק שחימשו אותנו - קרא לי המ”מ לשיחה. הוא הסביר לי, שאת רוב הכוחות מרכז הצבא מול מצרים בגיזרת סיני ורצועת עזה. לגבי ירדן היתה אי בהירות האם תיכנס למלחמה אם לאו, ועל כן הוחלט לפרוש את הגדוד על הקו מול ירדן. זה היה נשמע דמיוני! הגדוד שלנו, הדל בכוח אנשיו ונשקו הפך לפתע לחיל החלוץ בקו הראשון שאמור לעצור דיוויזית טנקים… אך המצב הביא לידי החלטות של אין–ברירה. המ”מ, באין ברירה, ביקש שאקבל עלי תפקיד פיקודי כיוון שהייתי הצעיר ביותר. כך, ברגע אחד מוניתי למפקד כיתה וסגן מפקד המחלקה.

בכ”א באייר התמקמנו סופית ב’קו’ שלנו. היו אלה עמדות חפורות עם תעלות קשר ביניהן. אחת לכמה עמדות, היה מקלע, ומול העמדה שלי היה גם תותח שהיה שייך לתותחנים. למטה, מאחורינו התמקמה המפקדה, ושם גם הוצב הנשק ה’כבד’ שכלל גם מספר מרגמות. כך עמדנו מול אויב חזק ודרוך עם נשק אנטי–טנקי זעום ממש. החרדה היתה כה גדולה, עד שכשיצאתי באחד הימים מן העמדה על מנת להתפלל, צעק עלי הקצין כי הטלית שלי נראית לירדנים כדגל לבן…

ביום שני, כ”ו באייר, נסע המ”מ, ואני נותרתי לפקד על המחלקה. בצהרי היום שמנו לב לפתע כי כל הפלאחים שעבדו בעמק מולנו, נעלמו. הדומיה שירדה לפתע על העמק, הפחידה יותר מכל. היה ברור שמשהו עומד להתרחש.

בשתיים בצהריים החלה הפגזת ריכוך ירדנית. זה היה האות לכניסתה של ירדן לזירת המלחמה. כארבע שעות הפגיזו הירדנים ללא רחם! אש ועשן מילאו את האוויר. הקוצים החלו לבעור, והעשן מנע מאיתנו לראות מה קורה. טמנו את ראשנו עמוק בין שקי החול, ורק התפללנו. כמפקד הוטל עלי לרוץ בין העמדות ולוודא שהכל בסדר. זה היה נורא. כל פגז הרעיד את האיזור ואת הלבבות. העמדות לא היו חזקות בכלל, כך שפגיעה כמעט ישירה יכולה הייתה לקטול את כולנו. ידענו שאין מה לעשות נגדם. לאור המצב המתואר, אפשר להבין עד כמה הניסים היו גדולים! לא היה פגז שנפל על כתובת מדויקת.

לא ידענו מה קורה בגיזרות אחרות. רק לאחר מכן נודע לנו כי למחרת החלה התקפה רבתי על ירושלים. הירדנים שכבר ידעו מה קורה, פחדו כנראה לצאת להתקפה, וכך נמשך השקט הנורא זמן רב, עד שביום חמישי כ”ט אייר הגיע דיין לביקור בקו. ההפתעה היתה שהוא לא הגיע מכיוון באר שבע, כצפוי, אלא מכיוון חברון - רק אז נודע לנו כי הגיזרה כולה נכבשה, כולל חברון…

כך בעצם הסתיימה המלחמה. ביום שני ד’ בסיוון, ערכנו מסע ניצחון לכיוון חברון. בהיותי שומר המצוות היחיד במקום, קיבלתי ‘פקודת כבוד’ להיכנס ראשון אל המערה…

כך הסתיימה לה המלחמה בלי יריית כדור, ובלי נפגעים בנפש!