“אגרות קודש” שנכתבו במקור בשפה האנגלית ונדפסו בספר “Letters from the Rebbe”, מוב

בעזרת השם

במענה לשאלתך, מה צריכה להיות גישת היהדות לגבי  ה”דיאלוגים בנושאי דת”, שבהם מצדדים חוגים מסוימים, יהודים ושאינם יהודים. מפתיע אותי שיש לך ספק כלשהו בענין זה, שכן, כל אדם שמכיר מעט את ההיסטוריה היהודית, יודע באיזו מורת רוח הסתכלו היהודים על דיונים בנושאי דת עם לא יהודים. היו סיבות טובות רבות לגישה הזאת, בנוסף לסיבה העיקרית שהיהודים אינם רואים זאת כשליחות מבחינתם להעביר לא יהודי לאמונתם. יחד עם זאת, הם אינם מעוניינים לחשוף את עצמם ללהט המיסיונרי של אמונות אחרות.

לכל דור ישנם המאפיינים שלו, שיש להם השפעה על בעיות עכשוויות. אחד הדברים המשונים בדורנו - מצב שעושה “דיאלוג” מהסוג הזה אף ראוי יותר לגינוי - הוא הבלבול והמבוכה שכל כך שכיחים עכשיו, במיוחד בקרב הדור הצעיר. הבלבול הזה בא לביטוי בהידרדרות, או אף ההתמוטטות של גבולות שבעבר היו מאוד מוגדרים, בתחומים שונים של חיי היומיום. התהליך הזה, שהתחיל עם ההנמכה, או ביטולה בסופו של דבר של המחיצה בבית הכנסת, התרחב אף לביטול גבולות בשטח הערכים והמידות ואף בהתנהגות מוסרית בסיסית. בחוגים מסוימים זה אף הוביל לסילוף ערכים, ומזכיר את קינתו של הנביא: “הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר” (ישעיה ה, כ).

אף אחד לא יכול להאשים את בני הדור הצעיר בבלבול ובמבוכה שלהם, בהתחשב בתהפוכות, בהפיכות ובמלחמות שפקדו את זמננו, ובפשיטת הרגל של המערכות השונות והאידיאולוגיות שבהם תלה הדור הצעיר את תקוותיו לעולם טוב יותר. יותר מכך, רבים מאלו שהיו אמורים להיות מדריכים ומורי דרך לדור הצעיר, העצימו את הבלבול והתעייה, מסיבות שונות שאין צורך להרחיב בהן כאן.

אחת ההשלכות של מצב הדברים האמור הוא גם הגישה המוטעית, שרווחת בכמה חוגים, בהקשר למה שמכונה תנועה “בין דתית”. “האחווה האנושית” היא רעיון חיובי אך ורק כל עוד היא מוגבלת לתחומים כגון מסחר, עזרה לזולת, ועוד היבטים חברתיים נימוסיים וכלכליים אחדים, שבהם עמים בעלי אמונות שונות וקבוצות מיעוט צריכים לחיות ביחד בהרמוניה, מתוך התחשבות וכבוד הדדיים.

למרבה הצער, המושג “אחווה” פורש שלא כהלכה, כמצריך בני אמונה אחת להסביר את אמונתם הדתית ומנהגיהם לבני אמונה אחרת, ובתמורה לקבל הסבר על דתם של אחרים. לא רק שהפעילויות הבין–דתיות המשותפות הללו רחוקות מלהבהיר דברים, הן גם, במקרה הטוב, מוסיפות לבלבול. במקרה הגרוע הן מנוצלות בקנאות דתית על ידי אלו שהדת שלהם מצווה להעביר לדתם בני אמונה אחרת.

לשיעור המבהיל הגדל והולך של נישואי תערובת יש מגוון סיבות בסיסיות, אך אין מקום לספק שאחד הגורמים לכך הוא התנועה הבין–דתית, או ה”דיאלוג” (מילה יפה עבור אותו דבר), שבאמצעותו אנשי הדת של אמונה אחת מוזמנים להטיף מעל דוכנה של אמונה אחרת. קל לראות את ההשפעה שיש לכך על נפשם של הצעירים, כמו גם על הוריהם, שמחויבותם לאמונה שלהם נמצאת ממילא על סף היעלמות.

זה כשלעצמו מהווה הצדקה מלאה לאיסור שהתורה הציבה כנגד לימוד אמונות אחרות - אם בכלל יש צורך בהצדקה חיצונית כלשהי. רק במקרים יוצאי דופן התורה מתירה לימוד דתות אחרות, וגם זה רק לאנשים מוכשרים במיוחד. מניסיון מר, הרי זה ברור כשמש עד כמה מזיקים המפגשים או הדיאלוגים הללו. משום כך, גם היהודים הללו שעבורם התורה איננה עדיין, למרבה הצער, עמוד האור שמאיר את חייהם, אך בכל זאת רוצים לשמור על זהותם היהודית, ובמיוחד על הזהות היהודית של ילדיהם - אף הם צריכים לראות בבירור את הסכנה של נישואי תערובת והתבוללות מוחלטת, השם ישמור, שאורבת מאחורי מה שנקרא “דיאלוגים”, וצריכים לפסול אותם באופן מוחלט, שאינו משתמע לשתי פנים.

בעוד שאסור לנו לוותר על אף נשמה יהודית שנמצאת בסכנת תעייה מדרך תורה ומצוות, ובוודאי כשהיא נמצאת בסכנת נישואי תערובת או התבוללות, חלילה וחס, ואל לנו לחסוך כל מאמץ בניסיון להציל את היהודי הזה או היהודיה, גם אם זה כרוך ב”שיחה” ארוכה אתו או אתה, עלינו לפסול בנחישות כל שיח כזה עם מי שאינו יהודי, בשל הסיבות שהוזכרו, וכן מכיוון שאין לנו ענין בהמרת הדת שלו לאמונה שלנו. בלי ספק, יש לנו מחויבות גדולה לחברה שלנו. עלינו לתרום את חלקנו למען הכלל, לעזור להעלות את הסטנדרטים של מוסר וערכים, ולעודד מי שאינו יהודי לקיים “שבע מצוות בני נוח” על כל פרטיהם. אולם בכדי להשיג מטרה זו, אין לנו צורך כלל בדיאלוגים דתיים עם לא יהודים, גם לא פעילויות בין–דתיות, בצורת דיונים בנושאי דת, החלפת דוכני הטפה, וכדומה.

לבסוף, ברצוני להדגיש את הנקודות הבאות:

1) במרבית הוויכוחים, הדיונים, הדיאלוגים ודומיהם, התוצאה השכיחה איננה קירוב מוחות ולבבות, אלא הם מעוררים דחף תחרותי ותשוקה לזכות בניקוד, או להשיג ניצחון על היריב בכל האמצעים. זהו בדרך כלל המקרה גם בדיונים שלא בנושאי דת, ובוודאי על אחת כמה וכמה בוויכוחים דתיים, לאור העובדה שנושא הדיון נוגע בפנימיות נפשו של האדם; ואף יותר מכך כשמעורבת בדבר קנאות דתית.

לפיכך, אם המטרה של ה”דיאלוג” היא קירוב, זה נידון מראש לכישלון, ולעיתים אף מביא לתוצאה הפוכה.

2) כאשר צד אחד בדיאלוג מחויב לפעול להמרת דת, והאחר לא, ברור שהדיאלוג ינוצל על ידי הראשון לביצוע המטרה שלו, ובפועל ה”דיאלוג” יהפוך ל”מונולוג”.

3) כשמתבוננים בשאלה מבחינה מעשית, יתכן כי הנקודה החשובה ביותר היא שהמאמץ שהושקע בדיאלוגים הללו הינו, בלשון המעטה, בזבוז שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. שכן, לכל אחד ישנם משאבים מוגבלים של זמן, אנרגיה והשפעה, ובו בזמן כל אדם שעיניו בראשו חייב לחוש אחריות לפעול משהו למען הקהילה שבה הוא חי. הניסיון הראה שהתועלות, אם ישנן, מהדיאלוגים הללו, מבחינת הבנה טובה יותר בין אנשים מאמונות ומוצא שונים, בקושי ניתנות להבחנה. אך מה שבטוח הוא, שהאנרגיות שהושקעו באו על חשבון עניינים חיוניים של יידישקייט, שבהם יש צורך זועק לחיזוק הדת היהודית וקיומה בשורותינו שלנו, בייחוד בקרב הדור הצעיר.

ישנם, כמובן, כמה שהם בעלי כוונות טובות אך נשמות תועות, שרואים בדיאלוג הבן–דתי ערוץ למטרות ואידיאלים נעלים, שראויים למירב המאמצים שלהם. אך יש גם כן אלה שמעודדים אותם בתפיסתם המוטעית, ובכך מסייעים בהטעיה ובהפניית אנרגיות ומשאבים למקומות שגויים, אנרגיות ומשאבים שדרושים באופן נואש במקום אחר, כלומר, חזור ואמור, בהפצת יידע עמוק יותר בקרב הצעירים שלנו בתורה, תורת חיים, אשר כפי ששמה מעיד, היא מורה הדרך האמיתי בחיי היומיום של היהודי, בכל זמן ובכל מקום. שכן אמת התורה היא נצחית, ניתנה על ידי האינסוף, יוצר האדם, אדון העולם ומנהיגו, בכל זמן ובכל מקום. זוהי אירוניה טרגית, שדווקא בדורנו ובמדינה הזאת, היכן שבורכנו בחופש דת ואיננו מתמודדים עם רדיפות וסכנה מתמדת בגלל קיום מצוות כפי שזה במדינות אחרות פחות ברות מזל, ואף על פי כן רבים כל כך מבני הדור הצעיר שלנו אובדים לנו מידי יום בגלל ההשתמטות, הזנחה והטעיה של המנהיגים, שצריכים לדעת טוב יותר.

הגיע הזמן להחליף מפגשים בענייני אמונה לאמונה פנימית, ולהתמקד בשיחות עם הנוער המוטעה שלנו, כמו גם - לבושתנו - עם המבוגרים, כדי לעורר את גחלת האמונה הרדומה שלהם, ולהאיר את חייהם בעמוד האור ועמוד האש של התורה.

בברכה,

(חתימה)

נ.ב. על מנת שתשובתי תהיה בהתאמה מלאה עם פרטי שאלתך, האמור לעיל נוסח במונחים שיתאימו לאדם שאינו מקיים את השולחן ערוך (ספר ההלכה היהודית). מכל מקום, מנקודת מבטו של היהודי אשר עבורו התורה היא אכן “נר לרגליו”, מורה הדרך האמיתי והמאור בחייו היומיומיים, הסיבה המכרעת להתנגדות הנחרצת לשיחות בענייני דת היא איסור התורה על למידת דתות אחרות, מלבד במקרים מסוימים מאוד, ועל ידי אנשים מסוגלים במיוחד, כפי שצוין כבר.

בהקשר זה ברצוני להבהיר עוד נקודה אחת. לעיתים נטען שההתנגדות לשיחות בענייני דת, או איסור לימוד דתות אחרות, מעיד על הכרה בחולשתה, חלילה וחס, של התורה לעומת דתות אחרות. אין צורך להפריך את הטענה השגויה הזאת. מכל מקום, אם מעורבת כאן חולשה, הרי זוהי חולשתו של הטבע האנושי. לנוכח הבטחה לחיים קלים יותר, חופש מההגבלות של 248 מצוות עשה ו–365 מצוות לא תעשה, ויותר חרות לסיפוק הדחפים הנמוכים של האדם, יהיו כל מיני אנשים שייכנעו לפיתוי. יתירה מזאת, לעיתים המוח האנושי כל כך בלתי יציב, שאדם יכול להתעלם בקלות מהאמיתות הכי בולטות וברורות, משום שהן חוסמות את הדרך לתאוותיו.

מלבד זאת, בכל דיאלוג או דיון, בניצחון זוכה לעיתים לא איש האמת, אלא זה שמומחה בתורת הנאום ובאמנות הדיבור. על ידי רטוריקה צרופה, בעזרת הכישרון של צחות לשון ורהיטות דיבור, אדם יכול להצליח אפילו “לקרוא לרע טוב ולחושך אור”, כפי שאוזכר בתחילת מכתב זה.

לפיכך, לא משנה מאיזו נקודת מבט תבחן את הענין, לדיאלוגים בנושא דת עם לא יהודים אין מקום בחיים היהודים, ופחות מכל כאן ועכשיו.