ידיד נעורים של הרבי

הגאון החסיד ר’ יעקב מרדכי בזפלוב, היה החברותא של אדמו”ר הרש”ב נ”ע עוד לפני שקיבל את הנשיאות ואף אחריה. גם לאחר שהתקשר והתבטל לרבי, המשיך הרבי להתייעץ עימו על נושאים שעמדו על הפרק בעסקנות ובהנהגת החסידים, כמו גם בשאלות הלכתיות. קוים לדמותו לרגל היארצייט ל’ תשרי.

ידיד נעורים של הרבי

הרב החסיד יעקב מרדכי בזפלוב, או ‘מוט’ל פאלטאווער’, כפי שהיה קורא לו הרבי הריי”צ, נולד בי”ב אייר תרט”ו.

כבר בצעירותו, עת התקשר והיה לאחד מחסידי אדמו”ר המהר”ש, נודע בגאונותו העצומה, והיה  אחד משלושת החסידים שקיבלו סמיכה לרבנות מאדמו”ר המהר”ש (שני האחרים הרד”ץ חן ור’ משה רוזנבלום). [אגב, מעניין, אך סנדל החליצה בו השתמש הרבי מהר”ש היה אצל הרב בזפלוב עד לשנת תרס”ג, אז ביקש זאת ממנו הרבי הרש”ב].

מלבד היותו חסיד נאמן של אדמו”ר המהר”ש, היה ר’ יעקב מרדכי חברו ורעו של בנו, אדמו”ר הרש”ב, והשניים היו לומדים יחד בחברותא. המסורת המשיכה אחר כך, כאשר הרבי הריי”צ למד בחברותא עם שני בניו, ר’ שניאור זלמן ור’ שמואל.

פעם אחת, נכנס הרבי נ”ע לאביו הרבי המהר”ש ליחידות, ובה דיבר עימו אביו על שלושת הדרגות באמת: שפת אמת, אמת ואמת לאמיתו. למרות שהבין את שתי הדרגות הראשונות היטב, לא הצליח הרבי נ”ע להבין את הדרגה השלישית, והחליט להיכנס ליחידות נוספת לדבר על כך עם אביו.

בלילה, כשפגש את ר’ מרדכי ראהו נרגש מאד. התברר, שהוא נכנס ליחידות, ובה אמר לרבי שאינו רוצה ללמוד חסידות ולעסוק בעבודה משום שאינו מבין את החסידות. “מדוע אתה תובע ממני?!”, תמה הרבי. “תבע מעצמך ותתחיל להבין!”. כששמעתי תשובה זו, התעודדתי והמשכתי לעמול על הבנת ענין ה’אמת לאמיתו’, עד שהקב”ה נתן לי מתנה והבנתי את הענין”.

 למרות הפרש הגילאים כאשר הרבי היה צעיר ממנו בשש שנים, שררה בין השניים ידידות אמיצה. “נעימות דרכי האהבה ופעולתה ראה ראינו בהנהגת כבוד הורינו. . אשר מיום הכירו איש את רעהו באהבה הלכו ובידידות התרועעו כאחים חלקו”, כתב הרבי הריי”צ לבנו ר’ שמואל בזפלוב.

הוא נישא סמוך לשנת תרל”ח, שכן משנה זו יש לנו מכתב מהרבי הרש”ב שעליו נכתב לרי”מ בזפלוב בהיותו סמוך על שולחן חותנו.

“שמעתי פעם מר’ יעקב מרדכי”, סיפר הרבי הריי”צ, “כי הרבי מהר”ש אמר פעם שמאז חתונתו של אבי, היה לו שמחת הלב ולחסידים שמחת המוח, שכן באותה שנה יצא ההמשך הידוע מים רבים. ר’ יעקב מרדכי סיפר שכשהחסידים שמעו את זה, החלו לדאוג – שכן הבינו היטב למה רומז הרבי…”

לאחר הסתלקות הרבי המהר”ש, היה הרבי הרש”ב כידוע שבור לגמרי. מי שניחם אותו וחיזק אותו לקראת המשימה הקשה שעליו ליטול על שכמו, היה ידידו הטוב.

הרבי הריי”צ מספר את ששמע מאביו על אותם ימים בהם העמידו ידידו הטוב על רגליו בנחמו אותו:

” …רק האוהב והריע הוא היחיד אשר יוכל העמד אדם על רגליו, הצילו מרדת שחת הבוץ היגון והאנחה, והעלותו על מרחבי אור אשר לא ישוער מראש. וידבר אודות אוהביו ורעיו, ויספרם אחד לאחד, במעלות כשרונו. ויאמר כי האחד אשר בו התנחם אחרי אביו, במה שאפשר להתנחם, באסון נורא ומבהיל כזה, הוא רק ידיד נעוריו, אוהבו ורעו הרב יעקב מרדכי, הוא היה הראשון אשר הושיט יד מנחם, יד עוזר, יד ריע ואוהב נאמן, דבריו היו נאמנים, אמרותיו טהורים, בלתי חתולים בערפלי הכבוד והתהלה, הנהוגה במקרים כאלו, דיבר על הכל בעינים פקוחות ובאמונה טהורה, הוא לא טפס בהנחלים ולא עלה בהרים, כי אם סחור סחור להנקודה האמיתית ובו מצא מרגוע נפשו מחמתו…”

כאשר היה צעיר לימים, הגיע פעם אביו בטרוניא לרבי מהר”ש, כשהוא מתלונן על בנו הבטלן שעסוק כל היום בתורה ובעבודה. “אל תדאג”, הרגיעו הרבי. “בנך יהיה רב בעיר גדולה בישראל ויקבל משכורת של עשרים רובל לשבוע, עשרים וחמישה ואף יותר”.

בשנת תרמ”ו, והוא בן שלושים ואחת שנים, התקבל להיות רב בעיר ואם בישראל, ובמשך למעלה משלושים שנה שימש כרבה של העיר פולטבה שבאוקראינה. כאשר התקבל, עמדה משכורתו על עשרים רובל לשבוע. במשך השנים, עלתה המשכורת לעשרים וחמישה רובל לשבוע, ועד שהגיעה לשלושים רובל לשבוע. מדברי הרבי לא נפלה מילה…

למרות הפצרותיו ותחנוניו של אחיו העשיר מחרסון כי יאות ליטול ממנו כסף, סרב הרי”מ ואמר כי לא חסר לו להוצאותיו כלום.

הרבי מתייעץ עם חסיד מתבטל

למרות היותו למדן וגאון עצום עד שאף הרבי שאל אותו שאלות בהלכה, מבוגר מהרבי וידידו מנוער, התבטל כחסיד פשוט לרבי הרש”ב והיה שואל אותו שאלות בעבודת ה’. באגרות קודש שנדפסו מהרבי נ”ע, ישנן עשרות אגרות לרי”מ ובהם מדריך אותו הרבי על כל צעד ושעל כרבי לחסיד, שואל בשלומו כידיד ותיק, ודואג לו כאב לבנו.

בכמה ממכתביו הוכיח אותו הרבי על שפלותו ונמיכות רוחו, המגיעות מכיון שהוא לא יודע את החלק הטוב שבו, ואשר עיקר העבודה צריכה להיות בשמחה. בעיצומו של מכתב עמוק בחסידות בנושא זה, מעיר הרבי כבדרך אגב: “וידעתי אשר כל זה הכל ידוע לכבודו באר היטיב”…

קשרי הידידות בין הרבי לחסידו ניכרים היטב בין שורות המכתבים הרבים. רק לדוגמא, במכתב משנת תרע”א, מאריך הרבי לתאר את מצבו הרפואי והרגשתו הכללית, ומסביר את האריכות: “כתבתי לכבודו הכל בפרטי פרטיות, באשר יודע אני שרוצה לידע הכל בפרטיות, וכל פרט ופרט חביב אצלו כקטן כגדול”. בהמשך המכתב מאריך הרבי שוב בענייני בריאות – הפעם בבריאותו של הרי”מ, וכידיד טוב מנתח הרבי את האפשרויות, מייעץ ומציע להשתמש בקשרים.

הרבי סמך על שיקול דעתו לא רק בשאלות הלכתיות, אלא גם בשאלות שנגעו לעסקנות ציבורית או להנהגת החסידים. כאשר זממה מלכות רוסיה בעידודם של המשכילים לחייב את הרבנים לקבל תעודות השכלה חיצוניות, היה הרבי ראש וראשון ללוחמים במגמה מסוכנת זו. באחד ממכתביו הנוגעים לשתדלנות בנושא זה, הוא מתאר התייעצות בנושא עם ר’ יעקב מרדכי ששהה בליובאוויטש באותה תקופה.

ובמכתב אחר מספר הרבי לבנו כי שוחח בענין התעממות החושים והכוחות של האברכים בדא”ח עם הרי”מ ואשר הוא הביע את דעתו בנושא.

געגועיו לרבי משכו אותו עד למדינות רחוקות, וכך הגיע ר’ יעקב מרדכי לאחר חג הפסח תרס”א לבקר את אדמו”ר הרש”ב בוינה, שם שהה למטרות בריאות. מעניין לראות את המכתב ששלח לו הרבי עם המסלול המפורט ועלויות הנסיעה, כשהוא יורד לכל פרט טכני. מוינה, הצטרף הרי”מ לרבי בנסיעתו לפרופסורים הגדולים אשר בפריז, כשהוא זוכה לכמה שבועות רצופים כחסיד הכמעט יחיד במחיצת הרבי.

נכסי צאן ברזל של חסידות חב”ד

ר’ יעקב מרדכי היה למדן עצום בנגלה, אך לא הניח ידו מתורת החסידות ומדרכיה. הוא היה משכיל ועובד, כך שהתאחדו בו שלושת המעלות, שבהם ציינו תלמידים מיוחדים בישיבת תומכי תמימים שבליובאוויטש. הניגון בו היה מתפלל בנעימה ודביקות מליאת רגש ורעידת נשמה, הפך לאחד הניגונים המוכרים והמושרים ביותר בהתוועדויות עד לימינו, ושמו נקרא עליו – ניגון הרב מפולטבה.

שיעוריו בחסידות בעירו פולטבה, היו לשם דבר. המתיקות של שיעוריו משכה אליהם רבים מבני העיר. במיוחד, נודעו שיעוריו בתורת אדמו”ר האמצעי. למרות השכלתו והבנתו העצומה, היה בטל בתכלית למה שכתוב במאמר, וכאשר נגמרו לו אותיות ההסברה, היה רגיל לומר: “אזוי אזוי איז דער ענין” – כך הוא הענין, אם נבין אותו ואם לא.

כחסיד וכרב חסידי, עשה הוא רושם גדול מאד על כל רואהו. הרבי הריי”צ, סיפר בשיחותיו מספר פעמים על ידידו של אביו, אותו הכיר היטב מילדותו, ואשר אף עליו עשה רושם עז. באחת מהתוועדויותיו התבטא עליו הרבי ואמר: לקח את הכל ללב, ומשם זה הלך למוח (בניגוד לר’ זלמן זלטפאלסקי, שעליו התבטא הרבי הפוך).

פעם שאלו החסידים את הרבי הריי”צ, מה ההבדל בין הרי”מ לרד”ץ חן – שניהם חסידים עצומים ועובדים שנודעו כבינונים. “הרד”ץ הוא כך”, השיב הרבי כשהוא מוריד את אגודליו מלמעלה למטה, “והרי”מ הוא כך”, הוסיף כשהוא מחווה תנועה הפוכה.

החסידים הבינו מיד למה הכוונה. הרי”מ, היה מתכונן לתפילה מחצות ועד חמש בבוקר, ואז נעמד להתפלל לעוד מספר שעות. הרד”ץ, היה משקיע את אותו מספר שעות בתפילה, אלא שהוא התחיל את ההכנות בחמש בבוקר. דהיינו, הרי”מ שהספיק תפילה בזמנה, הוא מלמטה למעלה, והרד”ץ הפוך…

 הרבי אף חזר בשיחותיו על כמה מפתגמיו ולימד מהם הוראות בעבודת ה’. אחד מפתגמיו “אזוי אזוי איז דער ענין”, אף הוזכר על ידי הרבי מלך המשיח פעמים רבות (ראה מסגרת).

משפט נוסף שלו שאותו סיפר הרבי הריי”צ וחדר בדורנו עד שהיה לאחד העיקרים שעליו עומדת תורת החסידות, הוא אמרתו: “חסיד הוא מי שמסור לרבי”. מה שברור לחלוטין בדור הגאולה, היה בגדר חידוש עצום בדורות שלפניו.

חסיד שפל רוח

“כשהרי”מ היה בוכה”, מתאר הרבי הריי”צ, “היה זה בכי חסידי אמיתי”. הרי”מ שהיה כאמור חסיד שפל רוח, עד כי הרבי נ”ע נאלץ כאמור ‘לנזוף’ בו על כך שאינו מכיר את מעלותיו, היה בוכה פעמים רבות. על חלק מהתוועדויותיו מלאות הדמעות סיפר הרבי הריי”צ, וכאן ניתן רק טעימה מקצה המזלג:

באחת מהתוועדויות הרבי הרש”ב התאונן בפניו הרי”מ שעדיין אינו ‘פתוח’ (פאנאנאדערגענומען) לאותיות החסידות. הרבי השיב לו, שדבר כזה אי אפשר לומר, אם כי כל אחד צריך שיהיה לו יותר הרגש והשגה. מה שכן אפשר לומר, שזה עדיין לא תפס (דערנומען) אותנו.

הרי”מ לקח כוס משקה ובכה ואמר: “זמן כה ארוך התייגעתי!”.

כידיד אמיתי של הרבי הרש”ב, הגיע לחצרות קדשנו בעת שמחות בר המצוה והנישואין של בנו יחידו – הרבי הריי”צ.

הרבי הריי”צ מתאר התוועדות שהתרחשה בתוך ימי השבע ברכות שלו, וגם ממנה ניתן לראות את לבבו הנשבר: “בתוך כך התחיל רבי יעקב מרדכי לבכות בדמעות שליש עד שכל המסובים התפעלו, והתחילו לבקשו שלא יבכה ולא הועיל מאומה… כל  המסובים הלכו לרקוד מלבד רבי יעקב מרדכי, שהי׳ נשען בראשו על ידיו ובוכה. וימזגו את הכוסות לומר לחיים, ובתוך כך פסק רבי יעקב מרדכי מלבכות, ויאמר בקול בוכים: הרבי (כ״ק אדמו״ר מהר״ש) אמר לי ״כשישנו רבי ישנם חסידים, אבל חסידים שפועלים ועובדים״. כשהחסיד אינו חסיד עושים גם את הרבי לא רבי, רבנו הזקן הי׳ רבי ועשה חסידים והחסידים בהיותם חסידים ואנשי מעשה בעבודה שבלב – חיזקו את הרבי”.

לאחר הקמת ישיבת תומכי תמימים, היה הרי”מ מגיע לבחון את התמימים על לימודם בכל שנה, רושם להם סדר להתקדמות ובשנה שאחריה בודק מה התקדם.

שלושים שנה מבוזבזות

במשך שלושים שנה לא שכב במיטה, כדי לסגף את גופו.

לעת זיקנתו התדרדר מצב בריאותו, והרופאים תלו זאת בסיגופיו הרבים. עקב כך התחרט על סיגופיו והתבטא כי שלושים שנה מחוץ למיטה לא שוות הנחת תפילין אחת ויחידה.

חסידים שהתוועדו על כך אמרו כי בשביל להגיע לתובנה כזו, צריך שלושים שנה לא לישון במיטה… בל’ תשרי תרע”ו נפטר, ונטמן בבית העלמין בפולטבה.

לאחר פטירתו כתב עליו כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב:

“– אהבתי אהבת איתן את כבוד ידידי עוז הרה״ח מוה״ר יעקב מרדכי  ז״ל אתאפק לא אוכל, עיני יורדה מים על הלקח מאתנו נפש יקרה זכה ותמימה, מאנה להנחם נפשי על אוהב דבק ידיד נפש אשר ניטל מאתי והמות הפריד בינינו, צדיק ה׳ בכל דרכיו תנצב״ה”.