במתן תורה הקב”ה בחר בעם מישראל, כמו שאומרים בתפילה “אתה בחרתנו מכל העמים אהבת או

במתן תורה הקב”ה בחר בעם מישראל, כמו שאומרים בתפילה “אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות”. בחירה זו היא מתוך אהבתו הגדולה של הקב”ה כל יהודי, לא רק את נשמתו, אלא גם את גופו  התוועדות לימים של מתן תורה וקבלת התורה

סיפר המשפיע הרה”ח ר’ מרדכי קוזלינר: פעם, בהיותו כבר בארצות הברית, שלח כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע את הרה”ח ר’ שמואל ע”ה לויטין לעיר שיקאגו שם נצטווה לחפש ולמצוא הודי מגזע החסידים ששם משפחתו ‘ליסנער’. כשימצא אותו, עליו לספר לו על אודות צור מחצבתו — השם “ליסנער” הוא הסבה קלה של שם המשפחה “ליאזנער”, על שם העיירה ליאזנא, עירו של רבינו הזקן. לספר לו אודות סבותיו שהיו חסידים גדולים וכו’, וכך להשפיע עליו לשוב ולהתקרב לתורה ליהדות ולחסידות.

אותו יהודי אכן התקרב מאד מאז, עד שלאחר מכן היה ליושב ראש ישיבת ‘אחי תמימים’ בשיקאגו, וזכה שהרבי הריי”צ עצמו כתב לו באריכות על אודות צור מחצבתו (נדפס באג”ק שלו ח”ח ע’ ש”מ ואילך).

כשהגיע ר’ שמואל לויטין לשיקאגו, מצא שם גם את הרה”ח ר’ יוסף ויינברג (מחבר “שיעורים בספר התניא”), ויחדיו ניגשו אל הרב המקומי כדי למצוא את אותו “ליסנער”. התברר שאותו יהודי אינו מתפלל כלל בבית הכנסת, גם לא בשבתות ובחגים. חנותו הייתה פתוחה גם בשבת, ובכל ארחות חייו הוא רחוק מאד מכל העניין.

אחרי חיפושים רבים הצליחו למצוא אותו, וקבעו עמו פגישה. הלה קיבלם בסבר פנים יפות ובקשב רב האזין לסיפוריהם, בשליחות הרבי הריי”צ, אודות צור מחצבתו. הוא התעניין מאד בכל פרט ופרט, והתרגש מאד. כשסיימו לספר, הוציא הלה פנקס צ’קים, ושאל כמה לרשום — הוא אמר שיתרום ככל אשר ישיתו עליו. הוא חשב שמטרת הפגישה אינה אלא כדי לקבל את תרומתו, והיה מוכן לתרום הרבה מאד.

“לא”. השיבו השלושה. “לא באנו לכאן בשביל כסף, אלא בשליחות הרבי, כדי לקשר אותך יותר ליהדות ולחסידות”, והרב המקומי הוסיף ואמר לאותו יהודי: “‘ישראל’ הוא ראשי תיבות יש שישים רבוא אותיות לתורה. לכל יהודי יש אות בספר התורה, שממנה הוא שואב את חיותו. ישנם, אבל, יהודים, שהאות שלהם בספר התורה כנראה נמחקה, והקשר שלהם לתורה כמעט ואינו נראה. הרבי מליובאוויטש, כמו סופר סת”ם המתקן את ספרי התורה, שולח את מי ששולח כדי לתקן ולהשלים את האות שנמחקה’”.

הביקור עשה רושם עצום על אותו יהודי, ומאז החלה התקרבותו יותר ויותר לתורה ליהדות ולחסידות. וכפי שצויין בתחילה, הוא הפך ליושב ראש ישיבת אחי תמימים ליובאוויטש בשיקאגו, והיה גם מראשי המתעסקים במגבית עבור ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש ובסידור אגודת חב”ד בשיקאגו, וקיבל על כך ברכת מזל טוב מהרבי הריי”צ נ”ע.

ר’ שמואל חזר לניו יורק, נכנס אל הרבי הריי”צ, דיווח על מה שהיה, ובין השאר חזר על אימרתו של הרב בשיקאגו שהרבי הוא כמו סופר סת”ם המתקן את האותיות שנמחקו — ר’ שמואל קיווה לראות חיוך של קורת רוח על פני הרבי לשמע הדברים, אבל הרבי הראה דווקא תנועה של מורת רוח והיה ניכר שהדברים מאד לא מצאו חן בעיניו.

מדוע ולמה אין הרבי מרוצה — תמה ר’ שמואל בקול באוזני הרבי — מה לא טוב ולא נכון בדברים אלו?

אמר לו הרבי הריי”צ: הדברים אינם נכונים כלל. אין יהודי שהאות שלו בספר התורה מחוקה! האותיות בהם קשור יהודי בספר התורה הם “אותיות החקיקה”. כמו שאי אפשר למחוק את אותיות החקיקה בלי לפגוע באבן עצמה כך אי אפשר בשום אופן לנתק ח”ו או אפילו לפגוע ח”ו בקשר העצמותי והנצחי שבין יהודי לתורה ולקב”ה. יהודי קשור בתורה ובקב”ה בעצם מציאותו באופן שלא שייך כלל וכלל למחוק ולנתק ח”ו ביניהם בשום אופן שיהיה!

מציאותו האמיתית של כל יהודי, יהיה מי שיהיה, היא נשמתו האלוקית, חלק אלקה ממעל ממש, וגם בגופו הגשמי ישנה הבחירה האלוקית, שבאה מעצמותו ומהותו יתברך. ולכן באמת ובפנימיות הוא קשור בכל נימי נפשו לה’ ולתורתו. וכשאתה רואה יהודי ונדמה לך שאין לו שום שייכות לכל העניין — “אל תבט אל מראהו”, כי כל איש ישראל לבבו תמים עם ה’ ותורתו.

הדבר היחיד שניתן לומר הוא שישנן אותיות שהתכסו בשכבה של אבק, וצריך להוריד ולנקות את האבק כדי שהתקרבותם לה’ ולתורתו תהיה בגלוי יותר. וזהו אכן תפקידו של רבי: להסיר ולנקות את האבק שדבק בו, שמנסה לכסות על מציאותו האמיתית, ולגלות ולחזק את הקשר העצמותי והנצחי של היהודי עם התורה ועם הקב”ה.

אפילו אם ראית יהודי המנגד ומפריע לה’ ולתורתו, זכור אל תשכח כי אין זה אלא בחיצוניות. אך לאמיתו של דבר הוא קשור לה’ ולתורתו בכל עצם מציאותו. וכל ההפרעות לא באו אלא כדי שיתחזק להתגבר עליהם, וכך יתחזק ויתגבר עוד יותר הקשר שלו לאלקות.

•

במתן תורה הקב”ה בחר בעם מישראל, כמו שאומרים בתפילה “אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות”. בחירה זו היא מתוך אהבתו הגדולה של הקב”ה כל יהודי, לא רק את נשמתו, אלא גם את גופו.

אחת הפעמים היחידות שהרבי שליט”א יצא מגדרו ודיבר בחריפות גדולה ובביטויים כואבים — לא כמו תמיד שבאופן קיצוני מאד הרבי מתייחס לכל דבר אך ורק בצורה חיובית, ועוקף אפילו מילים שמביעות שלילה כלשהי — הייתה כאשר מישהו דיבר בזלזול על התנהגותם של יהודים ואמר עליהם ביטויים שליליים.

הרבי הגיב בצער וכאב עצום ובחריפות גדולה: כיצד אפשר לדבר דברים כאלו על יהודים?! “עם זו יצרתי לי (וגם קודם שעשו מאומה ואף אם נהגו שלא כראוי, הרי בעצם הימצאותם בעולם) תהילתי יספרו”! “הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”!

גם אם נראה שאינו נוהג כראוי — אל תבט אל מראהו. כי רצונו האמיתי של כל יהודי, גם אם הוא זועק שאינו רוצה לקיים את הוראות התורה, היא לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות.

וכפסק הרמב”ם הידוע (ספ”ב מהלכות גירושין. והרבי מצטט אותו בכל הזדמנות) באותם מקרים בודדים שההלכה אומרת כי פלוני חייב לתת גט לאשתו והוא אינו רוצה, ש”כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”. וכאשר הוא אומר “רוצה אני”, מועיל הגט, למרות שאם יאמר שאינו רוצה לא יועיל הגט.

שואל הרמב”ם, מה מועיל מה שהוא אומר, והרי אנו יודעים שאינו רוצה, ואינו אומר רוצה אני אלא בגלל שכפו אותו. והרמב”ם אומר, לא. “כיוון שהוא מישראל, רוצה הוא לקיים את המצוות ולהתרחק מן העבירות”. ואם על פי התורה הוא חייב לתת גט, הרי הוא רוצה לתת גט. ומה שהוא צועק שאינו רוצה, אין זאת אלא משום שיצרו הוא שתקפו. ולכן כאשר כפו אותו ובכך תשש ונחלש יצרו, הרי אמירתו “רוצה אני” היא היא רצונו האמיתי (ומעניינת עוד יותר הוספת הרמב”ם, שאם התברר לבית דין שהם טעו והלה לא היה חייב לתת גט, הגט פסול (או בטל, אם כפוהו על ידי גוים), למרות שהוא אמר “רוצה אני” — משום שאם פסק הדין ניתן בטעות, הרי שבאמת הוא לא רצה).

כלומר, הרמב”ם פוסק כאן הלכה למעשה (וכך נוהגים גם היום בפועל במקרים שיש צורך בכפיית גט) שגם יהודי שעומד וצועק שאינו רוצה כלל לקיים את המצוות, הרי האמת היא שהוא כן רוצה. “כיוון שהוא מישראל, רוצה הוא לקיים את המצוות ולהתרחק מן העבירות”. ומה שהוא צועק שאינו רוצה, אין זאת אלא משום שהיצר הרע תקף אותו. וצריך רק לשפשף אותו ולגלות בו את מהותו האמיתית.

אהבה זו ואחדות מוחלטת זו עם כל יהודי, נוטע הרבי גם בנו, מי שזכה להיות תלמידיו וחסידיו. וכך הוא מחנך גם אותנו לפעול עם כל יהודי רק על–ידי אהבה וחיבה, כי רק כך אפשר וצריך לפעול בכל יהודי סוף סוף הכל.

ואהבה זו היא הנשק היעיל ביותר שלנו. היא בוקעת את כל חומות השנאה והניכור. היא פורצת את כל המחיצות שכאילו ישנם בין יהודי ליהודי. היא ממיסה את כל ים הקרח שקיים לפעמים אצל מישהו, ופועלת את פעולתה להביא את כולם אל הנקודה, למילוי כל הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח.

אותו נשק, שמשמש אותנו בצורה כל–כך יעילה בכפיית העם למילוי הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח — כוחו יפה לא פחות, ואולי אף יותר, במשימה העכשווית, להביא את כולם לקבל את מלכותו של המלך המשיח עצמו. לדעת שהוא הוא המלך המשיח העומד ומכריז כעת מעל בית המקדש מעט אשר ב–“770” כי “הגיע זמן גאולתכם”, ו”הנה זה משיח בא”. ולקרוא אליו ולבקשו ולתבוע ממנו כביכול בבקשה ודרישה ותביעה בלתי פוסקת כי יקבל עליו את המלוכה ביתר שאת ויתר עוז, ויתגלה לעיני כל בשר לגאול את עמו ישראל ואת העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!