חייבת להיות דרך אחרת!

בליובאוויטש כשאומרים הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, אנחנו מתכוונים שאנחנו אוהבים גם יהודים שנמצאים אפילו בפינה נידחת. דמיינו מה תהיינה התוצאות אם נכוון באמירת “הריני מקבל” שאני מקבל על עצמי לאהוב חסיד ליובאוויטש שלא רואה את העולם כפי שאני רואה אותו, ובכל אופן אני אוהב אותו כאח ממש, כי אנחנו באמת אחים גם אם הוא לא חושב כמוני?!

מאת הרב מיכאל גולדמן, שליח הרבי בהוואי

אנו נמצאים עשרים שנה אחרי ג’ תמוז, דבר מבהיל לכשעצמו. כולם מזועזעים (ובלשון המאמר “ואתה תצוה” כולם “צוטרייסעלט”), וכל אחד ברמה שלו מרגיש שהוא “אויס מענטש”.

כולנו מנסים לחשוב איך יוצאים מהמצב הזה? איך נצליח לשבור את הגלות ולפעול את ההתגלות של הרבי? ברור לחלוטין שכל הדברים הטובים והיוזמות הינם יוצאים מן הכלל ונפלאים; אנחנו אכן כובשים את העולם ועוסקים בקירוב יהודים לקיום התורה ומצוותיה. אנחנו הופכים את העולם בכל העניינים, אולם, למרבה הצער, ביננו החסידים איננו תמיד מצליחים למצוא את הדרך לחיות בהרמוניה.

בכ”ח סיון השנה התקיים אירוע נפלא; כל רחוב איסטרן פארקוויי נסגר לתנועה לצורך אירוע אחדות מיוחד שהתקיים לקראת ג’ בתמוז. אין ספק שהאחדות היתה מדהימה וכל מי שהשתתף הרגיש את נוכחות הרבי בכינוס. זה בוודאי הביא נחת רוח עצומה, ופעל את הלא–ייאמן; אבל מצד שני, זה היה למשך שעה אחת בסך הכל. 

אינני רוצה להמעיט בחשיבות של האירוע חס ושלום, אבל אירוע אחדות של “שבת אחים גם יחד” שמתקיים אחת לכמה שנים למשך שעה, הרי שבקצב הזה…

חייבת להיות דרך אחרת!

הרבי אומר שחסידים הם פיקחים, ואנחנו מגלים דרכים גאוניות להפוך עולמות, להפיץ את המעיינות חוצה, ועוד כהנה וכהנה רעיונות בלתי נדלים. בוודאי שיש לנו אפשרות לפצח את הבעיה: כיצד אפשר לחיות ביחד, אבל באופן אמיתי. לא אירוע חד פעמי למשך שעה קלה ולהתראות עד הפעם הבאה.

חובה עלינו לחפש דרך עמוקה ופנימית יותר, כדי לחיות ביחד. בלוח היום יום מופיע הביטוי “חסידים איין משפחה” (חסידים הינם משפחה אחת) פעמיים. פעם אחת מופיע “אלע חסידים איין משפחה (כל החסידים הינם בני משפחה אחת). אנחנו צריכים למצוא דרך ליישם את זה שכל החסידים יהיו משפחה אחת. אין זה דבר חדש, אך אולי העובדה שהגענו לעשרים שנה מאז ג’ תמוז מספיקה כדי לנער אותנו מהמנוחה שלנו, מהחברות הסגורות ומהקבוצתיות שלנו.

שוחחתי עם משפיעים, ושיתפתי אותם במשך שעות רבות בנקודה שאם יפתחו אותה, יכולה להוות יסוד לאחדות.

אחת המניעות הגדולות לגבי השגת אחדות היא, שזה יכול לאיים על אמונתנו. במילים אחרות: יש לחסידים יסודות חזקים באמונה, וכאשר מתחילים לדבר על אחדות ושזה הדבר שיפתח את הדרך למשיח ולהתגלות של הרבי, אנשים, ובמיוחד אלה שנלהבים באמונתם, נכנסים ללחץ שכן אולי יצטרכו להתפשר על אמונתם כדי להתאחד עם חסידים אחרים.

בשיעור התניא של ג’ תמוז מופיע הביטוי “רזא דמהימנותא” - סוד האמונה. הזוהר מסביר מה הוא “רזא דמהימנותא” - שהוי’ הוא אלוקים. זה הסוד הגדול של האמונה. אדמו”ר הזקן מבאר באריכות רבה את ענין אחדות ה’. מפליא שאנחנו מנסים להביא לאחדות החסידים כאשר תורת החסידות מלאה בלימוד על אחדות ה’. אחדות ה’ ואחדות החסידים, אותו ביטוי שמעלה כי לכאורה יש קשר בין שני הדברים.

נדמה כי אם נבין היטב את אחדות ה’, זה יגרום באופן טבעי לאחדות החסידים.

מהי נקודת אחדות ה’ בשער היחוד והאמונה? יש שם הוי’, ויש שם אלוקים, שני שמות של ה’, שני ערוצי הבעה - הגדולה והגבורה - יש לה’ גם את כח הגילוי וגם את כח הצמצום. שם הוי’ הינו גילוי של ה’, ושם אלוקים הינו הסתר וצמצום של אלוקות. וכל הרעיון המרכזי המופיע בשער היחוד והאמונה הוא, להסביר שזה ממש כפירה לחשוב שאפשר להפריד בין השניים - שהאחד הוא אלוקות והאחר אינו אלוקות ח”ו. מסתבר שלמרות ששני הדברים הם בתנועה הפוכה, בכל זאת שניהם אחד.

בהמשך תער”ב ישנו מאמר “וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר”, מאמר מאוד יסודי. במאמר מבאר הרבי הרש”ב שהענין של הוי’ ואלוקים נמצא בכל סדר ההשתלשלות, כאשר בכל רמה ישנם שני קווים: בספירות יש אורות ויש כלים; בעולמות יש תוהו ויש תיקון; בנפש האדם ישנן עליות ויש ירידות. ישנן תקופות של הרחבת הדעת ויש זמנים של קטנות הדעת. אפילו תנועות אלה שבנפש האדם, מסביר הרש”ב, הינם השתלשלות של הוי’ ואלוקים. כך גם בתורה ישנו ימין וישנו שמאל; הלל ושמאי, חסד וגבורה. במצוות ישנן מצוות עשה ולא תעשה. הכל מחולק לשני קווים, והכל מתחיל מהקב”ה בעצמו שבחר שיהיו “הוי’” ו”אלוקים”.

בסופו של דבר אנו יודעים שהוי’ אחד ושמו אחד. הפירוש של ‘אחדות פשוטה’ הוא שהקב”ה אינו מורכב חס ושלום משני ממדים. מצוות אחדות ה’ - לייחדו -  היא לדעת שה’ הוא מציאות אחת בלבד, למרות השינויים והניגודים שיש בשלבים שונים. מאיפה מתחילה האחדות הזאת? מעצמות אין סוף, שהיא השורש של כל הקוטביות.

בליובאוויטש יש שני קווים. גם בהשתלשלות יש שני קווים

כשאנו מתבוננים בליובאוויטש היום, אנו רואים שישנם הבדלים. אפשר לכנותם ימין ושמאל, או רצוא ושוב, או תוהו ותיקון. אם מסתכלים על התמונה הגדולה, אפשר לראות שישנן תנועות שונות ואף מנוגדות. הסוד של אחדות ה’ הוא שבכל סדר ההשתלשלות (וכלשון המשך תער”ב) “שלמות העצמות הוא בב’ קווין דוקא”. חייבים את שני הקווים בכל סדר ההשתלשלות. הקב”ה הינו נושא הפכים.

לכאורה הרי הרבי אחראי למצב כפי שהוא היום. אנחנו יודעים שהרבי צפה את התקופה הזו של ההעלם והסתר ואף התכונן אליה באופנים שונים. הרבי הרי יכול היה להבהיר ברגע אחד שיש רק דרך אחת, וכל דרך אחרת משוללת מעיקרה. כשהרבי רצה לשלול דרך, הוא אכן שלל.

מרתק להבחין, שכל אחד מהחסידים מעגן את שיטתו בתורתו של הרבי. זה מצטט מאמר, זה שיחה, זה איגרת קודש וכדומה. כולם מצביעים על הרבי כמקור השיטות. “כולם מרועה אחד ניתנו”. ואולי יש לומר לאור העובדה שישנן תנועות שונות, שכך אכן צריך להיות. צדיקים דומים לבוראם, והרבי הוא הרי עצמות ומהות כפי שהוא מלובש בגוף, ועצמות נושא הפכים, שלמותא דכולא: גבול, בלי גבול, גילוי, צמצום. אם יבוא מישהו ויגיד שרק גילוי הוא אלוקות, וצמצום אינו אלוקות אלא ההיפך, זו סתירה באחדות ה’. ממש כפירה! אלוקים הוא גם הוי’. וכן להיפך - אם מישהו אומר ששם אלוקים הוא ה’ ולא שם הוי’, זה “חותך” את ה’, שכן הוי’ הוא אלוקים - זה אחדות ה’. כך ולא אחרת.

על דרך זה גם שתי התנועות של גילוי וצמצום, או רצוא ושוב או תוהו ותיקון משלימים זה את זה.

בשיחת כ”ח ניסן הידועה, אמר הרבי שהדרך להביא משיח היא עם אורות דתוהו אבל בכלים דתיקון. אם נסתכל סביבנו נמצא אנשים שמומחים באורות דתוהו, ואחרים שהינם מומחים בכלים דתיקון. יתכן שבתמונה הכללית של הרבי, צריכים גם לזה וגם לזה. כל אחד צריך להיות בהתאם לשורש נשמתו. אם העבודה שלך היא על ידי אורות דתוהו, וגילוי - לגלות את הרבי לכל העולם, המשך כך, זה מצוין. אולם אם אתה רואה חסיד שנמשך לקו שונה, ואצלך מונחת יותר הגישה של דרך “אלוקים”, צמצום והסתר, הרי שגם זה קו באלוקות. הכול אלוקות.

אז במקום להדגיש שדרכינו היא הדרך הנכונה והזולת טועה, לא משנה מאיזה “צד”, ומכאן כל אחד שם דגש חזק על עצמו, “רק אני צודק” ורק הדרך שלי היא הנכונה, וכל מי שאומר אחרת, סימן שירד מהדרך.

השינוי בתפיסה שאנו זקוקים לו הוא במקום לבזבז אנרגיה בשלילת הזולת והפחתתו, וביטול דעה שלא משתווה עם הצורה בה אנו רואים את הדברים, אזי העבודה שלנו היא למצוא את הערך בצד השני. אם נשתמש בזמן ואנרגיה כדי לומר: כך וכך אני רואה את הענין, אבל בהחלט יש מקום גם להסתכלות שלך, דומני שנגיע למקום הרבה יותר טוב מהיום.

להסתכל על המשותף ולא על המפריד

וכאן באות שתי הצעות בפועל ממש:

בליובאוויטש כשאומרים הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, אנחנו מתכוונים שאנחנו אוהבים גם יהודים שנמצאים אפילו בפינה נידחת. היום נדרש מאתנו ההיפך. אין זו חכמה לאהוב יהודי בפינה נידחת, כי בזה אנו עוסקים כל העת, וזה לא קשה עבורנו. דמיינו מה תהיינה התוצאות אם נכוון באמירת “הריני מקבל” שאני מקבל על עצמי לאהוב חסיד ליובאוויטש שלא רואה את העולם כפי שאני רואה אותו, ובכל אופן אני אוהב אותו כאח ממש, כי אנחנו באמת אחים גם אם הוא לא חושב כמוני.

הצעה נוספת: כשהולכים ברחוב ורואים חסידים, על נקלה אפשר לזהות את הקבוצה אלי’ הוא שייך. זה בלתי נמנע, כי אנו חיים במציאות חצויה. באופן ספונטאני המוח מקטלג אותו בתגית זו או אחרת. דמיינו לעצמכם שאנו מתרגלים (וזה אכן זקוק למאמץ כדי לשנות את ההרגל), לומר: הוא ילד של הרבי, וגם אני ילד של הרבי. רק להסתכל על עוד חסיד ולחשוב כשם שאני בן של הרבי, בן מלך, כך גם הוא בנו של הרבי, בן מלך! הרבי אוהב אותו, והרבי אוהב אותי! מנקודת מבטו של הרבי, אנו שני ילדיו.

במילים אחרות: הבה נסתכל על המשותף בינינו במקום מיד לדרג ולקטלג את הזולת באיזה “צד” הוא נמצא, ובכך להרבות פירוד. חשוב לנסות למצוא את הנקודה המשותפת שכולנו אחים, ו”אלע חסידים זיינען איין משפחה” וזאת למרות העובדה שאין צורך להתפשר באמונה שלנו. אפשר להמשיך ולהאמין באופן הכי חזק ובו זמנית מחבקים האחד את רעהו באחדות ואהבת ישראל מכל הלב.

אין ספק ששינוי בהלך מחשבותינו ורגשותינו בצורה פנימית, ועבודה על אהבת ישראל למרות חוסר ההסכמה בינינו, יפתח את הדרך לגאולה ובקרוב ממש, ובתקווה שבקרוב ממש הרבי יתגלה וכל החסידים וכל העולם כולו יגידו “יחי המלך!” 

(מתוך דברים שנשא בהתוועדות ג’ בתמוז ב–770)