המגיד והבעש”ט לא באו בתור נשמות כפי שהם בעולם האמת, כי אם, באופן של נשמה בגוף .

 המגיד והבעש”ט לא באו בתור נשמות כפי שהם בעולם האמת, כי אם, באופן של נשמה בגוף . . ועל פי זה מובן שבירור הלכה למעשה אצלם אינו בסתירה לכלל ד”לא בשמים היא” •  משיחת מוצאי שבת מקץ תשמ”ו — בלתי מוגה

 א. ידוע סיפור החסידים שבהיות רבינו הזקן במאסר, נכנסו אצלו פעם אחת רבו הרב המגיד עם הבעש”ט נ”ע, מעלמא דקשוט. — רבינו הזקן לא הכיר מימיו את הבעש”ט, אמנם, בראותו שנכנס לפני הרב המגיד, הבין שזהו הבעש”ט. ושאל אותם רבינו הזקן למה מגיע לו זה (הישיבה במאסר) ומה תובעים ממנו? והשיבו לו, שנתחזק עליך הקטרוג על שאתה אומר דברי חסידות הרבה ובגילוי כו’. ושאל אותם: ואם אצא מכאן האם אפסוק מלומר דברי חסידות? והשיבו לו: כיון שהתחלת לא תפסוק, ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר. עד כאן תוכן הסיפור.

ובכן, בסיפור זה ישנם ב’ שאלות, ושניהם — “קלאץ–קשיא”: (א) כיצד יתכן שאצל רבינו הזקן הי’ מקום לשאלה וקס”ד האם עליו לפסוק, ח”ו, מלומר דברי חסידות. (ב) מבחינת ההלכה — כיצד יתכן לברר שאלה זו אצל נשמות מעלמא דקשוט, כדלקמן.

ב. שאלה א’:

ידוע הסיפור שאירע עוד בחיי הרב המגיד, שנמצא כתב של דברי חסידות שהתגלגל כו’, ונעשה קטרוג על המגיד כו’, עד שרבינו הזקן ביטל את הקטרוג על–ידי הסברת משל, לבן מלך שנחלה בחולי עצום, ולא מצאו תרופה למחלתו, כי אם, ליקח את האבן היקרה שבכתר המלכות, שבה תלוי כל היוקר דכתר המלך, לשחקה ולערבה במים, ולשפוך על שפתיו של בן המלך, כדי שכולי האי ואולי תיכנס טפה אחת לפיו, ותציל את חייו.

ועל פי זה נשאלת שאלה פשוטה: כאשר הי’ קטרוג על המגיד (כמה וכמה שנים לפני הקטרוג על רבינו הזקן) — ביטל רבינו הזקן קטרוג זה, על–ידי ההסברה שפירסום והפצת החסידות הוא דבר הכי המוכרח, פיקוח–נפש, הצלת חייו של בן המלך, ואם–כן, כיצד יתכן שרבינו הזקן ישאל את המגיד האם להפסיק, ח”ו, מלומר דברי חסידות — וכי יש מקום אצל רבינו הזקן לקס”ד כזו, לאחרי שהסביר בעצמו שזהו ענין של פקוח נפש ממש?!

ג. ושאלה ב’:

ישנו כלל שפסק–דין בתורה שייך לנשמה בגוף דוקא — התורה “לא בשמים היא”. וכל זה — אפילו כאשר יש דעה כזו למטה בארץ, כסיפור הגמרא ש”יצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו”, כדעת ר’ אליעזר, נשמה בגוף, ואעפ”כ אמרו “לא בשמים היא”, מכיון שדעת הרוב היתה באופן אחר, והתורה אמרה “אחרי רבים להטות”.

וכמבואר גם בדרוש הידוע בלקו”ת ד”ה קא מפלגי במתיבתא דרקיע כו’ קוב”ה אמר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא כו’, בביאור דעת הפוסקים שספיקו טמא, אף על פי שקוב”ה אמר טהור — מכיון ש”לא בשמים היא”.

ולא עוד, אלא שאף על פי שאמרו “מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות”, נשמה בגוף, וס”ל טהור — מכל–מקום, “כיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי, הוי בכלל לא בשמים היא”.

כלומר: פלוגתת הראשונים אם הלכה כרבה בר נחמני אם לאו, היא — האם פסק–דין שנאמר בשעת יציאת נשמה הוא בגדר פסק–דין של נשמה בגוף (והלכה כמותו), או בגדר של פסק–דין של נשמה בעולם האמת (ותורה “לא בשמים היא”), שכן, החילוק שבין לפני יציאת הנשמה ולאחרי יציאת נשמה הוא חילוק של רגע בלבד, כך ש”קשה לצמצם” או “אי אפשר לצמצם”, ובמילא, יש פלוגתא בדבר.

ואם–כן, נשאלת שאלה על רבינו הזקן — על–פי נגלה: כיצד יכול לברר פסק–דין להלכה (אם להפסיק או להמשיך באמירת דברי חסידות) אצל נשמות מעלמא דקשוט — תורה “לא בשמים היא”?

הנשיא בדור ההוא הי’ — רבינו הזקן, שלכן, ישב הוא במאסר, לא רק בתור א’ מתלמידי המגיד והבעש”ט, כי אם, בתור נשיא ישראל, הן בפנימיות התורה והן בנגלה דתורה, ואם–כן, כיצד יש מקום — על–פי נגלה דתורה — שנשיא הדור, שהוא זה שצריך לקבוע את הפסק–דין בתורה, ישאל ויברר פסק–דין להלכה אצל נשמות מעלמא דקשוט?!

וכאמור, באיזה ענין היתה השאלה — בענין שכבר היתה הכרעה למטה, והכרעה זו נתקבלה גם למעלה, שהרי בתחילה הי’ קטרוג למעלה על המגיד, ועל–ידי הכרעת רבינו הזקן (שגילוי תורת החסידות הוא ענין של פקוח נפש) בטל הקטרוג למעלה.

ד. שאלות אלו הם, כאמור, בבחינת “קלאץ–קשיות” אך דא עקא, כמדובר כמה פעמים שברובא דרובא דוקא על “קלאץ–קשיות” לא שמים לב.

ועל אחת כמה וכמה בענין האמור — הרי פוחדים בכלל להכנס לשקו”ט בדבר, והגע עצמך: כשמדובר אודות רבינו הזקן, המגיד והבעש”ט — כיצד באים אנשים כערכנו להתערב ולחקור האם הי’ מקום שרבינו הזקן ישאל אצלם והם יענו לו, והאם הוצרך רבינו הזקן לשמוע להם אם לאו ח”ו?! כיצד מתערב “בן הכפר” בעניניהם של “שרי המלך”…

אבל אף–על–פי–כן, לאחרי ככלות הכל, הרי מדובר אודות דין והלכה בתורה — “לא בשמים היא”, ובמילא, יש צורך בביאור והסבר כיצד יכולים נשמות מעלמא דקשוט לפסוק הלכה.

ונוסף לזה, כאמור, מהי הקס”ד לשאלה בדבר — לא יגרע ענין זה מ”הנהגה טובה שנהגתי שלשה פעמים”, ובנדו”ד, לימוד התורה — “מעיינות” דפנימיות התורה, ובאופן של הפצה עד למקום ה”חוצה”, ועל אחת כמה וכמה — ענין של פקוח נפש, אשר, מטעם זה נתקבל הדבר למטה ולמעלה, ובאופן שנתבטלו הקטרוגים כו’ — זמן רב לפני נשיאותו של רבינו הזקן.

ואף על פי כן, שואל רבינו הזקן את המגיד והבעש”ט כיצד עליו להתנהג — בנוגע לאמירת דברי חסידות — לאחרי י”ט כסלו.

ה. כדי שתהי’ מנוחת הנפש — הרי מכיון שישנם כאלו שה”קלאץ–קשיות” הנ”ל (בנוגע לסיפור אודות רבינו הזקן המגיד והבעש”ט) מבלבלים ומפריעים להם למנוחת הנפש, יש לבאר (בקיצור על כל פנים) את נקודת הביאור.

ובהקדמה — שמצינו קושיא מעין זה בנוגע לסיפור הגמרא אודות רבינו הקדוש:

איתא בגמרא: “בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך . . אמר להם . . נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו כו’ . . מאי טעמא, כל בי שמשי (ערב שבת) הוה אתי לביתי”’ (עד ש”ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קרי’ אבבא כו’ כיון דשמע שוב לא אתא כו”’), ומובא בספר חסידים ש”הי’ נראה בבגדים חמודות שהי’ לובש בשבת . . ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום”.

וגם בענין זה נשאלת השאלה האמורה: מכיון שמדובר אודות נשמה מעולם האמת, כיצד שייך שתעשה קידוש על יין גשמי, ולא עוד, אלא שישמעו אחרים קידוש היום ויצאו ידי חובתן?!

וידועה אריכות השקו”ט בענין זה בדברי האחרונים, ומהביאורים שבדבר — שמכיון שבא לביתו באופן שבני–ביתו ראו אותו, וכמודגש בספר חסידים שהי’ נראה בבגדי שבת כו’, מובן, שבאותה שעה ירדה נשמתו ונתלבשה בגוף גשמי הנראה לעיני בשר, ובמילא, הרי היא בגדר דנשמה בגוף, ולכן, יכול לפטור את הרבים ידי חובתן בקידוש היום.

ועל דרך זה יש לומר גם בעניננו:

בסיפור אודות ביקורם של המגיד והבעש”ט אצל רבינו הזקן, מודגש, שרבינו הזקן לא הכיר מימיו את הבעש”ט (שהרי לא ראהו בתור גדול, כי אם, בהיותו בן ג’ שנים), רק כאשר ראהו נכנס קודם להמגיד, הבין שזהו הבעש”ט.

ומזה מובן, שהמגיד והבעש”ט לא באו בתור נשמות כפי שהם בעולם האמת, כי אם, באופן של נשמה בגוף:

בנוגע לאופן שבו הכיר שזהו הבעש”ט, לא הי’ זה על–ידי שמיעת תורה, שעל ידה הכיר שזוהי תורתו של הבעש”ט, ובמילא, האומרה הוא הבעש”ט, כי אם, על ידי זה שראה שנכנס קודם המגיד — ענין הקשור עם גדרי המקום, ואינו שייך אלא אצל נשמה בגוף.

ומטעם זה לא הי’ זקוק לסימן בנוגע למגיד — דמכיון שבאו באופן של נשמות בגופים, הכיר מיד את המגיד על–פי תואר קלסתר פניו, כפשוט.

ועל פי זה מובן שבירור הלכה למעשה אצלם אינו בסתירה לכלל ד”לא בשמים היא” — דמכיון שבאותה שעה נתלבשה נשמתם בגופם, היו בגדר דנשמות בגופים, כשם שרבינו הקדוש הי’ פוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום.

[הביאור על השאלה הראשונה — ראה לקו”ש חלק ל’ עמוד 170 ואילך]

ו. והמעשה הוא העיקר — כאמור — שישנו פסק–דין ברור מהבעש”ט והמגיד לרבינו הזקן, ולכל ממלאי מקומו, עד לכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו — שצריכים להוסיף עוד יותר בהפצת המעיינות חוצה.

ופשוט, אשר בהקדמה לענין ההפצה — צריכה להיות הוספה גם בלימוד לעצמו, לימוד תורת החסידות,

וכמו כן לימוד והפצת נגלה דתורה, שכן, נגלה דתורה ופנימיות התורה הם בדוגמת גוף ונשמה, “גופי תורה” ו”נשמתא דאורייתא”, והרי נשמה צריכה גם גוף, ולא עוד, אלא שהגוף והנשמה מתאחדים למציאות אחת — “תורה אחת”, אשר, ענין זה פועל ומוסיף בבריאות הגוף של יהודי בעוה”ז הגשמי, נשמה בריאה בגוף בריא, אשר, בד בבד עם הגברת הנשמה על הגוף, הרי זה באופן ד”יחוד נפלא”, עד שנעשים למציאות אחת.

ונקודת הענין — להוסיף בכל ה”מבצעים” דהפצת היהדות, תורה ומצוותי’, והפצת המעיינות חוצה,

וכהוראת ימי חנוכה — (א) להאיר “על פתח ביתו מבחוץ”, עד שרואים בעיני בשר שמקום ה”חוץ” נעשה מואר ב”נר מצוה ותורה אור”, (ב) “מוסיף והולך . . מעלין בקודש”, היינו, שמיום ליום הולך וניתוסף באור, כאמור, “הלכה כבית הלל”, כולל — הענין ד”בהלו נרו”, שרואים בגלוי את התגברות מדת החסד והרחמים,

ועד שבאים ליום השמיני דחנוכה, “זאת חנוכה”, שבו מדליקים כל שמונת הנרות — כאמור, שענין זה קשור עם כינור דימות המשיח של שמונה נימין,

ובפרט ע”פ המוזכר לעיל (במאמר) אודות ביאור הצ”צ שביום שמיני דחנוכה נמשכים שבעה יומין דעתיק [ז’ תחתונות, שבהם נתלבשו ג’ ראשונות, אשר, שלימות הגילוי שלהם הוא בגילוי פנימיות עתיק לעתיד לבוא, ע”י כללות מעשינו ועבודתינו בבחי’ ז’ תחתונות] בבחי’ המלכות — “זאת (חנוכה)”, אשר, “מלכותך מלכות כל עולמים”, עד לעוה”ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ושם נמשך בחי’ “מלכותך”, דקאי על מלכות דעתיקא קדישא, עד לבחי’ המלכות דא”ס (כמבואר בתניא),

וכל זה — במהרה בימינו ממש, ובשמחה וטוב לבב.