כעת, עם יציאתנו לחודשים החולין של השנה, עלינו לעורר את התשוקה והרצון בכל מקום לה

כעת, עם יציאתנו לחודשים החולין של השנה, עלינו לעורר את התשוקה והרצון בכל מקום להגיע ל–770. צריך לבוא בעצמנו ולהביא ככל האפשר עוד ועוד יהודים לרבי גם בפשטות ובגשמיות בכל הזדמנות קרובה, ולא להמתין ולחכות רק לתשרי הבא >> התוועדות חסידית עם געגועים, כמיהה וכיסופים

פעמים רבות אני נזכר בשיחת קודש שזכיתי לשמוע מפי הרבי שליט”א מלך המשיח בחודש חשוון תשמ”א. התוועדות זו התקיימה בשבת פרשת לך לך תשמ”א, ואנו, תלמידי ה’קבוצה’ שעמדו לחזור לארה”ק אחרי שנה תמימה ב’בית חיינו’, הרגשנו שהרבי מדבר אישית אלינו. וכך, בכל שנה מחדש, אני נזכר ומתעורר מחדש מאותו מעמד ומאותם דברות הקודש אשר חיים וקיימים לעד, כאילו נאמרו היום ממש.

ההרגשה שלנו אז, לקראת החזרה לאה”ק, הייתה, בלשון החסידות, “קאלאמוטנע”, ובלשון העולם “מזופתת”: שהינו שנה תמימה ב–770, טעמנו טעם שאי אפשר לקבלו בשום מקום אחר בעולם, טעמנו אז והרגשנו את מה שהרבי אומר כמה וכמה פעמים, שאפשר לקבל אפילו “מהקירות של 770”. 770 השפיע עלינו בצורה חזקה.

770 הוא המקום בו הכל סובב סביב הרבי שליט”א מלך המשיח: לומדים רבי, מתפללים רבי, מתוועדים רבי, מדברים רבי, אוכלים רבי, שותים רבי, ישנים רבי, חיים רבי, נושמים רבי, וזוהי כל המציאות בפועל ממש ובפשטות ממש.

הימים והחודשים חלפו להם כל כך מהר (בכלל, כידוע ליודעים, אומרים כי ב–770 הזמן חולף לו במהירות עצומה, פי כמה מבמקומות אחרים…), ועוד לפני שהספקנו לקלוט משהו, כבר הגיע הזמן לחזור לארץ ישראל - להיות רחוקים מן המעיין הנובע חיים. וכדברי הרבי שליט”א שכאשר רק יוצאים מן האסקופה של 770 כבר נמצאים ב”ערי השדה”, על אחת כמה וכמה מעבר לים.

[ובפרט שבאותן שנים, “כלי התקשורת” שישנם היום ועל ידם אפשר ברגע כמימרא להיות מעודכנים במה שקורה, לא היו מצויים כלל. זה לא רק שאי אפשר היה לצפות בכל רגע נתון במה שקורה ב–770 כפי שזה בימינו, אלא אפילו מידע רגיל על מה שקורה אצל הרבי לא זרם לארץ ישראל באופן מסודר. יומן “בית חיינו” לא הודפס עדיין בשום מקום, הטלפונים עלו אז פי כמה וכמה, ורק  לעיתים רחוקות הרשה לעצמו כל אחד להרים טלפון ולשאול מה קורה ב–770.

היו אמנם כמה מוקדי מידע בודדים, אצל ר’ חיים שלום שי’ הלוי סגל בתענך ובעפולה, אצל ר’ לייזר שי’ ליכטנשטיין בירושלים, אצל השלוחים, ובפרט אצל ר’ שמואל גרייזמן ור’ יוס’ל ליברוב ועוד, אבל לא זו הייתה השפה הכללית.

זכורני שבאחד מימי ראשון בשעות הבוקר הגעתי לישיבה בכפר חב”ד, מתוסכל לגמרי מכך שעדיין איני יודע אם היה בשבת פארבריינגען, ואם כן על מה הרבי דיבר. נכנסתי ל’זאל’, ושאלתי אם בשבת היה פארבריינגען. הבחורים נתנו בי עיניים שואלות, ואמרו לי בשיא הרצינות: ‘למה זה חשוב לך כל כך? אכן היו שתי התוועדויות. ‘למעלה’ התוועד הרב גרוזמן ו’למטה’ הרב נפרסטק’…]

בכל אופן, רק הספקנו לטעום מעט “מהקירות של 770” ולהתחיל קצת לחוש מהמיוחד והנפלא ביותר כאן שכמותו אין בשום מקום בעולם - וכבר צריכים לעזוב את כל זה ולחזור לאה”ק. וכבר נאמר ש”יודע צדיק נפש בהמתו”, והרבי שליט”א הרגיש את התחושה המשותפת לכולנו. באותה שבת פרשת לך לך הוא דיבר שיחה מיוחדת שבה כל אחד מאתנו הרגיש שהיא מיועדת ממש אליו.

הרבי דיבר אז על מה שכתוב בהפטרה של שמיני עצרת (בחו”ל), המספרת ומתארת את המעמד הנשגב, השמחה הגדולה וכל ה”שטורעם” שהיה בחנוכת בית המקדש הראשון אצל שלמה המלך. וההפטרה מסיימת “ביום השמיני שילח את העם וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה’ לדוד עבדו ולישראל עמו”.

והרבי פתח ואמר: לכאורה השאלה כאן מתבקשת מאליה, מה קורה כאן? מדוע הם כל כך “שמחים וטובי לב? מה יש כאן כל כך לשמוח? והרי כשרק חושבים לרגע “פון וואנעט גייט מען און וואו גייט מען (מניין הולכים ולאן הולכים)?! - מ’גייט אוועק פון בית המקדש, מ’גייט אוועק פון מלך, מ’גייט אוועק פון ‘הקהל’ (הולכים ועוזבים את בית המקדש, הולכים ועוזבים את המלך, הולכים ועוזבים את ‘הקהל’). ולאן הולכים - הביתה, לעסוק בעניינים הגשמיים והחומריים, לעבודה בעולם, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. מדוע אם כן הם “שמחים וטובי לב”?!

והרבי המשיך ואמר במפורש על מה מדובר כאן: אותו הדבר כאשר יהודים עומדים לעזוב ולנסוע הביתה אחרי חודש תשרי של ‘שנת הקהל’. כאשר קודם היינו כולנו יחד בד’ אמותיו של “דער רבי דער שווער”. התפללנו ביחד, התוועדנו ביחד, שמחנו ורקדנו “און גיפראוועט הקפות” ביחד - ועתה עומדים ללכת כל אחד לביתו ולמקומו, לעסוק בעניינים הגשמיים והחומריים, לעבודה בעולם, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. ותובעים מכל אחד ואחד שיעשה זאת בשמחה ובטוב לבב. נשאלת השאלה: הוא היה הרי צריך להרגיש עצוב ביותר, “קאלאמוטנע”, כאשר הוא חושב, ולו רק לרגע קצר, “פון וואנעט גייט מען און וואו גייט מען” (מניין הולכים ולאן הולכים)?! איך אפשר אם כן להיות “שמחים וטובי לב”?!

מימים של התרוממות, לימים מרוממים עוד יותר

האמת ניתנה להאמר כי את השאלה הבנו וגם הרגשנו היטב היטב, הרבה יותר מאשר את התירוץ - אבל בכל זאת היה גם תירוץ על השאלה. תירוץ והסבר אמיתי, אם כי לא קל ולא פשוט לביצוע, מדוע וכיצד אפשר וצריך אכן להיות “שמחים וטובי לב” גם כשנוסעים מבית המקדש, מן המלך ומ’הקהל’.

והרבי אמר: מ’גייט ניט אוועק פון בית המקדש, מ’גייט ניט אוועק פון מלך, מ’גייט ניט אוועק פון ‘הקהל’ (לא הולכים ועוזבים את בית המקדש, לא הולכים ועוזבים את המלך, לא הולכים ועוזבים את ‘הקהל’)!

הולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של בית המקדש. הולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של המלך. הולכים לבצע ולמלא את תכלית הכוונה של ‘הקהל’ - להביא את כל זה הביתה. להכניס את כל זה אל תוך תוכם של העניינים הגשמיים.

כי תכלית הכוונה היא לעשות לו יתברך דירה, בה ישכון ויתגלה בכל עצמותו ממש. בדיוק כמו בבית המקדש. בדיוק כמו אצל המלך. בדיוק כמו ב’הקהל’. בדיוק כמו בתשרי. בדיוק כמו בד’ אמות של “דער רבי דער שווער”. בדיוק כמו בשעת ההתוועדות ובשעת ה’הקפות’ - בתחתונים, להכניס זאת לתוך המציאות הרגילה של החיים.

אדרבה, כאשר היינו בבית המקדש, אצל המלך, במעמד של ‘הקהל’ - הייתה זו חוויה שרוממה אותנו והוציאה אותנו מן המציאות הרגילה. כך שלמרות היותנו נעלים כל כך, הרי בעצם לא הייתה זו המציאות שלנו כמות שהיא, החיים שלנו כמות שהם, אלא כ”דבר נוסף על עצמותו”. אמנם נעלה ונשגב עד מאד, אבל עדיין לא המציאות הפשוטה והרגילה שלנו. ועתה הולכים קדימה למצב נעלה עוד יותר - שהמציאות הפשוטה והרגילה שלנו, גם כפי שהיא למטה מטה, תחתון שאין למטה הימנו, תהיה כל כולה מלאה וחדורה בבית המקדש, במלך, ב’הקהל’. ולכן עושים זאת בשמחה גדולה, “שמחים וטובי לב”, כי אכן אין זו ירידה ונפילה, אלא להיפך, משימה שליחות ותפקיד נעלים ונפלאים עוד יותר (עד כאן תוכן השיחה משבת פרשת לך לך תשמ”א).

להביא יהודים ל–770

זו גם הסיבה - אומר הרבי הריי”צ בלקוטי דיבורים - שבאותו פסוק נאמר “וילכו לאוהליהם”, ולא “וילכו לבתיהם”. שלכאורה תמוה: הרי מדובר כאן לא במדבר בו גרו ישראל באוהלים, בדרכם לארץ, אלא ביהודים שגרו בארץ ישראל בימי שלמה המלך, כאשר היו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. היו להם, אפוא, בתי קבע למגורים, ולא רק אוהלים שהם דירת ארעי - מדוע אם כן אומר הפסוק שהם הלכו לאוהליהם ולא לבתיהם?

אלא, אומר הרבי הריי”צ, כאשר חזרו מבית המקדש הם הכירו והרגישו שהבית האמיתי שלהם הוא לא המקום בו הם גרים ונמצאים כל השנה. הבית האמיתי שלהם הוא בית המקדש. כאן, בבית המגורים, הוא רק ה”אוהל”, מקום דירת עראי, המקום בו נמצאים בשליחות כדי להביא גם ודווקא לכאן את הבית האמיתי, את בית המקדש.

כאותו חסיד מפורסם, ר’ שמואל דוד הלוי רייטשיק, שבמשך עשרות שנים נהג לומר בכל יום ויום “תפילת הדרך” (בלי שם ומלכות) בשהותו בביתו בלוס אנג’לס - שהרי המנהג הוא שכאשר נמצאים בדרך אומרים בכל יום “תפילת הדרך” (בלי שם ומלכות). והוא הרי מקום דירתו היא אצל הרבי ורק מפני השליחות והתפקיד נמצא הוא שם, “בדרך”, אם כן, אפוא, עליו לומר בכל יום ויום “תפילת הדרך”!

לשם כך גם נוסעים והולכים הביתה אחרי חודש תשרי הנפלא - לא הולכים ולא עוזבים ח”ו את 770. הולכים בשליחות ובמשימה להביא את 770 הביתה ולכל העולם, בבחינת “מאך דא 770” (עשה כאן 770).

וביחד עם זה, וכחלק מעבודת השליחות הזו, עלינו לעורר את התשוקה והרצון בכל מקום להגיע גם כפשוטו ל–770. צריך לבוא בעצמנו ולהביא ככל האפשר עוד ועוד יהודים לרבי גם בפשטות ובגשמיות בכל הזדמנות קרובה, ולא להמתין ולחכות רק לתשרי הבא.

כאשר הרבי אומר שיש לקחת “מהקירות של 770”, הרי היום כל הקירות כפשוטם של 770 מלאים, בבחינת “אבן מקיר תזעק”, בקטעי שיחות אודות “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”, אודות פעולתה הנפלאה של הכרזת “יחי המלך”.

את כל זה יש להכניס ולהביא הביתה. שגם הבית שלי - ולא רק המצב העליון שלי, בהיותי בבית הכנסת ובית המדרש, אלא גם במקומות ובמצבים התחתונים והפחותים ביותר, גם במקום העבודה, גם בלכתי ברחוב, ועד ב”חוצה” שאין חוצה חוץ הימנו - שהכל בכל מכל כל יהיה מלא וחדור ב”הנשיא הוא הכל” ובעבודה היחידה שהוטלה עלינו - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.