סדר העבודה של נשמה בגוף

סדר העבודה של נשמה בגוף

כ”ק אדמו”ר הזקן: מפני מה הקדים משה רבינו את ציווי השבת לציווי עשיית המשכן? אלא שסדר העבודה של נשמה בגוף גשמי כאן למטה הוא, שבתחילה צריכה להיות העלאה מלמטה למעלה, שזהו עניין השבת - תשובה, שהרי שבת - אותיות תשב. רק לאחר מכן יהיה בכוחו של היהודי לפעול המשכה כה נעלית שיוכל לעשות את מוחו וליבו למשכן לה’, באופן של “ושכנתי בתוכם”, בתןך כל אחד ואחד מישראל.

(תורה אור לפרשת ויקהל)

משה הקהיל את בחינת המוחין

כ”ק אדמו”ר האמצעי: סוד מה שנאמר “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”, כך הוא: משה הוא רועה ומפרנס את ישראל בעניין הדעת שבנשמותיהם. והנה, “עדת” - אותיות דעת. זהו שהקהיל משה את בחינת המוחין של כל ישראל להעלותם לדרגתו הוא. שמצד עבודתם, מגיעים בני ישראל לעבודת ה’ בדרגה של “דעת תחתון”, ואילו משה רבינו מעלה אותם לבחינת “דעת עליון”.

(תורת חיים לפרשת ויקהל)

ההתכללות אפשרית רק על ידי הביטול

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: בחינת משה - הוא המקהיל והמאסף את עדת בני ישראל לפעול בהם את עניין ההתכללות. כי הנה ההתכללות אפשרית רק על ידי הביטול. זהו שאמר משה “ונחנו מה” - מה שמורה על ביטול הנובע מבחינת חכמה - כח מה, שבה מאיר אור אין סוף על שום שהיא בתכלית הביטול. ואור בלתי מוגבל זה פועל את האחדות גם בין שני הפכים המוגבלים בהגדרתם ולכן מצד עצמם אינם בהתכללות, אלא רק בהיותם מקבלים מבחינת משה.

(אור התורה, במדבר כרך א עמ’ לז)

שתי הקהלות

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: שתי הקהלות ישנן. ויקהל משה, ו”אז יקהיל שלמה”. וסוד העניין הוא: ההקהלה שהקהיל שלמה היא העלאת בני ישראל לדרגת “שבת תתאה”, ואילו “ויקהל משה” היא העלאת בני ישראל לדרגת שבת עילאה, אשר היא בחינת “שבת שבתון” - בחינת ביטול בתכלית, דהיינו “שביתה” וביטול אפילו מדרגות העליונות ביותר. זהו הטעם שלאחר ויקהל משה - שהעלה אותם לדרגת שבת עילאה ושבת שבתון, מיד ציוה אותם על השבת.

(תורת שמואל תרל”ד עמ’ קמח)

משה האיר בישראל בחינת השבת

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: מה הקשר בין “ויקהל משה” לבין הציווי על השבת? אלא שלאחר חטא העגל ירדו ישראל ממדרגתם, ומשה העלה אותם לדרגת דעת עליון וביטול אמיתי, שכן העלה אותם לדרגת שרש נשמתם. כי הנה בדרגת הנשמה המלובשת בגוף העבודה היא על פי דעת ודעת. ברם בבחינת שורש הנשמה מאירה הבחינה של עבודת ה’ שלמעלה מהגבלת טעם ודעת. והנה ביום השבת קדש מאירה בנשמות ישראל שלמטה התעוררות עמוקה הנובעת מהארת שורש נשמתם אשר זהו עניין הנשמה יתירה המאירה בשבת. משום כך, מיד כשפעל בהם משה רבינו את ההארה של בחינת השבת - התעלותם לבחינת שרש הנשמה או אז ציוה אותם על השבת, אשר בה מאירה בחינה זו בנשמות ישראל למטה.

(סה”מ תער”ב ח”ב עמ’ תתקי)

בין יעקב למשה

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: קריעת ים סוף הייתה על ידי משה. מאידך איתא במדרש שזה היה בזכות יעקב. ויש לבאר כיצד משתלבים הדברים. ביאור העניין: עניינו של משה הוא להמשיך את הגילויים למטה. שכן הוא בשבעת הצדיקים, שמשה הוא זה שהמשיך את השכינה למטה בארץ. זהו שנאמר “ויט משה את ידו”. כלומר שאף שהמשכת האור שלמעלה מבחינת העלם וגילוי, היה בזכות יעקב, שהוא הבריח התיכון, אולם “ויט משה” פירושו: שהממשיך זאת למטה בארץ הוא משה דווקא.

(סה”מ תש”ה עמ’ 158)

מ”ויקהל” - לבית המקדש השלישי

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: נאמר “ויקהל משה וגו’ אלה הדברים אשר צוה ה’ לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וגו’ שבת שבתון”. וביאור קשר העניינים כך הוא: על ידי כוחו של משה רבינו וניצוץ משה שבכל יהודי, פועל האדם את הקהלת כל עניניו המפוזרים לעבודת ה’, וגם מקיים את הצוותא וחיבור לחבר את כל עשיותיו הגשמיים לה’ באופן של “צוה” - צוותא וחיבור הגשמיות לה’. או אז זוכה להגיע למעלה העליונה של בחינת שבת שבתון. מיד לאחר מכך בא הציווי על תרומת ובניית המשכן. ללמדנו כי בזכות עבודה זו זוכים לבית המקדש השלישי במהרה בימינו!

(תורת מנחם תשי”ז  ח”ב, עמ’ עז)

פתגם השבוע בעניני משיח וגאולה

עיקר הענין ד”ויקהל” שצריך להיות תיכף ומיד ממש הוא, הקהלת כל בני ישראל ל”קהל גדול” בקיבוץ הגליות שיהיה תיכף ומיד ממש! וזהו שבקביעות שנה זו - קוראים את פרשת “ויקהל” בפני–עצמה, כיון שלכל לראש צריך להיות הענין דקיבוץ גליות לארצנו הקדושה תיכף ומיד, ואין זמן לחכות ל”פקודי”, ענין המנין…

…לכל לראש צריכה להיות הקהלת כל בני ישראל לארצנו הקדושה בגאולה, ורק לאחר–מכן יהיה הענין ד”פקודי”, דהיינו, פרטים בענין ובזמן הגאולה גופא!…

(ש”פ ויקהל תשנ”ב)