צבי הרשל שכטר

קיץ תשט”ז. בביקור אצל הרב שלמה שלייפר ז”ל, רבה הראשי של מוסקבהבימים אלה מלאו שנתיים ימים לפטירתו של הרב צבי הרשל שכטר ז”ל, יו”ר ועידת נשיאים של הארגונים היהודים בארה”ב, נשיא ‘הפועל המזרחי’, ומי שהיה מנהל שירותים רבניים ב’ישיבה יוניברסיטי’ בניו יורק. במשך שנים רבות כיהן במועצת המנהלים של איגוד הרבנים ויו”ר ועדת היחסים הקהילתית של ארגון OU בין השנים תש”ל–תשמ”ב, הרב שכטר, מתוקף תפקידיו, היה לדמות בולטת בקרב הנהגת היהדות האורתודוכסית של ארה”ב.

אך טבעי אפוא שהרב שכטר עמד בקשר עם הרבי מה”מ בעניני הנהגת הציבור, כאשר הרבי מדרבן אותו כל העת לפעול ולעשות. הרבי אף נעזר בו בשליחויות שונות ליהדות רוסיה הדוויה, כמו גם ליהדות העולם, אליה נסע לעתים תכופות במסגרת סיורים רשמיים.

היכרות ראשונה עם ליובאוויטש

הרב צבי הירש שכטר נולד ביום כ”ד בתשרי תרע”ח. את שנות ילדותו עשה בשכונת בראונזוויל שבברוקלין ניו יורק. את מסלול לימודיו עשה בבית הספר היסודי של ישיבת ר’ חיים ברלין. משם עבר ללמוד במתיבתא ‘תורה ודעת’ שבשכונת וויליאמסבורג ומאוחר יותר עבר לישיבת רבינו יצחק אלחנן, כיוון ששם, חש, יוכל לקבל חינוך יהודי טוב יותר.

באותן שנות נערוּת ראשונות, נפגש לראשונה בדמותו של הרב ישראל ג’ייקובסון, מחשובי חסידי חב”ד בארה”ב ומי שכיהן כיו”ר אגודת חסידי חב”ד בארה”ב. הרב ג’ייקובסון לימד באותה תקופה קבוצה של נערים אמריקאים, והטעים אותם מטעמה המתוק של תורת החסידות.

שנים רבות לאחר מכן נזכר הרב שכטר בימי הנערות ההם: “דרך חברים אחרים שלמדו עמי ב’תורה ודעת’, הכרתי את הרב ישראל ג’ייקובסון שגר אז בשכונת בראונזוויל, לא רחוק מבית הוריי. הייתה קבוצה של נערים שנהגו לבוא לביתו בכל מוצאי שבת כדי ללמוד עמו את ספר התניא. אהבתי מאד את הרב ג’ייקובסון. הוא היה אדם חכם מאוד, אנרגטי וכריזמטי שגילם את כל המעלות שהיו לחסידים אמיתיים. ההערצה והמחויבות שלו ליובאוויטש, לא ידעו גבולות. היה לו בית כנסת קטן בשכונת בראונזוויל, אך למעשה, את רוב זמנו הקדיש לעבודתו כמנהל אגודת חסידי חב”ד כולה באמריקה”.

יום אחד, עובדת בואם של הנערים לבית הרב החסידי, התפוצצה בקול רעש גדול, ומעשה שהיה כך היה, כפי שסיפר הרב ג’ייקובסון עצמו בזיכרונותיו:

“היה זה בתחילת שנת תרצ”ב, כאשר הנערים אברהם מ”מ בארנעצקי, יצחק קאלאדני וצבי שעכטער הגיעו לשיעורי חסידות שהייתי נותן לתלמידים. בחג השבועות (כמדומני תרצ”ג) היתה בביתי התוועדות עם התלמידים בה השתתפו גם ר’ יוחנן גורדון ואחיו ריי”צ ע”ה גורדון. מען האט זיך שטארק צו ווארעמט, מען האט גענומען צוביסלעך ‘משקה’ [= האווירה התחממה מאד, ועם הזמן הם לקחו ‘לחיים’], ישבו על הרצפה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבחורים טעמו טעם יי”ש לאחר שלקחו פעמיים או ג’ פעמים ‘לחיים’.

“לאחר מכן נעשתה מהומה בעיר, אשר הר”י דזייקאבסאן האט אנגעשיכור’ט [שִיכֵּר] את הבחורים. בדרך כלל, כל מאורע או ביטוי בלתי רגיל היה מתפשט מיד בבראנזוויל (אשר רוב התלמידים שלי היו דרים כאן), וגם בישיבה בוויליאמסבורג, שם למדו התלמידים בדרך כלל.

“ההורים שלא מאנ”ש שהיו בני תורה, באו לביתי כדי להשתתף ולראות מה אני לומד עם התלמידים ומה זה הכח המושך את התלמידים שבאים בחושך כזה לביתי ומתמהמהים שעות ארוכות. כך באו לביתי ר’ אברהם מרדכי מאטעשין שו”ב — אביו של יצחק מאטעשין, ור’ פנחס שעכטער שו”ב — אביו של צבי שעכטער ועוד”.

באגרות קדשו של אדמו”ר הריי”צ מתחילת שנת תרצ”ט, ניתן להיווכח כי הרשל שכטר היה אחד מחברי ‘ועד הפועל של אחי–תמימים’: “נהניתי לקרוא שמות חברי ועד הפועל של ‘אחי תמימים’ מר גרינבערג מאיר, בא–כח המתיבתא תורה ודעת; מר גאלדמאן שלמה, בא–כח ישיבת חפץ חיים; מר מרדכי הכהן פישער ומר צבי שעכטער, באי–כח ישיבת ר׳ יצחק אלחנן, מר ערבערט יצחק הכהן בא–כח מתיבתא ר’ חיים ברלין; מר ברנצסקי אברהם, בא–כח מהלומדים חוץ להישיבות, מר שטארק ישראל הכהן, בא–כח הבעלי עסקים”. בהמשך המכתב מציין הרבי כי “הששה תקנות כוללים אשר הציעו באסיפתם הכתוב במכתבם זה, הנה כולם טובים והנני מאשר אותם להביא בעזה”י מהכח אל הפועל טוב”. ומביע את תקוותו כי “כבר הסתדרו הלימודים בעתם ובזמנם, כן חזרת מאמרי דא״ח ברבים כפי התקנה, ובטח כל חברי ההנהלה וחברי אחי–תמימים עובדים עבודתם בעצמם ועם חבריהם בני משפחתם ומכיריהם כולם יעמדו על הברכה להתקרב ולקרבם אל הלימוד ואל ההנהגה הטובה”.

“יהודים אתם משוחררים”, צעק הרב האמריקני ביידיש

בשנת תרצ”ח קיבל הרב שכטר תואר ראשון מ’ישיבה יוניברסיטי’, ותואר נוסף בישיבת ‘רבי יצחק אלחנן’ בשנת תש”א. במשך כשנה כיהן כרב קהילה בסטמפורד שבקונטיקט.

בשנת תש”ב, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, גויס לצבא ארה”ב, וכיהן כקצין דת בצבא האמריקאי. בין השאר זכה בשנת תש”ה, להשתתף בשחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד. מאוחר יותר אף נטל חלק ביישוב מחדש של רבבות העקורים שביקשו לשקם מחדש את חייהם.

הרב שכטר המשיך לשרת כרב קהילתי של המרכז היהודי ‘Mosholu’ בברונקס במשך יותר מחמישה עשורים, לצד תפקידי מנהיגות בארגונים יהודים אמריקאים רבים.

במסגרת השתתפותו בשחרור מחנה הריכוז בוכנוולד יחד עם חיילי ארה”ב, פגש שם לראשונה ילד יהודי, אשר כיום מוכר לכולם כהרב ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב יפו. כבר בשעות הבוקר של אותו יום, כ”ח בניסן תש”ה, עזבו רוב חיילי האס.אס. את מחנה הריכוז ונמלטו על נפשם. כמה שעות לאחר מכן, הגיעו למחנה חיילים אמריקניים מהדיוויזיה המשוריינת השישית, בהם גם הרב שכטר, רב הדיוויזיה.

בספרו “אל תשלח ידך אל הנער”, מספר הרב לאו על הרגעים שבהם הגיע הרב שכטר לתוך המחנה, ועל ההיתקלות המרגשת ביניהם:

“[כילד] הייתי אחוז אימה מהצבא החדש שבא בשערי המחנה. לא ידענו הלנו הוא — אם לצרינו. התחבאתי מאחורי ערמת הגופות. הרב הרשל שכטר רבה הצבאי של הדיוויזיה ולימים נשיא ועידת הנשיאים של ארצות הברית, סיפר לא אחת על המפגש בינינו.

“הוא ירד מאחד הג’יפים במדי חייל ועמד מול ערמת גופות. פתאום היה נדמה לו שהוא רואה זוג עיניים פקוחות וחיות. בהלה אחזה אותו. אולי אפילו שלף אקדח באינסטינקט של חייל כדי להגן על עצמו. ואז, וזאת אני זוכר בבהירות, הוא נתקל בי — ילד בן שמונה — מתבונן בו מאחורי גבעת הגופות, בעיניים קרועות לרווחה. התדהמה ניכרה על פניו: בתוך שדה הקטל, בשלולית של דם ניגר, פתאום ילד! אני הייתי מאובן מפחד. ואילו הוא — היה ברור לו שילד במקום הזה, משמעו ילד יהודי.

“הרב החזיר את האקדח למקומו. תפס אותי בשתי ידיו, חיבק אותי חיבוק אבהי והרים אותי על הידיים. אז שאל באידיש במבטא כבד: ווי אלט ביסטו מיין קינד?” (= בן כמה אתה בני?) ראיתי שמעיניו זולגות דמעות. למרות זאת הייתי אחוז בעתה ותשובתי הייתה זהירה, כמי ששומר את עצמו לעצמו: מה זה משנה? בכל מקרה, אני יותר זקן ממך…”

הוא חייך אלי מבעד לדמעותיו ושאל: “למה אתה חושב שאתה יותר מבוגר ממני?” בלי להסס עניתי: “כי אתה בוכה וצוחק כמו ילד, ואני כבר מזמן לא צחקתי ואפילו לבכות אני כבר לא בוכה. אז מי מבין שנינו מבוגר יותר?”

בהמשך, מספר הרב לאו, כי הרב שכטר שאל לשם משפחתו ומוצאו, והתלהב כאשר שמע כי הוא בנו של הרב מפיוטרקוב ובן דודו של הגאון המהר”ם שפירא מלובלין זצ”ל. כאשר סיפר לו הרב לאו, כי הוא שוהה בגפו בלא אב ואם במחנה, רק עם אחיו נפתלי, השוכב חולה במחנה בשל מחלת הטיפוס בה לקה, צעדו השניים יחד לחפשו בבית החולים בבוכנוואלד. בדרכם, עברו יחדיו לבשר את בשורת השחרור בצריפים.

“אני זוכר ששכבו שם אנשים בעיניים כהות, שלא היה להם די כח כדי להקים עצמם מהדרגשים, לרוץ בשער המחנה ולצעוק ‘הוריי’ יחד עם כולם. “יהודים אתם משוחררים”, צעק הרב האמריקני באידיש. האנשים חוננו אותו במבט תמה, ששאל בלי קול: מי זה המשיגינר שעומד כאן במדים וצועק באידיש”…

משהגיעו אל בית החולים, הציג הרב שכטר את עצמו בפני נפתלי, כ’רב צבאי בדיוויזיה ששחררה את מחנה בוכנוולד’. הוא הוציא מתיקו כמה פחים של מיץ תפוזים. “אני יודע מי אתה, אני אעזור לך והכל יהיה בסדר”, אמר לנפתלי החולה וסיים במשפט: “מזל טוב, יצאנו מעבדות לחירות”.

אלה ששרדו באורח פלא, היו יותר מתים מאשר חיים. במשך עשרה שבועות הבאים הוסיף הרב שכטר לעבוד ללא לאות כדי להחזיר להם את הגוף ואת הנפש גם יחד. “הוא החזיר לנו את רוח החיים”, סיפר ג’ק רוזנטל, שהיה אז נער כבן 16 כאשר בוכנוואלד שוחררה. “אנחנו נהרסנו מבחינה רוחנית ונפשית, והוא החזיר לנו את האנושיות שנשללה מאתנו כל כך הרבה זמן”. גם נפתלי לאו נוהג היה לומר, כי הרב הרשל שכטר היה האדם הראשון אשר הגיש לו מזור והחזיר לו את הביטחון בעצמו ובבני אנוש”, מציין אחיו הרב לאו בספרו.

“רבים דחו אז את אמונתם”, אומר הרב שכטר, “ובשביל זה לא הייתה תשובה מהירה וקלה”.

הרב שכטר נשאר בבוכנוואלד עוד מספר חודשים, עד לאחר חג השבועות תש”ה, כאשר בזמן זה הוא מעניק לניצולים שירותי דת שונים. במהלך חג השבועות, היה זה הרב שכטר שניהל את תפילת החג במחנה הריכוז, כשזה הפך למחנה עקורים, בטרם התפנותם מהמקום.

לאחר מכן אף סייע ביישובם מחדש של העקורים, כשאחד מהם היה סופר השואה הנודע אלי ויזל, אחד מכמה אלפי יתומים יהודים ששוחררו במחנה. הרב שכטר השתחרר מהצבא בדרגת סרן.

“נמשכתי אל הרבי”

בזכות השפעתו הרבה של הרב ג’ייקובסון על הנערים, החליטו שישה מהם לצאת ולגלות אל מקום תורה — מארצות הברית של אמריקה לאוטווצק שבפולין, אל מקום מושבו של אדמו”ר הריי”צ, מתוך רצון להסתופף בצילא דמהימנותא. “הרב ג’ייקובסון ניסה לשכנע גם אותי לעשות זאת”, סיפר הרב שכטר, “אבל לא הייתי מוכן לצעד זה. נשארתי באמריקה, והמשכתי ללמוד בישיבת רבינו יצחק אלחנן, אך עם זאת, שמרתי על קשר חם עם הרב ג’ייקובסון”.

בהמשך, נרתם שכטר הצעיר אל מסכת המאמצים הכבירים שהשקיע מורו הרב ג’ייקובסון בהצלתו של אדמו”ר הריי”צ מעמק הבכא הבוער.

עם בואו של הרבי הריי”צ לארה”ב, נכנס אליו הירשל הצעיר ונקשר אליו בדרכו. הוא לא הפך לחסיד מן המניין (“בחרתי בדרך היותר ‘מודרנית’; הזדהיתי עם מכללת הישיבה, ושם סיימתי את הקולג’, נשארתי שם ולמדתי לרבנות, והפכתי לרב אורתודוכסי”), אך עם זאת, הערצתו לרבי הייתה גדולה.

שנה לאחר מכן הגיע לארה”ב הרבי מה”מ, כחתנו של הרבי הריי”צ, ושכטר הצעיר הכיר אותו. “פעם הלכתי לרבי הריי”צ, והרבי אמר לי לדבר עם חתנו הרב (מנחם מענדל) שניאורסאהן — וכך עשיתי. הוא רצה לדעת מה אני עושה ליהדות ואם אני יכול להשפיע. הוא היה איש צעיר מאוד…”

קשר זה עם הרבי, נמשך גם ברבות השנים, כאשר הרבי עלה על כס הנשיאות.

“נמשכתי אליו כפי שהיו אינספור יהודים בכל רחבי העולם שנמשכו אליו. מיותר לומר שמצאתי בו אישיות יוצאת דופן.

“במשך השנים כתבתי לרבי כמה וכמה פעמים והוא ענה לי במכתבים משלו”, סיפר הרב שכטר. גם הוא, כמו חותנו, ניסה לדבר איתי על נסיעה למשימות שונות, כמו גם על נסיעה לאוסטרליה. אך לא הייתי מוכן לעשות את זה”.

במכתב ארוך שכתב לו הרבי בשנת תשט”ז, נכנס הרבי לדיון ארוך בבעיות הספציפיות העומדות בפני יהדות ארצות הברית באותה תקופה. הרבי עודד אותו במאמציו להגדיל את ההתרחבות החיובית של היהדות המסורתית. “המטרה האמיתית שלך”, סיכם הרבי את מכתבו, “היא להפוך את הארגון שבו אתה משרת, למרכז הפצה של המים החיים של תורת חיים, תורת האמת…”

במכתב ארוך נוסף, העוסק בעניני הציבור, ששיגר לו הרבי בחודש ניסן תשי”ז, מציין הרבי “קבלתי מכתבו מט’ אד”ש עם המוסגר בו, התדפיס — שקראתיו בהתענינות, ומגודל הטרדות נתעכב המענה שלי”. את מכתבו הארוך מסיים הרבי “בברכה שיכיר בתפקידו הפנימי לעשות מהמרכז בו מכהן מרכז של מעינות מים חיים של תורתנו תורת חיים, תורת אמת, שאמת תוכנו שלילת כל פשרות, וימלא תפקידו מתוך הרחבת הדעת, ובברכת חג הפסח כשר ושמח”.

בשנת תשל”ב שיגר לו, יחד עם רבנים נוספים, מכתב בו הוא מעודד אותם על הקמת “משרד ציבורי לבדיקת תפילין ומזוזות”. במכתבו מאחל להם הרבי “ויהי רצון שחפץ ה’ בידם יצליח לבסס ולהפיץ כל עניני יהדות וכשרות בלי שום פקפוק, ולא עוד אלא גם בהידור”.

על המשמר

ארבע שנים לאחר שובו משחרור מחנה בוכנוואלד, הוזמן הרב שכטר להנהיג את המרכז היהודי Mosholu ברובע נורווד. שכונה זו התפארה באותם ימים בקהילה יהודית משגשגת ויוקרתית. בשנות היו”דים והכ”פים שגשגה הקהילה, וכאלף מתפללים היו מצטופפים בבית הכנסת לשמוע את דרשותיו של הרב שכטר שנאמרו ללא רבב, בקול הבריטון שלו. בימים הנוראים היו רבים מצטופפים סביב הדלתות והחלונות.

בנוסף לקהילתו, השפעתו של הרב שכטר הייתה ברמה הגלובלית יותר, כאשר כיהן כיו”ר שני גופים לאומיים של יהדות אמריקה. מלקולם הונליין, יו”ר ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארה”ב, זוכר היטב את אותן שנים כאשר “הרב שכטר היה מסוגל לשמור על אחדות בקרב הקהילות היהודיות בארה”ב למרות הבדלים אידיאולוגיים מאסיביים. הוא באמת הגיע אל כל קצות הקשת והרוויח את הכבוד שלו מקרב עמיתיו”, אומר הונליין.

במשך יותר מחמישים שנה, הזריק הרב שכטר רוח של עידוד בקרב המתפללים במרכז היהודי Mosholu שברובע ברונקס, אך כמו בקהילות יהודיות רבות אחרות ברחבי המטרופולין הגדול, גם הקהילה היהודית בברונקס הלכה והתדלדלה, ובשנת תשנ”ט, לאחר שבעים ושתיים שנה, נסגר בית הכנסת והבניין נמכר. לאורך כל השנים הללו, נשאר הרב שכטר עם קהילתו, על אף שקיבל הצעות רבנות והנהגה שונות במקומות מכובדים יותר. “נשארתי בברונקס למרות הכול, כל עוד התאפשר לי לעסוק בתחומים שונים בשירות לעם היהודי מחוץ לתחום הצר של קהילה אחת”, אמר הרב שכטר לימים.

סיכון עצום מאחורי מסך הברזל

כאמור, הרב הירשל שכטר נשא שורה ארוכה של תפקידים בכירים בקרב היהדות האורתודוכסית בארה”ב. בין השאר כיהן כיו”ר מייסד של הוועידה היהודית האמריקנית למען יהודי ברית מועצות ויו”ר ועדת הרבנות של אגודת הסעד היהודית. במסגרת תפקידיו אלו סייע ליהודי ברית המועצות בשנות האימים, ואף זכה לקבל שליחויות שונות מהרבי במסגרת זו, עבור היהודים שמאחורי מסך הברזל.

בשנת תשט”ז, הצטרף למשלחת רבנים שיצאה לברית המועצות, יחד עם עמיתו לאגוד הרבנים הרב דוד הולנדר במסגרת משלחת רבנית אמריקאים, בתפקיד יועץ מיוחד לנשיא האמריקאי ניקסון. “קודם יציאתנו הייתה לנו פגישה ארוכה עם הרבי”, סיפר הרב שכטר. “קיבלנו הנחיות מסוימות לגבי אנשים מסוימים, מקומות מסוימים לגבי הביקור, לאן ללכת, מה לראות, וכו’. היה מדהים המידע של הרבי.

“הרבי סמך עלינו, אני חושב, והוא נתן לנו את המידע, ואכן הלכנו לשם וראינו. פגשנו ודיברנו עם חסידי חב”ד במוסקבה בלנינגרד, בגרוזיה בטביליסי ובכותאיס”.

על הזווית האחרת של הביקור, כפי שנראה בעיני חסידים, ניתן ללמוד מזכרונותיו של הרב חיים עוזר מרינובסקי ע”ה, שגר באותם ימים בברית המועצות, והוא מספר על כך:

“בשנת תשט”ז הגיעה לראשונה משלחת של רבנים מארה”ב לברית המועצות, הרבנים שכטר והולנדר; הם באו לבקר בבית הכנסת המרכזי במוסקבה והרב שלייפר [רבה של מוסקבה] קיבל אותם. הביקור נחשב למאורע חריג ועל כן חששו לדבר עמהם מחמת ‘עינא בישא’ של השלטונות. באותו יום היינו, אבא [הרב שמעיה מרינובסקי] ואני, עדיין במוסקבה ונכנסנו לבית הכנסת. כשהרב שלייפר ראה אותנו, ביקש מאבא שאפגש עם הרבנים כדי שייווכחו שגם ברוסיה גדל דור צעיר שלומד תורה ויודע ספר.

“כשאני לעצמי חששתי לפגוש אותם; מחד גיסא — חשתי שאצטרך לשבח לפני הרבנים את יחסם של השלטונות ליהודים ויתקבל אצלם רושם מוטעה על מצב היהדות. מאידך גיסא — חששתי שאם אסרב להיפגש עמם ייראה הדבר כפגיעה בשלטונות.

“בסופו של דבר, אבא הודיע שגם הוא רוצה להיות נוכח בפגישה זו, ואז מצא מקום מוצנע שבו נפגשנו ארבעתנו ואף אחד לא הקשיב לשיחתנו. אבא התרגש מאד, ופנה אליהם ממש בבכיות שיעבירו לעולם הרחב את המצב האמיתי ברוסיה וידווחו על רדיפת הדת המתנהלת בכל רחבי ברית המועצות.

“מאז זכר הרב הולנדר את שמו של אבא. כעבור שנים הגיע הרב הולנדר פעם נוספת לרוסיה, כאשר הפעם התגוררנו כבר בטשקנט. כשהוא ביקר בטשקנט, הגיע גם אל ביתנו, אף כי בדרך שגרמה לנו הרבה עגמת נפש, מבלי שהוא התכוון לכך. בטשקנט היה בית הכנסת ברחוב צ’מפיון שבו התפללו יהודי המקום ‘עמך’. הרב הולנדר הגיע בדיוק לבית הכנסת הזה ושאל את אחד המתפללים בתמימות ‘היכן גר הרב?’ הלה הוביל את הרב הולנדר בשעות הבוקר, בריש גלי, דרך הרחובות הראשיים של העיר, היישר אל ביתנו מבלי שיבחין כלל כי “צללים” עוקבים אחר כל תנועה של הרב הולנדר.

“כאשר הרב הולנדר נכנס לביתנו, אבא היה עטוף בטלית ובתפילין ועמד באמצע התפילה. בראותו את הרב האמריקאי מגיע אליו לאור יום, החוויר ונתקף בהלה ופחד. הוא השתדל לסיים את התפילה במהירות וכשיכול היה כבר לדבר, התריע בפניו שבבואו לביתו בצורה כה גלויה הוא העמיד את כל בני הבית בסכנה גדולה המרחפת עליהם בלאו הכי כל יום. והיה כאשר יפרסם הרב הולנדר בארה”ב ובאירופה על רדיפות הדת והיהודים ברוסיה, יקשרו השלטונות את הפרסום עם ביקורו אצל אבא, ויאשימו אותו שמסר להולנדר את הפרטים.

“בהמשך השיחה, הרוחות נרגעו במקצת ואבא חזר וביקש מהרב הולנדר שידאג לעזור ליהודי רוסיה. כשהרב הולנדר נפרד ממנו ויצא לדרכו, אבא היה מאד נרגש ועגמת הנפש גרמה לו לחלישות כללית”.

הרב חיים עוזר מרינובסקי בזיכרונותיו, ממשיך לספר באריכות רבה, כיצד הק.ג.ב. חקר את אביו בדרכים שונות מה דובר בפגישה עם הרב הולנדר, והרב שמעיה הצליח בחסדי ה’, להתחמק בתשובות שונות ומשונות.

הרבי ידע את כל אשר נעשה, וכאשר הרב שמעיה מרינובסקי עלה לארץ הקודש בשנת תשכ”ז, הורה הרבי לרב דוד הולנדר, כי בעת ביקורו הקרוב בארץ ישראל, יסור לבית משפחת מרינובסקי בכפר חב”ד, בכדי לפייס את הרב שמעיה על עגמת הנפש שנגרמה לו עקב הביקור.

“את ביקוריו של הרב הולנדר מסכם הרב חיים עוזר בהתפעלות מכך שהרבי שידע מכל החקירות והמעקבים שנגרמו כתוצאה מהביקור: “יש לציין שאף אחד מאתנו לא הודיע על כך לרבי — ומנין הוא ידע זאת? איננו יודעים!”

במסגרת תפקידיו הרב שכטר הסתובב רבות בקהילות יהודיות ברחבי העולם, ותמיד שימש בהן כזרוע ארוכה של הרבי. “היה לי גם הרבה נסיעות אחרות ברחבי העולם, בתפקידים שונים, ותמיד התייעצנו עם הרבי, והוא ידע בדיוק מי נמצא בכל מקום”, סיפר.

“הרבי זכר את יחסיו עם מאה אלף אנשים”

לאורך השנים שמר הרב שכטר על קשר עם הרבי, לעתים הקשר היה הדוק יותר ולעתים פחות. היו אף תקופות שהקשר כמעט לא היה קיים, אך הרב שכטר נכח לדעת, כי הרבי תמיד עוקב אחרי פועלו ומעשיו. כשהוא היה מגיע מדי פעם בפעם להשתתף בהתוועדות של הרבי, הרבי היה מגיב, “לא ראיתי אותך זמן מה”. הרב שכטר סיפר על כך וציין בהתפעלות: “הרבי היה גאון, אין עוד אף אחד כמותו. הוא ידע וזכר את יחסיו עם מאה אלף אנשים”.

בהתוועדות י’ שבט תש”מ שהתקיימה ב–770, הגיע הגאון הרב יוסף בער סולובייצ’יק מבוסטון להשתתף בהתוועדות של הרבי. יחד עמו הגיע גם תלמידו המובהק הרב צבי הירש שכטר שהתלווה אליו ומילא תפקיד מרכזי בארגון הביקור. בהתוועדות כיבד הרבי את הרב סולובייצ’יק בכבוד רב ונדיר.

שנים לאחר מכן, בראיון וידאו עם ‘מדיה חינוכית יהודית’ (JEM), זכר הרב שכטר היטב את המילים שהשניים החליפו ביניהם בטרם נפרדו:

“ברגע שהרב סולובייצ’יק קם ממקומו כדי לצאת מההתוועדות, קם הרבי ממקומו”, נזכר הרב שכטר. “הרב לא חיכה לבוא הרבי אליו אלא הלך לרבי ללחוץ ידו ולהיפרד. אני הלכתי עם הרב, ממש מאחוריו. הם דברו זה עם זה במשך כמה דקות. היה אפשר לראות על פניהם ששני האנשים האלה אוהבים אחד את השני, באמת אוהבים האחד את השני…

“אני עמדתי שם והקשבתי, ובין השאר אמר הרבי לרב שלי כשהוא מסתכל עליי: ‘יש לך תלמידים נפלאים!’

הרב שכטר סיכם את הביקור: “אחרי מאה ועשרים שנה, כשאגיע לפני הכסא הכבוד, אני אזכיר לריבונו של העולם את מה שני גאוני תורה אלה אמרו האחד לשני לגביי”.

הרב שכטר נפטר זקן ושבע ימים. בן 95 שנים היה.

---

הרבי מבקש מחסידי חב”ד לסייע לרב שכטר במסעו בארץ הקודש

בחודש אדר תשט”ו ערך הרב שכטר מסע מיוחד לארץ ישראל, יחד עם ידידו הרב הולנדר. טרם נסיעתם עדכנו על כך את הרבי, וביקשו לסדר ביקור במוסדות חב”ד.

הרבי שיגר מכתב מיוחד להנהלת אגודת חב”ד באה”ק, בזה הלשון:

“במוצאי שבת קודש הבא עלינו לטובה, טסים מכאן לארץ הקודש ת”ו יושב ראש הסתדרות הרבנים דארצות הברית הרב דוד שי’ האלענדער והרב צבי שי’ שעכטער, בתור באי כח הסתדרות הרבנים דכאן (שהוא איגוד רבנים אורטודוכסים, רובם צעירים ילידי אמעריקא המונה יותר מחמש מאות חברים). לפי השערתם ישהו באה”ק ת”ו כשבועיים — על מנת לתהות על מצב הענינים הדתיים לקרב הלבבות וכו’. והוא ע”ד הביקור דאשתקד של היו”ר (דהסתדרות הרבנים הנ”ל) דאשתקד. ומהנכון ביותר, וגם בקשוני על דבר זה — שיבקרו את הישיבה דלוד, את הכפר, וכיו”ב מעניני ליובאוויטש… ולפי השערתי, אף שלא דברתי על דבר זה הנה ענין הבית ספר למלאכה, ובפרט שלעת עתה הוא כמעט היחידי באה”ק ת”ו, ימצא חן בעיניהם ביותר.

נוסף על זה, הרי מכיון שרוצים הם להתראות עם באי כוח כמה מפלגות ומשרדים, וזה ישפיע על היחס שלהם לכמה ענינים וקירוב בכלל לליובאוויטש, טוב שיכירו אותם עם מר שז”ר שי’ (אף שכותב הנני לו בפני עצמו על דבר זה), ובמדה האפשרית יהיו הם המכירים את הנ”ל גם עם החוגים הקיצונים שמימין, ומובן שברשותם לאמר שזהו נעשה ע”פ בקשתי “שאף שאינני רוצה להשפיע על יחסם להבעיות אודותם ידברו עם החוגים הנ”ל, אבל מכמה טעמים טוב ונחוץ שיקבלום בסבר פנים יפות, ובמשך הזמן תקותי חזקה שתהי’ על ידי זה טובה הן בהנוגע לענינים הדתיים באה”ק ת”ו והן בנוגע לענינים הדתיים בארצות הברית”. וכוונתי בחוגים הנ”ל — אפילו נטורי קרתא, הרב סולוביציק שליט”א, וכיו”ב.