החסיד ר’ משה קצנלבויגן כונה בפי חסידים “מיישק’ה שרה’ס”, על שם אמו מרת שרה הי”ד,
החסיד ר’ משה קצנלבויגן כונה בפי חסידים “מיישק’ה שרה’ס”, על שם אמו מרת שרה הי”ד, ממנה ינק מיומו הראשון את הרגשת מסירות הנפש עבור תורה ומצוות ועבור יהודי נוסף • ואכן, כל שנותיו ברוסיה הקומוניסטית היו חיים של מסירות נפש • לאחר שאמו נפטרה משברון לב, יזם מנייני תפילה חשאיים במחנה הסיבירי על מנת לומר קדיש
החסיד ר’ משה קצנלבויגן כונה בפי חסידים “מיישק’ה שרה’ס”, על שם אמו מרת שרה הי”ד, ממנה ינק מיומו הראשון את הרגשת מסירות הנפש עבור תורה ומצוות ועבור יהודי נוסף • ואכן, כל שנותיו ברוסיה הקומוניסטית היו חיים של מסירות נפש • לאחר שאמו נפטרה משברון לב, יזם מנייני תפילה חשאיים במחנה הסיבירי על מנת לומר קדיש לעילוי נשמתה • סיפור חייו של חסיד ואיש מסירות נפש
משפחה אחת, שלושה שמות משפחה. האחים קצנלבויגן מימין לשמאל: ר’ שמעון קצנלבויגן, ר’ זלמן קייזן, ר’ יהושע רסקין ור’ משה קצנלבויגן חיים של מסירות נפש
בצער רב התקבלה הידיעה על פטירתו של החסיד, איש מסירות הנפש, הרה”ח ר’ משה קצנלבויגן שהלך לעולמו בלונדון ביום רביעי ח’ באלול, והוא בן 83.
ר’ משה נולד ברוסיה בשנת תרצ”א. בהיותו כבן שבע שנים בלבד, נאסר אביו הרה”ח ר’ מיכאל על ידי הקומוניסטים הארורים, ומאז נעלמו עקבותיו.
שלוש שנים לאחר מכן, פלשה גרמניה לרוסיה, וכמו מיליוני תושבים אחרים, גם משפחת קצנלבויגן ברחה מהחזית ופתחה במסכת נדודים, עד שלבסוף הגיעו בני המשפחה לסמרקנד הרחוקה, שם הצטרפה לקהילה החב”דית שהתגבשה. הילד משה הצעיר הצטרף ל’חדרים’ מחתרתיים שנפתחו במקום.
לצד החינוך למסירות נפש שספג מאמו, הרי שב’חדרים’ בסמרקנד קיבל מנה גדושה של מסירות נפש. שנים אלו בהן שקד על לימוד התורה בחשאי, נתנו לו כוח רב להמשך חייו - ורק ה’ ידע לכמה אוצרות כוח ומשאבי נפש יזדקק בעתיד החסיד הזה שתלאות וסבל רדפוהו במשך שנים רבות.
בתום מלחמת העולם השניה חתמה רוסיה הסכם עם פולין ולפיו פליטים פולניים יכולים לשוב לביתם שבפולין. חסידי חב”ד רבים ניצלו את הפרצה הזאת, והגיעו בהמוניהם לעיר לבוב הסמוכה לגבול, שם השיגו תעודות פולניות מזויפות עבור החסידים, על מנת שיוכלו לצאת מהמדינה המדכאת ביד ברזל את שומרי התורה והמצוות בכלל, ואת החסידים בפרט.
לצורך כך הוקם וועד מיוחד שאירגן את כל מסכת הבריחה מרוסיה. בוועד היו כמה מראשי החסידים ואליהם הצטרפה האישה הפעלתנית מרת שרה קצנלבויגן הידועה בכינויה “מומע שרה”. מי שעמד לצידה ופעל בכך, היו גם בני ביתה, בהם הבחור הצעיר משה, שסייע ככל יכולתו להציל עוד ועוד חסידים.
מלאכתו של הוועד צלחה בחסדי ה’, ומאות חסידים הצליחו לצאת את עמק הבכא. אולם לא ארכו הימים, ובאמצע חורף תש”ז עלו השלטונות על ההברחה הגדולה. בעקבות זאת נאסרו עשרות חסידים, ו”יציאת מצרים” הליובאוויטשית פסקה. מי שהצליח להינצל ממאסר, ברח מלבוב. רבים אחרים הסתתרו וירדו למחתרת, בראשם ה”מומע שרה” ובנה משה.
באותם ימים הצליחו הקלגסים לשים ידם על שמעון קצנלבויגן, אחיו של משה. הוא נאסר והוגלה למחנה אינטא שבסיביר הרחוקה. השם “קצנלבויגן” היה ידוע לשלטונות, והם הפכו עולמות כדי לאתר את בני המשפחה שהיו מעורבים בבריחה הגדולה. שניים מבניה של “מומע שרה” מיהרו להחליף את שמות משפחתם ל”קייזן” ו”רסקין”. כך יצא אפוא שהאחים קצנלבויגן נשאו שלוש שמות משפחה שונים!
הרוסים לא ויתרו ופתחו בגל מאסרים בהיקף אדיר שלא נראה כדוגמתו בקרב חסידי חב”ד. כל מי שנחשד בהשתייכות כלשהי במסגרת הבריחה, נאסר. בסך הכל נאסרו כארבעים חסידים - איש ואישה - ברחבי ברית המועצות. על אף המרחקים האדירים, רובם ככולם הועברו לחקירה מרוכזת בבית הסוהר שפולרקע בלנינגרד.
תיק לבוב שהקפיץ את כל אנשי הנ.ק.וו.ד.
על אף שחלפה תקופה ארוכה מאז תמה מסכת הבריחה מלבוב, הת’ משה ואמו ידעו היטב כי אנשי הבולשת הרוסית לא נחו אף לא לרגע מהחיפושים אחריהם, וכי הם עושים מאמצים עילאיים לאתרם. במשך השנים נמלטו והסתתרו במקומות שונים. בשלב מסוים אף יצאו לדרך בת אלפי קילומטרים עד שהגיעו לכותאיס שבגרוזיה תחת שמות בדויים: דבורה קפלן ומשה גולדברג. כאשר בוצעו גם שם מעצרים, ברחו לוילנא.
כאשר נדמה להם כי שקטה הארץ, שבו השניים לכותאיס - ואז בליל ל”ג בעומר תש”י, למעלה משלוש שנים לאחר שהסתיימה פרשיית הבריחה, נעצר ר’ משה. מסתבר שבידי המשטרה החשאית הנ.ק.וו.ד. היה מספיק מידע על האם ובנה, כולל העובדה שלפי התעודות שנשאו קראו להם משה גולדברג ודבורה קפלן.
לאחר שנים רבות סיפר ר’ משה על מעצרו, והדברים פורסמו בספר “יהדות הדממה”:
“בליל ל”ג בעומר, ישבנו בסעודת מרעים והתוועדנו יחד לכבוד הילולא דרשב”י. כאשר יצאתי מהבית, בתום ההתוועדות, התקרבו אלי כמה מאנשי הנ.ק.וו.ד. ואסרו אותי. לאחר שעצרו אותי, התחילו לעקוב אחרי דברי הדואר המגיעים אל ביתי כדי לצוד על ידי כך ברשתם אנשים נוספים.
“יום אחד שלחה אלי אמא מברק ממוסקבה, בו היא מודיעה לי, כי ביום פלוני היא מגיעה ברכבת הנוסעת לגרוזיה, ומבקשת ממני לבוא ולקבל את פניה בתחנת הרכבת בכותאיסי. מאחר שכל דברי הדואר המיועדים אלי היו תחת מעקב, ידעו מיד על תוכן המברק - בעוד שאמא לא ידעה כלל שנאסרתי ולא עלה בדעתה להיזהר מכך. לשם הסוואה, לא חתמה אמנם את שמה, אלא שם אחר, אבל הם ידעו מיהו העומד מאחורי מברק זה.
“המברק נפל לידיהם כפרי בשל ושמחו עליו כעל כל הון. הם שלחו הודעה שגרתית אל הכתובת שלי, לבוא לסניף הדואר ולקבל מברק שהגיע עבורי. כאמור, היו מעוניינים לצוד ברשתם אנשים נוספים ככל האפשר, וכך עמדו הכן לראות מיהו האיש הבא לקבל את המברק. בין אלה שהיו אז בכותאיסי, היה ר’ יוסף גרינברג ע”ה, והוא אשר הלך לבית הדואר לקבל את המברק. כצפוי נתנוהו לו בידו, מבלי שידע כי זוגות עיניים עוקבות ובולשות אחריו.
“בסופו של דבר יצאו לקבל את פניה זוג זקנים, ר’ אלתר ורחל ניימרק, אשר נתבקשו להיפגש אתה בתחנת הרכב ולספר לה על מעצרי”.
ה”מומע שרה” ירדה מהרכבת, ובני הזוג ניימרק שהמתינו לה, נאסרו יחד עמה. סבל מסווה נטל את מזוודותיה והעלה אותם על “מונית” שלא הייתה אלא מכונית נהוגה בידי איש נ.ק.וו.ד. שלקחם היישר למטה המשטרה החשאית בכותאיסי.
ר’ משה התכחש תחילה לשמו האמתי, ואף התכחש לעובדה שהוא בנה של מומע שרה. החוקרים התעקשו כי הוא משה קצנלבויגן והוא בנה של שרה. הם היכו אותו בכפות רגליו באגרסיביות עם חבלים קלועים טבולים במים. הכאבים היו איומים, אך ר’ משה מילא פיו מים. הוא לא הסכים להודות כי הוא בנה של שרה, שכן חשש כי כך יבקשוהו להפליל את אמו. המכות שקיבל גרמו לו כאבים עד שבמשך חודשים ארוכים לא יכול היה לנעול נעליים בגלל הנפיחות שבכפות רגליו.
החוקרים לא התייאשו; הם העבירו תמונות שלו ללנינגרד, שם כאמור היו עצורים רבים הקשורים ל”תיק לבוב”, וכך התקבל זיהוי מוחלט כי האיש העצור בכותאיס הרחוקה, הוא משה קצנלבויגן. למרות הזיהוי הוודאי, ר’ משה ניצב כסלע איתן ולא הודה.
רק לאחר שהיו בידיהם הוכחות ברורות לזהותו, ולאחר כל הייסורים הנוראים, נשבר והודה.
בינתיים חקרו החוקרים את אמו מרת שרה, אך היא הודיעה שלא תשיב מאומה עד שיתאפשר לה לראות את בנה. לאחר שהחוקרים הבינו כי האישה הגיבורה מתכוונת באמת לדבריה, ולמרות העינויים שעינו אותה היא לא פצתה פיה, ערכו פגישה בין האם ובנה.
מרת שרה ובנה משה הוכנסו לחדר ובו נכחו שני חיילים חמושים. הותר להם לדבר ברוסית בלבד כדי שהחיילים יבינו. מרת שרה ניצלה הזדמנות נדירה זו כדי לעודד את בנה, וביקשה ממנו להתחזק באמונה בה’ ולהתעודד למרות המצב הקשה.
חודשים ארוכים נמשכו החקירות שהיו קשות במיוחד. לנחקרים, בהם ר’ משה, התברר כי לאנשי המשטרה החשאית היה מידע מדויק. ה’מוסרים’ נידבו מידע רב; בנוסף לכך, החוקרים אספו אחת לאחת פיסות מידע זעירות ויצרו תמונה מלאה של אשר אירע בלבוב בזמן הבריחה. לאחר חודשי עינויים הגיעו פסקי הדין: על מומע שרה נגזר עונש מוות שהומר לאחר מספר חודשים לעשרים וחמש שנות מאסר, ואילו על ר’ משה נגזרו עשר שנות גלות עם עבודת פרך במחנות עבודה בסיביר.
עד שהעונשים הוצאו לפועל, שהו ר’ משה ואמו בבית סוהר אחד בעיר כותאיס, כאשר הגברים והנשים נכלאו בקומות שונות. אף על פי כן, התחכמו האסירים וידעו למצוא דרכים כדי לתקשר בין התאים גם אם הם בקומות שונות.
והנה התיאור המדהים כפי שסיפר ר’ משה בעצמו:
“האסירים שבקומות העליונות היה להם קשר רצוף ותכוף עם האסירים אשר בקומות התחתונות. הם עשו זאת בצורה מחוכמת, אך פשוטה ביותר. האסיר שבקומה העליונה היה כותב בפתק את כל אשר על לבו, וקושרו בקצהו של חבל דק. כן היה מחב בקצהו חתיכת סוכר או לחם, כדי להכביד על משקל החבל שלא יתעופף ברוח. את קצהו האחר של החבל החזיק האסיר בידו, ומיד כאשר הוריד את החבל לעבר הקומה התחתונה - היה נוקש על רצפת תאו כמה נקישות, למען ישמע אותן האסיר למטה. היה זה סימן ברור לאסיר כי נשלח אליו מכתב ועליו להיות דרוך לקבלו. לאחר שהתיר האסיר המקבל את הקשר והוריד את הפתק - הצמיד שם את מכתבו המוכן בכיסו, קשרו היטב, והאסיר שבקומה העליונה משך אליו את החבל עם המכתב החוזר. כל זה ארך דקה אחת בלבד; מזמן שהשוטר עבר את דלת תאו של האסיר והסתכל בנעשה בתא זה - ועד שסיים לעבור את כל שלושים התאים שבקומה והתחיל את סיבובו מחדש. סיבוב זה לקח זמן של 60 עד 90 שניות, ובזמן קצר זה, צריך היה להתחיל ולסיים הכול, מבלי שאיש ירגיש בכל הנעשה. בדרך זו פעלה “מערכת דואר” מיוחדת באופן רצוף ומושלם.
“עבורי היה זה כמובן, לתועלת מרובה, כי יכולתי לתקשר עם אמי בכל הנושאים אותם היה דרוש לברר וללבן. באמצעות חילופי מכתבים אלה יכולתי לדבר עם אמא בכל נושא שהוא. היא שאלה אותי, למשל, מה עליה לעשות בתפילות [אלו שלא ידעה בעל פה]. כן היתה מבררת אצלי דינים והלכות הקשורים לחג הפסח, או דינים השייכים לחיי היום יום שלא ידעה להחליט בהם בעצמה. כמובן שהתעניינה במצבי בריאותי ולגבי העתיד בכלא ובמחנות”.
מסירותה של אמא
לאחר תקופה ארוכה ניאותו שלטונות בית הסוהר להפגיש את האם ובנה לפגישת פרידה, לפני שכל אחד יישלח למקום אחר. יום הפגישה המיועד נקבע לשבוע לפני חג הפסח. הוסיף וסיפר ר’ משה:
“הגיע יום הפגישה. ההתרגשות גדולה וההרגשה כבדה מאוד, מי יודע, מי יודע אם אין זו פגישת פרידה, פגישה אחרונה בחיים.
“נפגשנו. כל אחד מאיתנו נרגש ביותר, מועקה כבדה בלב. שמחה אמיתית של פגישת אם ובנה - מהולה בעצב לקראת העתיד הבלתי נודע. אמא, גם בכלא לא באה לפגוש את בנה בידיים ריקות. היא באה ושתי שקיות בידיה, היו אלה שקיות קטנות אשר בכל אחת מהן קוביות של סוכר.
“יום הפגישה היה בשמונה ימים בחודש ניסן, שבוע לפני חג הפסח. היא ידעה היטב פירושו של חג הפסח בכלא הסובייטי. מי הוא שידאג עבור בנה וימציא לו מצות לפסח? במשך שבועות וחודשים חסכה יום יום ממנתה קוביה אחת של סוכר, ועוד אחת, על מנת להחיות בהם נפש בנה. עת חסכה מפיה, ידוע ידעה כי יחד עם בנה כלוא עוד יהודי, עוד נפש מישראל, השומר על מצוה קלה כחמורה, ובמה יוכל הלה להחיות את נפשו הרעבה בימי חג הפסח? דאגתה העיקרית היתה כי יהיה לו ליהודי, ולעוד יהודי, במה להשיב את נפשם בימי חג הפסח. האם יכול בן תמותה להגיע לדרגה יותר גבוהה של אהבת ישראל, של מסירות נפש, של הצלת נפשות?”
בתום הפגישה נותקו השניים זה מזו, כאשר הבן שולח מבטים לעבר האמא, והיא שולחת מבטי דאגה לעבר בנה…
לא חלפו עשרים וארבע שעות מאותה פגישה - והבן נקרא אל מרפאת בית הסוהר. ר’ משה למוד סבל ותלאה חשש מאוד מהזימון הבלתי צפוי. הוא נכנס אל מנהל המרפאה; זה ביקשו לשבת והושיט לו חבילה. משה לקח את החבילה לידו - ונחרד. הוא הכיר מיד כי אלה הם בגדי אמו! מנהל המרפאה לא נתן לו שהות למחשבות והבהיר כי האמא לקתה בהתקף לב קשה ולמרות המאמצים להצילה, שבקה חיים.
לאחר זמן קיבל “מכתב” באמצעות הדואר הפנימי של האסירים, מאסירה שהיתה יחד עם אמו בתא. היא כתבה כי בשובה מהפגישה עם בנה, היתה נרגשת מאוד. מראה בנה - גופו הצנום והרזה, פניו המצומקים והחיוורים, לאחר שנה שלימה של יסורים ומכאובים, וחיים בתנאים תת–אנושיים - גרמו לה לחוש ברע. לאחר זמן קצר לקתה בלבה והועברה במצב קשה למרפאת בית הסוהר.
“לאחר שנודע לי על פטירת אמי” - הוסיף ר’ משה וסיפר - “עמדתי כל העת ליד חלון תאי ממנו ניתן היה לראות את המרפאה. הסתכלתי כל הזמן, שמא יעלה בידי לראות מה קורה אתה. ואמנם, לאחר שעה ארוכה ראיתי כאשר מובילים את גופתה הטהורה אל חדר המתים למטה, משם העבירו אותה ל’קבורה’ בקבר אשר כרו עבורה לא הרחק משם, בחלקה המיועדת לאסירים.
“קרעתי קריעה כדין וישבתי ‘שבעה’ בתאי - אם כי נבצר ממני להגיש קדיש לעילוי נשמתה הטהורה”.
אמו הצדקת הי”ד העניקה לו קוביות סוכר, אך אלו לא הספיקו, והשכנים לתא סייעו לו בנידון, כפי שתיאר זאת לאחר שנים רבות:
“זכורני, בעת שישבתי בכלא, יחד עם ר’ יוסף גרינברג, היינו בצוותא בחג הפסח. מובן שכל שמונת ימי החג לא יכולנו לטעום מאומה, פרט לסוכר ומים. לימים הראשונים של החג היו לנו קוביות הסוכר שאמא ע”ה נתנה לנו בעת שנפגשתי עמה בכלא, אך מובן שזה לא מספיק לכל ימי החג. יחד אתנו בתא היו עוד עשרים וחמשה אסירים, גויים. כאשר עברו יומיים והם ראו כי אין אנו טועמים מאומה מכל מה שהביאו לנו, הואילו לתת לנו ממנות הסוכר שלהם. בדרך כלל היו מביאים לאסירים פעמיים ביום, בבוקר ובערב, כוס תה עם סוכר. הגויים הללו פשוט ריחמו עלינו, בראותם כי אין לנו במה להשיב את נפשנו הרעבה, וכמה מהם נתנו לו את מנות הסוכר שלהם. כך עברו עלינו כל ימי החג בסוכר ובמים שהיו לנו במידה ובמשורה”.
לאחר עוד חודשים ארוכים בבית הסוהר, נשלח ר’ משה למחנה קרסנאייבסקע בסיביר. באותו מחנה היו עוד יהודים, ומפעם לפעם הצליח לארגן בשקט מניין תפילה בו אמר קדיש לעילוי נשמת אמו, אשת מסירות הנפש.
בעקבות מותו של סטלין, השתחרר ר’ משה מוקדם מהצפוי - לאחר חמש שנות גלות בלבד.
סיביר כבר לא זרה…
לאחר שחרורו, התקשה ר’ משה במציאת עבודה בה לא יאלץ לחלל שבת. בלי עבודה - לא הייתה לו יכולת קיום. בלית ברירה החל לעסוק במסחר של מטבע זר, על אף שידע כי הדבר אסור. שש שנים הצליח לחמוק מעיני השלטונות, עד שנתפס בגין עיסוקו זה. לאחר מסכת חקירות נגזרה עליו גלות נוספת. בטרם נשלח למחנה, הורשה לקחת מעט חפצים, והוא לקח עמו שתי זוגות תפילין כפי שסיפר בזכרונותיו:
“כאשר הגלו אותי לארץ גזירה, לקחתי איתי שני זוגות תפילין, רש”י ור”ת. בזמן שחיפשו וחיטטו בחפציי וראו את שני הזוגות, לא הרשו לי לקחת זוג נוסף, באומרם, כי אין לי צורך בשניים ויכול אני להסתפק ב”אחד כזה”. הסברתי להם: כי כמו שהאדם צריך שתי חליפות, למשל, האחת בעת העבודה והאחרת להחלפה, כך דרוש לי גם מאלו שניים, האחד לכל יום והאחד ל’רזרבה’ בעת הצורך… למזלי האמין הממונה לדבריי, וכך היו לי במחנה שתי זוגות תפילין אותם הנחתי תודה לה’, כל יום”.
• • •
לאחר שנות מסירות הנפש, הצליח בשנות הל’ הראשונות, לצאת מאחורי מסך הברזל, וקבע את מקום מגוריו בלונדון, שם המשיך לנהוג כחסיד אמיתי שכל מעייניו מרוכזים בדרכי החסידות והשולחן ערוך, שכן כבר מגיל צעיר נודע בבקיאותו המיוחדת בשולחן ערוך אדמו”ר הזקן.
בהלווייתו שהתקיימה בלונדון, השתתפו רבים מידידיו ומכריו מכל החוגים.
הותיר אחריו את רעייתו תבלחט”א מרת זלדה ובניו: ר’ נחום הלל שליח במרילנד, ר’ מיכאל - לונדון, ובנותיו: מרת חנה לנדא - לונדון, מרת רחל זייאנץ - לונדון, ומרת נחמה דינה העלער מלונדון.