הרב גרשון מנחם מענדל אבצן, הוא דמות ייחודית בנוף התורני הירושלמי. הוא אמריקאי במ

הרב גרשון מנחם מענדל אבצן, הוא דמות ייחודית בנוף התורני הירושלמי. הוא אמריקאי במקורו, חסיד חב”ד ותלמיד חכם עצום, שמקדיש את כל עיתותיו לקירוב צעירים הקרויים משום מה ‘נושרים’; בנים למשפחות שומרות מצוות, גם חסידיות, שהחליטו לחפש לעצמם דרך חיים אלטרנטיבית.

במשך השנים זכה לכמה הוראות מיוחדות מהרבי, וליחס מיוחד מהמזכיר הראשי הרב חודקוב ע”ה, כפי שעולה מתוך סיפור חייו, אשר לכאורה זה סיפור שגרתי של חסיד שצמח והשתרג בערוגת החסידים, אך הוא מצא את מקומו בשדה החינוך בחלקים המאתגרים יותר שלו.

בהזדמנות זו ביקשנו גם לתהות מקרוב על סוד הצלחתו של הרב גרשון מנחם מענדל אבצן מול תלמידיו, כאשר זכה ו”רבים השיב מעוון”, ורבים עוד יותר הלכו אחריו וחוללו שינויים מפליגים בחייהם.

כשרון חב”די מזהיר בישיבות הליטאיות

הרב גרשון מנחם מענדל אבצן נולד בדטרויט, שם פעלו אביו ואמו בשליחות הרבי מלך המשיח בעיקר בקרב עולי רוסיה. אביו, החסיד הרב מאיר אבצן, היה ידוע בחיות שלו סביב נושא משיח כבר בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי. מספרים, כי כשהגיע השד”ר ר’ משה דובינסקי לדטרויט במטרה לאסוף כספים עבור עניני ליובאוויטש, הוא ביקש מאחד העסקנים בעלי ההשפעה בקהילה היהודית בעיר, שיעזור לו במלאכתו בכך שייתן לו כתובות של בעלי אמצעים ואם אפשר גם שישוחח עמם קודם בואו. הלה הסכים לסייע לו, אך התנה זאת בכך, שכאשר יחזור לניו יורק, “ילשין” לרבי שהחסיד הרב מאיר אבצן, המתגורר בעירם, מפיץ בסביבתו כי הרבי הוא משיח…

מחוסר ברירה הסכים ר’ משה לתנאי. כשחזר לניו יורק, נכנס לרבי וסיפר לו זאת. ענה הרבי: “וואס קען איך טאן אז ער מיינט מיט אין אמת?!” [= מה אני יכול לעשות שהוא מתכוון לכך באמת?!].

בבית זה נולד הרב גרשון מנחם מענדל אבצן בשביעי של פסח תשט”ז, ושם גדל והתחנך. שלוש שמות ניתנו לו, ובאופן נדיר, הוריו קיבלו אישור מיוחד וחריג מהרבי בקשר לבחירת השם.

“במכתב מתאריך כ”ד בניסן תשט”ז, מורה הרבי לקרוא לי גם על שמו של הרבי ה’צמח צדק’ וגם על שם סבי שנרצח על ידי סטאלין ימ”ש ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו”. וכך כתב הרבי: ”. . במה–שכתב על–דבר השם — הנה כמה גרשון מנחם–מענדל היו בעולם. ואם האב והאם שיחיו שניהם יסכימו על זה זה, יהי רצון שיהיה לאריכות ימים–ושנים טובות”.

באותם ימים לא הייתה בדטרויט קהילה חב”דית כפי שיש כיום. משפחת אבצן הייתה המשפחה החסידית הראשונה שהגיעה לעיר, והילדים נשלחו ללמוד בתלמודי תורה לא של חב”ד. “כשהגעתי לגיל ישיבה, אבי לא ידע לאן לשלוח אותי, שכן ‘באהלי תורה’ שבקראון הייטס לא הייתה פנימייה. אבא נכנס ליחידות כדי לשאול את הרבי לאיזה ישיבה לשלוח אותי ואת אחיי יונה ושלום בער. קודם לכן למדתי שנתיים בשיעור ג’ וד’ בישיבה קטנה במונטריאול, אך עלות הלימודים בישיבה הייתה גבוהה והוריי לא יכלו לעמוד בזה. אבי הוסיף כי על הפרק ישנם כמה הצעות מישיבות ליטאיות ברחבי ארצות הברית שחפצו בנו והסכימו שנלמד אצלם אפילו בלי תשלום. הרבי אמר לאבי לקבל את הצעת ישיבת ‘טלז’ בשיקאגו, ואף הרגיע את אבי שאנו נשאר קשורים אליו ואין לו ממה לחשוש…

“כשהגעתי ל’טלז’ אמרתי לראש הישיבה שאנחנו מסכימים לבוא ללמד בישיבתו בשני תנאים. האחד — בערבים יתירו לנו ללמוד חסידות. התנאי השני — אף אחד מצוות הישיבה לא ידבר סרה בחב”ד, ואכן כך היה. מאוחר יותר אף קיבלתי אישור מהישיבה למסור שיעורים בחסידות בפני כמה מתלמידי הישיבה, אשר חלקם אף עברו לימים ללמוד ב’תומכי תמימים’.

“במשך שנתיים וחצי מתוך שלוש וחצי שנים שהייתי שם, סידר ראש הישיבה הרב אברהם חיים לוין שאהיה החברותא שלו. בחלק השני של היום הייתי חברותא של אחד מאנשי צוות הישיבה, אשר לימים הפך אף הוא להיות ראש ישיבה מפורסם בארצות הברית”.

מדוע לליטאים היה כל–כך חשוב ששלושה ילדים חסידיים ילמדו אצלם?

“כשהייתי ילד היה מגיע לדטרויט הרב מפוניבז’, הרב הגאון יוסף שלמה כהנמן לצורך איסוף כספים. הוא היה נכנס גם אל בית הוריי ומשתעשע אתנו, הילדים, בלימוד. באחת הפעמים היה נלהב ואמר להוריי שלא האמין שבדטרויט ניתן לחנך ילדים כמו בישיבת ‘עץ חיים’ בירושלים. את התרשמותו זו סיפר לכל חבריו ראשי הישיבות הליטאיות. זכורני איך ראש ישיבת פילדלפיה, הרב הגאון שמואל קמניצקי, התחנן להוריי שיתירו לי לגור אצלו והוא הבטיח להפוך אותי ל’גדול’. כמובן שהם לא הסכימו.

“על–פי הוראתו של הרבי, למדנו בישיבת ‘טלז’ עד גיל שמונה עשרה. בגיל הזה אבי העביר לרבי את בקשתי לסיים שם, ואכן הרבי נתן את האישור והלכתי ללמוד בישיבת ליובאוויטש במיאמי, שם פגשתי רבים בני כיתתי שלמדו באהלי תורה ומהשנים שלמדתי במונטריאול הכרתי אותם. במשך שלוש שנים למדתי שם והתחברתי מאוד לתלמידים החלשים; נמשכתי לסייע להם, והייתי מוסר להם שיעורים בתוך המסגרת הכללית של הישיבה. היו כמה בחורים שכבר עזבו את הישיבה, ובזכות השיעורים הללו שהותאמו להם במיוחד, שבו לישיבה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי בהצלחה עם תלמידים חלשים”.

בחלוף שלוש שנים במיאמי, המשיך הרב אבצן ל–770 ומשם נשלח עם קבוצת שלוחים לפתוח ישיבה בקליפורניה. היה זה בי”ז בטבת תשל”ח. “ראש הישיבה היה הרב עזרא בנימין שוחט, וגם שם נמשכתי לסייע לבחורים החלשים. הייתי שם במשך שנה וחצי, ובניתי פורמט של שיעורים פשוטים יותר למי שלא היה שייך לשמוע את השיעורים העמוקים מפי ראש הישיבה. את השיעורים הללו הייתי מוסר בעצמי. בתור ילד, אהבתי מאוד ספורט ודרך זה קירבתי ילדים רבים גם בישיבות וגם במחנות קיץ בהם השתתפתי במשך השנים”.

ב–770 היה הרב אבצן מהבחורים המוכרים יותר, ואף זכה לכינוי החיבה “הנר המערבי” מפי ראש הישיבה הרב מענטליק. כשאנו מזכירים לו זאת, הוא מחייך וכמו מתנצל על התואר הלמדני, אך ה’לא–חסידי’ שדבק בו. “פשוט בכל פעם שלא היה מי שיגיד פלפול, היו קוראים לי”, הוא אומר בחיוך. ב–770 סיים מסלול לימודי רבנות ודיינות אצל הרב פיקרסקי.

בחודש אלול תשמ”ב הציעו לפניו כמה הצעות שידוך. בין היתר הייתה הצעה מירושלים — בתו של הרב נחום רבינוביץ’. הוא הכניס את ההצעות השונות לרבי, שבחר בעבורו בהצעה האמורה. למרות שהרב אבצן היה עסוק באותה תקופה בסיוע לאחותו בעבודה על ספר מתכונים עם הלכות ומנהגים בצדם (ראה מסגרת), הוא עזב הכול ונסע לירושלים, והשידוך נסגר בשעה טובה.

השפעה מרתקת

לאחר החתונה שהתקיימה בירושלים, חשבו הרב אבצן ורעייתו הטרייה לעבור להתגורר בשכונת המלך. “רציתי לעשות ‘שימוש’ אצל הרב מארלאו אותו אהבתי מאוד. חשבתי גם לצאת לשליחות לאחר מכן באחת מערי השדה. קודם לכן גם ביקשתי ללמוד שחיטה אצל הרב מענטליק, אך הוא סירב לכך: “השליחות שלך”, אמר לי, “הוא קירוב בחורים לחסידות על–ידי ‘לומדות’”. שאלתי איזה סוג של שליחות זו? הרי לא שמעתי עליה קודם לכן? והוא אמר לי שכך קבע הרבי עבורי”…

אחרי החתונה ביקש הרב אבצן כמה פעמים לשוב לניו–יורק, אך התשובה שיצאה עבורו מהרבי הייתה להישאר בירושלים ולהיכנס ללמוד במוסד לא חב”די — ‘מכון אריאל’ לדיינות. “למדתי באותם ימים בכולל ‘צמח צדק’ ואת מסלול הלימודים שם כבר סיימתי. רציתי ללמוד דיינות. הצעתי כמה הצעות למקום לימוד, והרבי בחר את המקום הזה מתוך כל ההצעות. סיימתי שם את ארבעת המסלולים בתוך ארבע שנים. בד בבד מוניתי ל’משגיח’ בישיבת ‘תורת אמת’ ובכל אותה תקופה גם התעסקתי רבות בקירוב בחורים לא חב”דיים לחסידות”.

לצד עבודתו ב”תורת אמת” עסק הרב אבצן בשנות הנ”ונים בקירוב בחורים רבים לחסידות חב”ד. יכולת ההסברה הרטורית שלו והגישה האופיינית לו, משכו רבים לתורת חב”ד. אפשר לומר כי כמעט מדי שבוע היה בחור עובר ללמוד בישיבת חב”ד בהשפעתו של הרב אבצן. רובם מאמצע שנות הממי”ם עד אמצע שנות הנוני”ם ומתוכם יותר ממאה אברכים שנמצאים בשליחות ברחבי הגלובוס או ברבנות. “זכיתי באותה תקופה להכניס ל’תומכי תמימים’, המוני בחורים שהתקרבו על ידי השיעורים בערבים, ובמיוחד אלו שהתקיימו ב’ליל שישי’.

בשנת תשמ”ז אמר הרבי באחת משיחות קודשו, כי מי שיעבוד בשליחות, יוכל לקרב מדי חודש יהודי, והרבי הוסיף שלא כדרכו: ‘ובחנוני נא בזאת’. בעקבות זאת כתבתי לרבי שאני מקבל את השליחות הזו. כבר באותו יום קיבלתי תשובה — אזכיר על הציון”. 

הרב אבצן חולל מהפכה גדולה, שרק מעטים חוללו כמותה. מעולם לא קיבל יחס מיוחד מהרבי על מעשיו, מלבד פעם אחת ויחידה — ואף זאת הייתה בצורה לא ישירה, אלא דרך אחד מעסקני חב”ד בירושלים. “בשנת תשמ”ח הרבי דיבר על ‘שליח עושה שליח’. היו שני מוסדות בירושלים שכתבו לרבי מבלי להודיע לי, שהם מציעים את השם שלי כשליח שלהם. מאחד מהם, הרב שלום דוכמאן מנהל כולל חב”ד, שמעתי שהרבי ענה לו שיהיה טוב מאוד אם יסייע בידי, אך אני לא שליח שלו אלא שליח של הרבי בעצמו ב’הפצת המעיינות’!… בכך זכיתי להיות שליח שהרבי מינה אותי באופן אישי”.

באותה שנה הגיע הרב אבצן ל–770 ונכנס למזכירות לפגוש את הרב חודקוב. “כשנכנסתי, צהל לקראתי ואמר ששמע עלי דברים טובים. הוא סיפר לי שפגש את המשפיע ר’ מענדל פוטערפס שכונה “שליח להפצת המעיינות” ושאל האם יכול לכנות גם את אבצן כ”שליח להפצת המעיינות”? הרב פוטערפס ענה שאבצן אכן ראוי להיקרא כך, וסיפר לו על הבחורים הרבים שהבאתי לישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר חב”ד. בכלל, זכיתי לקשר טוב עם הרב חודקוב”. 

ההוראה השמיימית שהגיעה דרך הרב חודקוב

בשנת תש”נ, בי’ שבט של שנת הארבעים לנשיאות, הגיע הרב אבצן לביקור בשכונת המלך, ולמחרת נכנס לביקור אצל הרב חודקוב. “הוא שמח לראות אותי ואז אמר לי משפט שהיה תמוה עבורי: ‘בזמן שאתה מקרב בחורים, עליך לדעת מה הם עושים בליל שישי’. לא הבנתי את הקשר, הן אני לומד בליל שישי עם בחורים שנחשבים ל’עילויים’ של עולם הישיבות הליטאיות, הם לומדים גמרא עד אחת בלילה ואז נוטלים חלק בהתוועדויות שנמשכות עד אור הבוקר. ובכלל, לא הבנתי מדוע שאהיה אחראי; מי אני לגבם, הרי אינני משגיח ואינני ראש ישיבה שיכול לעקוב אחר מעשיהם.

“בשלב הזה נזכרתי במה שאמר לי השד”ר בקליפורניה הרב מנחם שמואל דוד רייטשיק, כי כשהרב חודקוב אומר משהו סתום, זה אומר שעוד מעט הוא עומד להגיד משפט שהתבקש למסור על–ידי הרבי. לאחר שהרב חודקוב אמר זאת, חגרתי אבנט וסידרתי את עצמי לקבל מסר מהרבי, ואז הרב חודקוב התמהמה מעט והמשיך: ‘אדם לא יודע מה עיקר שליחותו בעולם. עד עכשיו עסקת בקירוב בחורים מישיבות אחרות לחב”ד ולחסידות, ואם יבקשו ממך עוד שנתיים לעבוד עם בחורים משלנו שצריכים קירוב, דע לך שזו השליחות המיועדת לך ותקבל את השליחות הזו בשמחה”. מסר נבואי גלוי, לא פחות מכך.

באותם ימים, מלבד השיעורים עם הבחורים הליטאים, ניהל הרב אבצן כולל עבור אברכים שביקשו להכיר את עולמה של תורת החסידות, הידוע כיום בשם ‘כולל מעייני ישראל’. “דבריו של הרב חודקוב נפלו עלי כרעם. לא הייתי מתעסק בכך אילולא ידעתי שהציווי הזה הגיע מגבוה. בכלל, חשבתי שמי שמתעסק עם בחורים ‘נושרים’, צריך להיות בעצמו ‘נושר’ ששב אל דרך המוטב, ואני לא הייתי במקום זה. בכל זאת, חזקו עלי דבריו של הרב חודקוב ובו במקום הסכמתי לקבל את השליחות העתידית הזאת.

“בטרם יצאתי מהחדר, שאלתי את הרב חודקוב למה הוא התכוון שצריכים לראות מה עושים הבחורים בליל שישי? הוא ענה לי בפשטות: ‘עליך לדעת איפה הם נמצאים ואיפה הם מסתובבים’. ואכן, בעקבות ההוראה הזו, בישיבתנו מתקיימת מדי ליל שישי התוועדות חסידית אל תוך הלילה ואף בחור לא נעדר ממנה. עוד הוראה שהרב חודקוב אמר לי באותה פגישה: ‘קריאת שמע שלך צריכה להיות שאתה חושב מה קורה עם התלמידים, איך הגיעו אליך ואיפה הם נמצאים עכשיו; ומפעם לפעם לחשוב גם על התלמידים שהיו אצלך בעבר, להיות איתם בקשר ולראות שהם נמצאים על המסלול הנכון ולא חלילה נופלים”.   

הרב אבצן חזר מאותה פגישה מיוחדת עם הרב חודקוב לירושלים והיה סקרן לראות איך יתפתחו הדברים. מעולם לא חשב להיכנס לתחום הזה, על–אף שתמיד הייתה לו רגישות מיוחדת לתלמידים חלשים.

יום אחד קיבל טלפון מישיבה לבעלי תשובה שניסתה לשלב בשורותיה גם קבוצת ‘נושרים’ וראש הישיבה ביקש ממנו למסור שם כמה שיעורים במשך השבוע ולעשות איתם שבת. “הייתי איתם שבת אחת, ובמוצאי שבת חזרתי הביתה. חלפו כמה שעות ואני מקבל טלפון ממנהל הישיבה, ‘החבר’ה שלך חיללו שבת, ואנחנו רוצים ‘לזרוק’ אותם הביתה’. לא הבנתי איך הם נהיו ‘החבר’ה שלי’ פתאום… מכל מקום אמרתי לו כך: ‘ראשית, הגעתי לשבת בהתנדבות. שנית, אני רואה שאתם לא מוכנים לקחת אחריות אז אני אקח אחריות’.  

“נסעתי בחזרה לישיבה וסנטתי באחראי שדיבר איתי: ‘אם אלו היו ילדיך גם היית ‘זורק’ אותם? ברור שלא. גם את התלמידים הללו לא תזרוק. אני אקח אחריות עליהם’. מוניתי אז להיות מנהל הלימודים במקום. במבט לאחור, כל הבחורים שהיו באותה קבוצה, שבו למקורות וכמה מהם אף הפכו להיות חסידים לכל דבר; איש לא יכול לדעת שהיה ‘חור’ בעברם”.

המסגרת הזאת לא המשיכה עוד, בגלל אילוצי תקציב של הנהלת הישיבה, והרב אבצן מצא מסגרות אחרות שניהלו ישיבות מעין אלה — ישיבה קטנה בחשמונאים וישיבה גדולה בירושלים. אך גם שם הגיעו הקונפליקטים. “ביום אחד הודיע לי מנהל הישיבה כי עלי להוציא שלושה בחורים מהישיבה שבאמת לא היו קלים, אך האמנתי בהם. בחיצוניות הם באמת נראו נורא — אחד הלך בלי נעליים, השני עם שער פרוע, אך לא נבהלתי מהמראה שלהם, וסירבתי להוציא אותם. בעקבות זאת הודיע לי המנהל כי הוא מפסיק לממן את הישיבה. 

“באותה תקופה נותרתי עם ארבעים וארבעה בחורים שהיה עלי לדאוג להם ברוחניות ובגשמיות. יכולתי לעשות את המעשה הכי קל ולהודיע שאני עוזב והמסגרת הייתה נסגרת. הייתי בהתלבטות עמוקה. אמנם קיבלתי שליחות מהרבי לעבוד עם נוער ‘נושר’, אך האם הרבי רצה שאהיה אחראי גם על המימון? זה היה ליל שישי, ואחרי ההתוועדות התבוננתי עם עצמי לגבי עלויות, רווח והפסד, והגעתי למסקנה שלא משנה כמה חובות יהיו לי, אם אצליח לקרב את אותם נערים לדרך התורה, זה יהיה רווח שלא יסולא מפז”.

עולמם העמוק של ה’נושרים’

בהמשך חיבר הרב אבצן את שתי המסגרות שניהל באותה תקופה, לכדי מסגרת לימודית אחת והיא קיימת כיום בשכונת ‘נחלאות’ בירושלים ב’בית הכנסת בתי רנד’ תחת השם “בית מנחם” הידוע יותר בעולם בשם ‘ישיבת הראפ’.

הרב אבצן מחייך שהוא נזכר בימי הבראשית של המוסד. “הגיע אלי יום אחד בחור, בן של שלוחים שנזרק מאחת מישיבות חב”ד. כמובן קיבלתי אותו, הוא היה במצב לא טוב. בערב קבלתי טלפון מאביו שרטן מדוע קיבלתי אותו לישיבה ‘הוא בחור טוב שלבוש שחור לבן’, אמר לי. צחקתי ואמרתי לו ‘ידידי, אין לך מושג איך הבן שלך נראה. הוא אכן לובש שחור לבן, אבל החולצה שלו שחורה והמכנס לבן’… זה מאוד מאפיין הורים של ‘נושרים’ שאין להם מושג מה מתחולל אצל ילדיהם עד שהם נופלים”.

כיום הישיבה של הרב אבצן היא מהמפורסמות שבישיבות ל’נושרים’ והיא מהווה ‘אב טיפוס’ לבוגריה שחזרו לדרך המלך, שפתחו בעצמם מסגרות דומות בכמה מערי השדה בארצות הברית, ועל–כך גאוותו של הרב אבצן.

מה האתגרים שעומדים בפניכם בישיבה שכולה מאוכלסת בתלמידים ש’נשרו’?

הדבר הראשון והכי בולט, הוא חוסר האמונה שלהם במסגרות בכלל, ובממסד הישיבתי בפרט. יש שכלל לא מאמינים באנשים, גם לא בהוריהם ואפילו לא בעצמם. אלה חבר’ה שאין להם בשביל מה לקום בבוקר; העולם לא האיר להם פנים. חלקם אף נפל לאלכוהול ולדברים אחרים, מפני שאין להם סדר יום ואין להם בשביל מה לקום בבוקר. הדרך לשם קלה ופשוטה מכפי שחושבים.

“אנחנו מקבלים כל בחור בסבר פנים יפות מבלי להביט על העבר שלהם. אני מהווה להם אוזן קשבת מבלי להביט על מראם. אני לא מתבייש להגיד גם שאני אוהב אותם (ראה מסגרת).

“אחד הדברים שקבענו בישיבה, שהבחורים יעשו ‘סמיכה’ לרבנות ואת התעודה מקבלים מיד לאחר החתונה. היו ששאלו אותי מה זה בוער, קודם שישמרו מצוות כדבעי? אמרתי שהבחורים הללו נכשלו כל–כך בחיים, שאם תהיה להם תעודה, זו תהיה בעבורם הדיפלומה שתבהיר להם שהם מסוגלים ויכולים; זו פלטפורמה שתסייע להם להמשיך להצליח בחייהם, וגם כשיהיו ירידות, הם יביטו על התעודה שתתן להם כוח להתרומם בחזרה.

“אחד הנדבכים המאפיינים את הישיבה, זה ההתוועדויות. אינני מדבר שם השגות גדולות בחסידות, אלא על החיים ועל איך צריך לנהוג. אני מחדיר בהם מאוד את מידת ‘האמת’ וזה תופס. הישיבה שלנו מאוחדת סביב מידת האמת. יש אצלנו תלמידים מכל הפסיפס הרחב של חב”ד, בנים של בעלי תשובה לצד בנים של ‘גזע’, כאלה שהגיעו מקהילות חב”ד ובנים של שלוחים, אין מעמדות. הנושרים לא מגיעים מחתך מסוים של האוכלוסיה, כמו שיש הנוטים לחשוב, אלא מכל קצות הקשת. לדידי, כולם ‘מקשה’ אחת ולכולם אני נותן צ’אנס באשר הם”.  

לאחר שנים של ניסיון, אולי אתה תוכל לנפק את ההסבר, מדוע יש שנושרים?

“אין מאפיין אחד, יש לכך מספר סיבות. הרבה מגיעים מבתים ‘שבורים’, או שהילד הוא ‘שבור’, כזה שהוא דחוי עם בעיה רגשית, או אחד שלא הצליח להגשים את שאיפותיו. יש עוד סיבה שכדאי לציין אותה — הדור הזה מלא בילדים עם ‘הפרעות קשב’ וכשזה לא מטופל בזמן, הילד צובר תסכולים והדרך להידרדר לרחוב היא קצרה.

דבר נוסף וחשוב המאפיין את החב”דניקים. כשראינו את הרבי לפני ג’ תמוז, זה השפיע מאוד לטובה גם על מי שהיה בסיכון גבוה לרדת. עצם ראיית פני הרבי נתנה כוחות ודחיפה כלפי מעלה, והיום מורגש שזה חסר. כמובן שהחשיפה לאינטרנט משפיעה לרעה, שם יש הכפשות ללא סוף, מה ששובר אצלם את האמון בבני אדם.

אני מאמין שגם בעבר היו כאלה שהיו בסיכון לנשירה לא פחות מהיום, אך המציאות אז לא נתנה לזה להתממש. כיום הפתיחות מאפשרת לזה לקרות הרבה יותר, וזה הולך ומחמיר. אני נדהם לקבל לפעמים תלמידים בני 16 שמכורים לאלכוהול ולכל מיני מרעין בישין. אתה רואה ילד שעבר וחווה מה שמבוגר בן שבעים לא חווה.

בישיבה אצלכם מתקבלים גם ‘נושרים’ שהגיעו מבתים לא חב”דיים, האם יש הבדל ביניהם?

בהחלט שיש הבדל תהומי. הנושרים החרדים ירדו מהדרך כי לחצו עליהם בכל מה שנוגע לשמירת תורה ומצוות. כשהם עוזבים את הדרך, יש בהם שנאה לכל מה שמריח יהדות, זאת בנוסף לעובדה שהם הופכים להיות ‘מוקצה’ בקהילה ממנה באו, מה שמעצים אצלם את רגש הכעס. בחב”ד לא תמצא כמעט שנאה — כל נושר, תמיד יישארו לו חברים מהישיבה שיקרבו אותו ולא יישכחו אותו.

ויש דבר נוסף: אהבה לרבי. זו מתנה שאין לאף חוג אחר. אתה רואה תלמיד שהגיע לתהומות רח”ל ואתה מספר לו סיפור על הרבי, מנגן אתו ניגון ועיניו דומעות; זה מנער אותו. היה בחור אחד שראיתי שמתרגש מאוד מהניגונים, ובכל פעם אחרי התוועדות, הוא היה משתנה למשך כמה ימים. זה היה מדהים. עד היום אני מקליט ניגונים מתוך ההתוועדויות ושולח לו בוואטסאפ.

אחוז הנשירה בחב”ד זהה לכלל הציבור החרדי, אך אחוז החוזרים למוטב לאחר כמה שנים, הוא יותר מפי שלוש! בכלל, בציבור החרדי אין כזה מושג לרדת ולשוב לאותה דרגה. אם מישהו ירד, אז גם אם יחזור לדרך המוטב, הוא תמיד יתוייג כסוג ב’. בחב”ד יכול בחור לרדת, אך כשהוא יתקרב בחזרה, הוא יוכל להגיע שוב למרכז הבמה החב”דית ואף להפוך להיות שליח גדול ואפילו רב ומנהיג קהילה.

אני נזכר בבחור אחד שהגיע אלינו עם שער ‘אפרו’ כמו של כושים. זרקו אותו מכל המקומות בהם היה. הוא הגיע אלינו ומפאת שלא האמין בעצמו, ביקש שלא להיות בפנימייה של הישיבה; הוא חשש להיכנס עמוק מדי ושוב לקבל דחייה. הענקתי לו תשומת לב מיוחדת, הסברתי לו מה עומד מאחורי כל מצווה. במשך שבועות ארוכים דיברנו על טעמי התפילה וקירבתי אותו מאוד. בחלוף חצי שנה הרגיש ‘בשל’ להיכנס לפנימיה, אך הייתה לו בעיה — הוא גידל כלב ואצלנו זה ‘קו אדום’. הרגשתי מספיק פתוח אתו ודיברנו שיחה של שעות על הצורך שלו לדאוג לנפש שלו ולעזוב את הכלב. הוא אכן הקשיב, ולימים הפך להיות אברך משי.

אין היום נושרים בגלל קשיים באמונה, או כאלה שהיו להם שאלות שלא קיבלו עליהן תשובות?

ישנה אמירה המיוחסת לר’ חיים מבריסק: אף אחד לא נופל באידישקייט בגלל שלא הייתה תשובה לשאלתו. יש כאלה שהיו להם תירוצים והקושיות היו רק ‘תירוץ לתירוץ’. אם מישהו מדבר גבוהה גבוהה על שאלות שהיו לו באמונה, צא וחפש את הסיבה האמיתית. השאלות באמונה היו אולי רק הטריגר. רוב היורדים ירדו כי הרגישו שלא ראו אותם ולא הקשיבו להם.

היו אצלנו בישיבה שני ילדים של אחד השלוחים. הוא ביקר אותם בישיבה וניצל את ההזדמנות לשאול את אחד מהם — מה הסיבה שהתדרדרת למחוזות הללו? אותו בחור ענה בנוכחותי לאביו: אף פעם לא התעניינת בי באמת, כל היום היית עסוק באיסוף כסף, בפוליטיקה, היה לך חשוב שהכול כלפי חוץ יהיה טוב ויפה. אותו שליח בכה אצלי במשרד. המצב היה כה חמור, שכשילדיו היו רוצים לדבר אתו, הם היו צריכים לקבוע פגישה עם המזכירה של בית חב”ד…

הרבה ‘נושרים’ עושים צעדים קטנים לרחוב כדי לקבל ‘תשומת לב’ ובכך הם נותנים לנו ‘רמזים’ שהם זקוקים לתשומת לב, לחום ולאהבה ולא שבאמת הם רוצים לרדת. אך אם ההורים לא מבינים את כל ‘הרמזים’, אזי הם ממשיכים הלאה עד שלעתים הם מוצאים את עצמם ברחוב — והרחוב מחבק, אמנם חיבוק מזויף, אבל יותר ממה שההורים נתנו”.

אז מה אתם עושים באמת שגורם לחבר’ה הללו לשוב?

עושים הרבה אך זה בא לידי ביטוי בשני מישורים מרכזיים. האחד להיות להם אוזן קשבת. להראות להם שאכפת לנו מהם, לא מהדימוי החיצוני שלהם. שניים, לתת להם הצלחות, כמו שהפסד גורר הפסד כך הצלחה גוררת הצלחה.

שאלה לסיום: כתבה זו נכתבת בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. זמן של תשובה. איך נראית תשובה של חסיד?

“אנחנו יודעים שכשמגיע אלול, בחוגים מחוץ לחב”ד אנשים נרעדים ומתחילים להתנדנד בתפילה בחיל וברעדה והופכים להיות צדיקים גמורים. אנחנו החסידים, ומי שלומד תניא, לא משלים את עצמנו לגבי מעמדנו ומצבנו. אדמו”ר הזקן אומר לגבי תשובה שהיא עזיבת החטא, כך שהתשובה של חסיד צריכה להתבסס על הפרמטר הזה — עזיבת החטא ולשוב אל ה’ מתוך אהבה”.

מלמטה עד למעלה

מספר הרב אבצן סיפור, שגם בין המקרים שהוא מטפל בהם, הוא מקרה מיוחד:

“לפני כמה שנים נכנס אלינו בחור שלא הייתה ישיבה אחת בארצות הברית או בארץ ישראל שרצתה לקבל אותו, גם ישיבות שמטפלות בנוער ‘נושר’, דחו אותו. מישהו שדיברתי אתו על הנער הזה סיפר לי ששמו הולך לפניו בכל קהילות אנ”ש בארצות הברית, ולא כעילוי בחסידות או ב’נגלה’, וגם לא בתור בחור של ‘מבצעים’. למרות כל הרינונים אחריו, החלטנו לקבל אותו. המוטו שלנו הוא לתת לכל אחד צ’אנס, איננו מוותרים על אף נשמה, והכנסתי אותו לישיבה בחפץ לב.

ואכן הדברים ששמעתי אודותיו התגלו עד מהרה כנכונים ומדויקים, ואף כאלה שעושים עמו חסד. הנער עשה בישיבה ככל העולה על רוחו. הרבה מן הדברים עשה כדי להכעיס ולבדוק אותי. מדי שבת חילל שבת ווידא שאדע על כך. אמרו לו שאני לא ‘קפדן’ גדול, ולכן חיפש לעשות דברים גדולים שיוציאו גם אותי מאיזון, אך בסייעתא דשמיא הוא לא הצליח בכך. נשארתי שלוו. ידעתי היטב שנער שמתנהג כך, משהו בפנים מציק לו, וגיליתי כלפיו אהבה וחמלה. שנאתי את מעשיו אך אהבתיו. 

חלפו כמה שבועות, ואותו בחור הגיע אלי ובפיו טענה — המסגרת לטעמו נוקשה מדי והוא מבקש שנרפה אותה מעט… זו הייתה בקשה שהייתה יכולה להפר את האיזון גם אצל האנשים הרגועים ביותר, ובכל זאת נותרתי רגוע. חשבתי וחשבתי ואמרתי לו כך: ‘אנחנו נעשה הסכם לא חינוכי בעליל. אשכור בעבורך דירה מחוץ לפנימייה של הישיבה, ומדי שבוע אבוא לבקר אותך. רק אם אראה שאתה מתעלה באידישקייט, אמשיך לשלם את השכירות’. הוא הסכים. הוא יצא מהפנימייה ושכרתי לו דירה פרטית.

“כל פגישה בינינו אמרתי לו, ‘דע לך, לא משנה לי מה אתה עושה, אני אוהב אותך ומאמין בך’. בפגישה השלישית הוא התחיל להניח תפילין וחלפו עוד חודשיים והוא החל לשמור שבת. אט אט הלבושים החסידיים חזרו אליו, עד שיום אחד ביקש שאפסיק לשלם שכירות, מפני שבכוונתו לשוב לפנימייה של הישיבה. אותו בחור הוא סיפור של הצלחה. הוא לא רק שב בעצמו, אלא סחף אחריו עוד שני חברים שצעדו בעקבותיו. הפלא הגדול ביותר הוא, שברבות הימים ייסד בעצמו ישיבה ל’נושרים’.

“באחד מ’השבע ברכות’ של ילדיי, הוא השתתף וסיפר מה הביא אותו להשתנות. לדבריו, הוא נפלט מהבית בגיל צעיר בעקבות קשיים עם הוריו. לאורך השנים שמע כל הזמן סיפורי ‘אהבת ישראל’ וביקש לבדוק אם יש מישהו היום שיש לו מידה כזו. הוא בדק ולא מצא. בכל מקום ראה שיש ‘אגו’ חבוי, כל עד שהגיע לישיבה שלנו, ניסה, בדק והבין שאצלנו אוהבים כל אחד כפי שהוא. התובנה הזו גרמה לו שלא יכול היה להרגיע את מצפונו באשמת אחרים, וזה היה הרגע שבו הוא תפס את עצמו

הספר שביקש הרבי — חצי מיליון עותקים

בתקופת שידוכיו, ועוד קודם לכן בצעירותו, עסק הרב אבצן בסיוע לאחותו בהכנת ספר מתכונים לצד הלכות ומנהגים שונים. “אפשר לעשות על הספר הזה כתבה שלמה איך הרבי היה מעורב בכל פרט”, הוא מגלה. “הדמות התורנית שליוותה את הספר — בבחירת הרבי — היה הרב יהודה קלמן מארלאו מתוך כמה רבנים שהוצעו. אחת מההוראות המעניינות של הרבי הייתה להכניס לספר גם מנהגי חב”ד לצד ההלכות הרגילות, זאת על–אף שהספר יועד לכלל הציבור היהודי. בין השאר, ביקש הרבי שנכתוב על המנהג לחכות בין חלב לבשר שעה. הספר הזה זכה לתודעה גדולה ונמכר במשך השנים בכחצי מיליון עותקים!”…