סיפורו המרתק של ד”ר מרדכי מנחם מענדל גלזמן, הרופא הראשון שניגש לבדוק את הרבי ברגעים הקשים של ליל שמיני עצרת תשל”ח.

סיפורו המרתק של ד”ר מרדכי מנחם מענדל גלזמן, הרופא הראשון שניגש לבדוק את הרבי ברגעים הקשים של ליל שמיני עצרת תשל”ח.

א

לא רבים מכירים את שמו של ד”ר מרדכי מנחם מענדל גלזמן, רופא מומחה למחלות לב מטורונטו, אבל הוא היה הרופא הראשון שניגש לבדוק את הרבי ברגעים הקשים של ליל שמיני עצרת תשל”ח, כאשר חווה הרבי אירוע לב קשה. “הגעתי במהירות לחדרו של הרבי”, סיפר ד”ר גלזמן כעבור שנים, “הרבי היה חיוור והזיע. ראיתי מיד שהמצב חמור. אמרתי לרבי: ‘רבי, אני חושב שאתה מתחיל לעבור התקף לב’…”

ההיכרות של ד”ר גלזמן עם הרבי, החלה שש–עשרה שנים קודם לכן, בשנת תשכ”ב, בזכות ידידו הקרוב ר’ יהודה לייב מייזל שסיפר לעתים לידידו הרופא על הרבי סיפורי מופת ופלא. סיפוריו המיוחדים על הרבי, ריגשו אותו מאוד, למרות שהרופא חשב לפעמים שידידו מגזים. פעם אף אמר לו ישירות: “אני לא מבין את הסיפורים שלך על הרבי”, או במילים אחרות: אני לא כל כך מאמין לסיפורים הללו.

באותו רגע הבין הידיד כי עליו להביא את הרופא עצמו לרבי…

זמן מה לאחר מכן מצא ד”ר גלזמן את עצמו בחדרו של הרבי ב’יחידות’ מרגשת. הרופא ביקש מדרך הטבע לשוחח בנושאים שונים שהטרידו אותו, אולם הרבי ביקש לשוחח על עניני רפואה, והרופא? לא הייתה לו ברירה, והוא ציית בקבלת עול.

התמצאות של הרבי בענייני רפואה הדהימה את הרופא. הרבי דיבר עמו והתעניין בהמצאות ומחקרים העדכניים ביותר, שרק זמן קצר קודם לכן פורסם אודותם במגזינים הרפואיים המתקדמים בעולם. הרבי התמצא בכל פרט שפורסם, ורצה לברר פרטים נוספים על המחקרים הללו. “בשבילי זה היה דבר יוצא מגדר הרגיל, שהרי מדובר בצדיק הדור, ברבי, לא ברופא”… סיפר דוקטור גלזמן.

ב

בפעם הבאה ששהה בניו–יורק, זכה שוב להיכנס לרבי ליחידות. הרופא לא היה רגוע. הוא חש אחריות כבדה לגבי גורל חייו של גיסו, בעל אחותו, שחלה במחלה קשה. כיוון שהיה יתום מגיל צעיר, גיסו זה היה לו כאבא, ומצבו הבריאותי הטריד את מנוחתו של הרופא.

ביקש הרופא לקבל את ברכתו של הרבי, והזכירו לברכה, אך היה נדמה כי הרבי מסרב לדבר על כך. בחכמה רבה היטה הרבי את השיחה לנושאים שונים, החל מיהדות וכלה ברפואה, ורק על הנושא הזה סירב לשוחח. “לאחר מכן הבנתי שהגזירה כבר נגזרה, ואי אפשר לשנותה”, סיפר דוקטור גלזמן בעצב…

ושוב זכה ל’יחידות’ שנה לאחר מכן. היה זה בקיץ תשכ”ג, לקראת חג הגאולה י”ב בתמוז. הפעם לא נסע לבדו אלא עם ידידו היקר ר’ יהודה לייב מייזל. הפעם הידיד לא היה צריך לשכנע אותו באמיתות סיפוריו על הרבי. אל השניים הצטרף גם ידיד נוסף, דוד מן שמו. שלושתם הגיעו מטורונטו רבתי.

התוועדות חג הגאולה שקיים הרבי, התקיימה ביום חמישי בלילה, והשלושה החליטו שלא לשוב לבתיהם לשבת, אלא להישאר לשבת קודש, ומיד לאחריה לשוב לביתם ולעירם.

במחווה חריגה, הופתעו השלושה לקבל הודעה ממזכירות הרבי, שיוכלו להיכנס ל”יחידות” ב”גן עדן העליון” בעיצומו של יום שישי, ערב שבת קודש, בשעות אחר הצהרים. היה זה בהחלט צעד חריג ונדיר. השלושה הבינו היטב, כי אין מדובר ביחידות רגילה, אלא למעמד קצר, שכן מדובר בשעות ספורות לפני היכנס שבת המלכה…

הראשון מבין השלושה שנכנס, היה ר’ דוד מן. הוא שהה בחדרו של הרבי רגעים מספר, ויצא. דוקטור גלזמן נכנס שני בתורו. גם הוא התכוון לקצר בשיחה, אלא שהרבי האריך עמו בדיבור. “לא שמתי לב כיצד הזמן עובר, עד שהמזכיר הרב גרונר פתח את הדלת ורמז לי שערב שבת היום ואני צריך לסיים”.

הרופא ביקש לפנות לאחוריו, אולם הרבי סימן למזכיר לסגור את הדלת ולהניח לו להישאר. כעבור דקות אחדות שוב נפתחה הדלת על ידי המזכיר, ושוב סימן לו הרבי להניח להם. כך ניסה כמה פעמים עד שהרבי אמר לו שלא ייכנס יותר. הרופא עצמו מיהר לקום מכסאו בהרגישו שלא בנוח, אך הרבי הורה לו בעדינות להמשיך לשבת במקומו.

למעלה ממחצית השעה שהה בקודש הקודשים, מבלי לדעת בדרמה–זוטא שהתחוללה באותה עת מעבר לדלת, ב”גן עדן התחתון”.

אישה בוכיה הגיעה למקום לפתע, וביקשה פגישה מיידית עם הרבי… המזכירים הסבירו לה שיום שישי אינו זמן ליחידות, מה גם שעליה להזמין תור כנהוג, וזה יינתן לה רק בעוד כמה חודשים, שכן אלפים ממתינים להזדמנות יקרה זו; אולם היא התעקשה להתקבל אצל הרבי - ומיד. לא היה גבול לעצב שבקע מעיניה.

ר’ יהודה לייב מייזל שראה בכך, התמלא רחמים עליה, ובמחווה אצילית מרגש פנה למזכירים ואמר כי הוא מוכן לתת לאשה את תורו… המזכירים שידעו כי עצם היחידות שהוסכמה מראש, אינה מקובלת, אולם לא הייתה להם כל טענה נגדית להצעתו המיוחדת של הרב מייזל - והם נאלצו לאשר את ההצעה בניע ראש. בטרם נכנסה, מסר הרב מייזל בידה את הפתקים והמכתבים שביקש להכניס עמו, וביקשה להגישם לרבי.

“ראיתי אותה כשהיא נכנסה ועל פניה ניכר שמשהו נורא מעיק עליה”, סיפר ד”ר גלזמן כעבור שנים ארוכות. “להפתעתי הרבה, כעבור דקה יצאה מחדרו של הרבי, וקשה היה להאמין שזאת אותה אשה. היא השתנתה לחלוטין, ובארשת של שמחה על פניה, הודתה לר’ יהודה מייזל על שנתן לה את תורו.

משיצאה, ביקשו המזכירים לסגור את הדלת, שהרי סוכם מלכתחילה שרק שלושה ייכנסו ליחידות, והוא נתן את תורו לאשה. העובדה שדוקטור גלזמן עצמו שהה בחדרו של הרבי זמן ארוך, אף היא עמדה לרועץ. אך לא אדם כר’ יהודה לייב מייזל, יניח להזדמנות פז שכזו. משיצאה האישה מחדרו של הרבי, הזדרז והניח את רגלו על מפתן הדלת. כשראה זאת הרבי, רמז לו להיכנס פנימה…

מספר דוקטור גלזמן על אשר התחולל באותם רגעים:

“לאחר דקה או שתיים, יצא מייזל מחדרו של הרבי והחל לרקוד בשמחה עצומה. ידעתי שהוא הגיע לבקש מהרבי ברכה לעסק שלו שהיה על סף פשיטת רגל; חשבתי לעצמי שגם אם הרבי נתן לו ברכה, אין זו סיבה מספקת לכזאת שמחה גלויה ומופגנת. ניסיתי לברר אצלו לפשר השמחה המיוחדת, אך הוא המשיך לרקוע ברגליו בהתלהבות ולמלמל חצאי הברות שלא הצלחתי להבין מהם דבר. לרגע חשבתי שסוף סוף הוא אדם מבוגר ויכול להיות שקרה לו משהו…

“רק לאחר כמה דקות הצליח להירגע, וכשחיוך של שמחה על פניו הודיע לי במפתיע, כי כשנכנס ביקש ברכה לא עבור עסקיו, אלא עבורי…

“לא הבנתי את כוונתו…

“באותו זמן לא היו לי בנים, רק בנות, ומאוד ייחלתי לבן, וידידי הטוב ביקש עבורי ברכה מהרבי. לא סתם ברכה הוא קיבל, אלא הבטחה נדירה, עם מועד וזמן מוסכם. הרבי אמר לו שבתוך שנה מהיום אזכה לחבוק בן…

“ברכתו של הרבי שמחה אותי מאוד, ופחות משנה לאחר מכן זכיתי לראות בהתממשות ברכת הרבי”.

בשנים הבאות הגיע דוקטור גלזמן לחצרות קדשנו כמה פעמים בשנה, כאשר לעיתים קרובות הביא עמו את בנו שנולד בזכות ברכת הרבי. הרבי מצדו העניק לפעוט יחס של קרבה מיוחדת. אחת המחוות המיוחדות הייתה כאשר הילד הגיע עם אביו לחוג את שמחת תורה ב–770. כאשר הבחין בו הרבי, הורה לרב לייבל ביסטריצקי לתת לילד את ספר התורה הקטן כדי להקיף עמו באחת ההקפות.

ג

כאמור בתחילת סיפורנו, דוקטור מרדכי מנחם מענדל גלזמן היה הרופא הראשון שראה את הרבי ברגעים הקשים של ליל שמיני עצרת תשל”ח. “הרבי אמר לי שהוא לא אכל כל היום, והוא רוצה ללכת קודם כל לעשות קידוש בסוכה”, הוא משחזר.

כאשר הרבי קידש ואכל בסוכה, נלווה אליו הרופא שהבחין כי הרבי נמצא בעיצומו של התקף לב קשה. מתוך יראת כבוד ביקש את רשותו של הרבי לאשפזו בבית הרפואה, אך הרבי ביקש לחזור לחדרו.

בקודש פנימה, התנהל דו שיח בין הרבי לרופא, דו–שיח שבמסגרתו חשף הרבי לראשונה מעט את דעתו והרגשתו כלפי מקום קודשו.

“אמרתי לרבי שבענייני תורה ויהדות אני מציית לרבי, אבל בענייני רפואה אני מבקש שהרבי ישמע לדעתי וילך לבית הרפואה. הרבי השיב לי: ‘באופן עקרוני אתה צודק, אבל במקרה הספציפי שלי, אתה לא יודע את כל הנתונים ובמילא אינך יכול להחליט’.

“שאלתי את הרבי: ‘מה זאת אומרת ‘לא יודע את כל הנתונים’? מה אני צריך לדעת? הרי הרבי לא לקח עד היום תרופות. זה דבר שפתאום קרה’.

“הרבי אמר ‘לא!’ בהחלטיות, והוסיף: ‘אני מעדיף להשאר כאן. יש לך מושג מה קרה כאן בחדר הזה, ועל השולחן שלי?’ הוסיף ושאל הרבי לפתע.

“אני לא יודע, אבל אני משער”, עניתי.

“‘אני לא יכול אפילו להתחיל לספר לך מה עבר בשולחן הזה’, אמר הרבי, ‘אבל בשבילי החדר הזה הוא קודש קודשים, ואתה אומר לי עכשיו לצאת מקודש הקודשים לבית הרפואה?… ‘הרפואה תבוא מכאן’, הוסיף הרבי ואמר לאחר שהות קלה…”

ואת שאר קורות דברי הימים של חורף תשל”ח, הלא המה כתובים בספר דברי הימים של חב”ד. ומדי שנה בשנה, בהגיע ראש חודש כסלו, חוגגים החסידים את היום הבהיר הזה בניגון ובהתוועדות מתוך שמחה והתרוממות הרוח.