הרה”ח ר’ שלום דובער גורליק היה לא רק חסיד בדמו ובנשמתו, אלא גם גאון באהבת ישראל,

הרה”ח ר’ שלום דובער גורליק היה לא רק חסיד בדמו ובנשמתו, אלא גם גאון באהבת ישראל, כאשר כל כולו היה נתון לעשיה עבור הזולת, בכל שעה ובכל זמן, לכל אדם ולכל פניה * חצי יובל מחייו פעל עם העולים החדשים במסגרת חמ”ה, כאשר הוא דואג לכל צרכיהם הרוחניים, וגם הגשמיים. הוא ערך מאות בריתות וחופות, בר מצוות, ופעילות יום–יומית ועונתית עם העולים החדשים * בניו השלוחים פותחים צוהר לחייו מלאי החסד וההתקשרות לרבי • תולדות ר’ שלום בער גורליק

ההחמצה

לקראת גיליון סוכות השנה, הנפיק “בית משיח” מוסף מיוחד בשם “זמן אחים”, ובו מפגשים של אחים המשוחחים על חייהם ופעולותיהם. חברי מערכת ‘בית משיח’ עבדו באינטנסיביות לאתר רעיונות לראיונות עם אחים חסידיים. באחת השיחות עם ידידי ר’ מנחם זיגלבוים מעורכי ‘בית משיח’, שחתי לתומי, כי לו יכולתי, הייתי מראיין את האחים ר’ שלום בער גורליק ואחיו ר’ מרדכי מנחלת הר חב”ד, אלא שלאחרונה ר’ שלום בער חלה במחלה הארורה, ולא נראה לי שמתאים לראיינו במצב הזה.

בן שיחי ראה זאת מזווית אחרת, וביקש לעשות מאמץ לראיין את האחים גורליק: “דווקא בזמנים כאלו יש שמבקשים לפתוח את צפונות ליבם” הסביר, וכך יצאנו לדרך מלאי אמביציה למרות החששות. למרבה הפלא (או שלא), התברר שדווקא ר’ שלום בער שמח להתראיין. הוא עצמו נימק, כי בני משפחתו מהדור הקודם כמעט לא סיפרו על חייהם דבר, ולכן הוא מעוניין לפתוח את לבו ולספר את זכרונותיו המרתקים בתקופה בה חיה משפחתו במסירות נפש תחת השלטון הקומוניסטי.

דרך בני המשפחה נקבע זמן לקיום הראיון המשותף, אך עבר רק יום אחד, ומצבו הרפואי החמיר, וסאת כאביו הלכה והעצימה. הוא כבר התקשה לספר בניחותא פרקים ממסכת חייו.

במהלך ימי ה’שבעה’, ציין בנו ר’ זלמן, כי באותם ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, המצב היה בכי רע, ובערב יום כיפור התאשפז לצורך ניתוח דחוף. “אבא שכב על המיטה כשכאבים נוראים בכל גופו. למרות זאת ביקש לערוך ‘כפרות’ על תרנגול דוקא. אבא היה עקשן גדול בכל דבר הקשור למצוה, וגם כאן התעקש על קיום המנהג, ובהידור דוקא. כעבור שעה קלה ביקש להתפלל מנחה מוקדמת, ואז נזכר שצריך לקבל ‘מלקות’. רק לחשוב שאבא לא יכול היה לזוז, מתנייד על כסא גלגלים כשהוא סובל מכאבים, אך על ‘מלקות’ הוא לא ויתר”.

אמנם החמצנו ראיון משותף של שני האחים גורליק, אך לפני כשבע עשרה שנה, זכיתי שר’ שלום בער חלק עמי חלק מזכרונות חייו במסגרת חיבור מפואר שתיעד את מסירות הנפש של סבו, הוריו ושלושת דודיו. בכך למעשה תיעד לנצח את תולדות מסירות הנפש של משפחות גורליק ברוסיה.

 

חיים ללא אבא

ר’ שלום בער גורליק ע”ה, נולד במוסקבה ביום ח’ באייר תש”א, והוא גדל והתחנך בבית של מסירות נפש לאביו הרה”ח ר’ מנחם מענדל גורליק ורעייתו מרת ביילא.

בהיותו בגיל חודש ימים בלבד, נאלצה המשפחה לעזוב את העיר ולצאת לגלות בגלל החזית הבוערת שהתקרבה לעירם. תחת הפגזות כבדות נמלטה משפחת גורליק לסמרקנד הרחוקה. כאשר שלום בער גדל מעט, החל סבו ר’ חיים אלעזר ללמדו א–ב ולאחר מכן גם חומש.

בתום המלחמה, בהיותו בן חמש שנים, נסעה משפחתו לעיר לבוב במטרה להבריח את הגבול מרוסיה. אביו ר’ מענדל שהתברך בכישרון ציור, עסק בזיוף מסמכים כדי שהחסידים יוכלו להבריח את הגבול, אך דווקא הוא לא הספיק להצטרף לבריחה, ונתפס על ידי המשטרה החשאית. לאחר חקירות ועינויים, נגזרה עליו גלות ועבודת פרך בסיביר. בטרם הוגלה, הגיעו בני משפחתו להיפרד. פרידה זו נחרתה בנפשו של ר’ שלום בער לכל חייו:

“אמא לקחה אותי ואת אחי להיפרד מאבא. הגענו לבניין הנ.ק.ו.ד. וראיתי את אבא מבעד לסורגים ומאחוריו שוטרים חמושים. ניכרו על אבא סימני התעללות קשים, וראינו שלא עצם עין לילות רבים, וגם אוכל כמעט שלא בא לפיו. הרגע המרגש והמרטיט ביותר, היה כאשר אבא רצה לשאול את אמא, מה שלום התינוק חיים אלעזר, אלא שמרוב תלאות וסבל הוא פשוט שכח את שמו של בנו… אבא אימץ את כל כוחותיו הנפשיים כדי לאמץ את זכרונו על מנת שאמא לא תחשוב שהוא איבד את שפיותו. לבסוף נזכר ושאל כמעט בבכי, מה שלום חיים אלעזר?… היו אלו רגעים עצובים ביותר. הייתי ילד כבן שש”.

ר’ מענדל הוגלה לאזור הנקרא ‘קומי ס.ס.ס.ר.’ ועסק בעבודות פרך, אלא שבאחד הימים כאשר גילו הממונים עליו את כשרון הציור הנפלא שניחן בו, הוא הועבר לעבודות הקשורות בציור, כמו ציור וצביעת שלטים וכדומה, שהיו קלות יחסית.

על החיים ללא אבא, סיפר ר’ שלום בער: “זמן קצר לאחר שהגלו את אבא, עברנו עם אמא לסמרקנד, שם התגורר אביה, הרב ירחמיאל חדש. לפרנסתה עבדה אמא כמנהלת חשבונות במפעל של גיסה החסיד ר’ יוסף שיף ע”ה. למרות שהייתי בסך הכל ילד קטן, הפכתי ל’אבא’ ועזרתי רבות בהשגחה על שני אחיי הקטנים, שכלל לא ידעו מה זה אבא. כך במשך שש שנים.

המצב הכלכלי שלנו היה רע. זכורני כיצד מידי בוקר, עוד בטרם השכמנו קום, אמא יצאה לעבודה, והותירה במטבח פיתה אוזבקית אחת בשביל כל הילדים. היינו חותכים אותה בזהירות ומחלקים אותה בין שלושתנו. לאחר שנים, כאשר שוחחנו על כך, תמהנו מה אמא אכלה בכל בוקר. כנראה שויתרה על ארוחת הבוקר שלה למען ילדיה.

אבא לא שכח אותי. לקראת יום הולדתי ה–8, שלח לי מתנה ייחודית: ציור צבעוני של דמותי. את הציור עשה על פי תמונה שאמא שלחה לו חודשים מספר קודם לכן. הציור הזה ריגש אותי מאוד והגביר בי את הגעגועים לאבא”.

לאחר מותו הפתאומי של הרודן סטלין ימ”ש בחודש אדר תשי”ג, נפתחו מחדש מאות אלפי תיקי חקירה פוליטיים, ובעקבות זאת שוחררו רבבות אסירים בהם גם ר’ מענדל. “את השמחה בבית בעת חזרתו של אבא אי אפשר לתאר” סיפר ר’ שלום בער, “השמחה הרקיעה שחקים. כל הסבל והתלאות נשכחו בבת אחת. הרגשנו מאושרים עד אין קץ.

“מיד עם חזרתו הביתה, דאג אבא להוציא אותי מבית הספר בו למדתי והעביר אותי לתיכון ערב, בו למדו נערים שעבדו בשעות היום. בית ספר זה לא פעל בשבת, וכך לא היה צורך להתחמק מלימודים בשבת. בבוקר הלכתי ללמוד אצל החסיד הרב אליהו פאריטשער–לוין, אצלו למדתי תניא וגמרא מסכת שבת. אצל דודי הרב שלום וילנקין למדתי בעיקר חסידות”.

שבת חסידית בתוך המפעלים

בשנת תשכ”ב עברה משפחת גורליק לטשקנט, שם ייסדו וניהלו האב ובניו שלום בער וחיים אלעזר מספר בתי–חרושת זעירים עבור החסידים בהם ייצרו שלטי אזהרה עבור מפעלים. בשבתות התנהל סדר יום מיוחד בבית–החרושת, כפי שסיפר ר’ שלום בער: “מידי שבת בשעת בוקר מוקדמת, הזדרזנו לטבול באגם קומסומולסקי אוזיר, ולאחר מכן נחפזנו אל בית החרושת, שם הלבשנו חלוקים נקיים לכבוד שבת, והתיישבנו ללמוד חסידות במשך שעתיים עם חמי הרב שלום וילנקין, כאשר בינתיים העובדים הגויים מרעישים עם כלי עבודה שונים כדי שבחוץ יישמע רעש של עבודה.

“לאחר שהסתיים לימוד החסידות, הלכנו להתפלל במניין מחתרתי שהתקיים בכל שבת בבית משפחה חסידית אחרת. הנשים נותרו במפעל כדי להתריע במקרה של ביקורת פתע”. 

הברכה הלבבית הגיעה ביום החתונה

בבוא עת דודים, הציעו לר’ שלום בער שידוך עם מרת רבקה, בת דודתו, לבית וילנקין. בח’ באייר שיגרו ההורים מכתב לר’ שמחה גורודצקי שהתגורר בארץ הקודש (כיון שבאותה תקופה לא ניתן היה לכתוב ישירות לאמריקה) וביקשוהו שיכתוב ל”זיידע” (כינוי לרבי), על השידוך המוצע. שבועות ארוכים של המתנה עברו על בני המשפחות, עד שבחודש אב התקבלה תשובתו של הרבי, אף היא באמצעות הרב שמחה גורודצקי: “נכון השידוך של שלום בער ושרה רבקה”.

לקראת החתונה שוב נשלח מכתב נוסף, באותה דרך, ובו בקשת ברכה לחתונה שנקבעה ליום י”ג בכסלו. מכתבו של הרבי הגיע בהשגחה פרטית ממש ביום החתונה והתקבל בהתרגשות רבה אצל החתן והכלה שקראוהו יחד לאחר החופה. התשובה של הרבי נכתבה ברוסית ונחתמה בכינוי “זיידע”:

שלום דובער היקר שי’

הייתי מאוד שמח לקבל דרישת שלום אודות הקשר העתידי שלך עם שרה רבקה שתחי’. יתן ה’ שתהיה החופה שלכם בשעה טובה ומוצלחת ולשנים ארוכות ומוצלחות, שיקויימו כל רצונותיכם לטובה במידה מלאה, וגם שאתה וזוגתך תהיו מקור להרבה נחת להורים משני הצדדים.

באיחולי מזל טוב מזל טוב

זיידע.

לאחר נישואיהם התגורר הזוג הצעיר בבית הוריו של ר’ שלום דובער.

בתקופה הבאה הקים ר’ שלום–דובער מקווה בתוך הבית, כאשר הכניסה אליו הוסוותה על ידי ארון קיר גדול.

ההצעה המפתיעה שהרבי קם לכבודה

לאחר שנים של חיי מסירות נפש, עלו ר’ שלום בער, רעייתו ושלושת ילדיהם לארץ הקודש בשעה טובה ומוצלחת, בחודש אלול תשל”א. כארבעה חודשים לאחר מכן, לקראת י”ט כסלו תשל”ב, נסע לרבי לראשונה.

בעת היכנסו ל’יחידות’, ביקש הדרכה במה עליו לעסוק בפרק חייו החדש, כפי שמספר בנו הרב ירחמיאל:

“אבא כתב שלוש אופציות אפשריות. תוך כדי שהרבי קורא בפתק, חלפה לאבא מחשבה על אפשרות נוספת אותה אמר מיד לרבי: אלך ללמוד כל היום בכולל כדי להשלים את השנים שלא למדתי בישיבה. הרבי שמע זאת, התרומם מעט ואמר: “א גלייכע זאך” [= דבר טוב] וממנו יראו וכן יעשו”, אך הרבי התנה זאת בהסכמת האישה. אמא שתחי’ הסכימה כמובן. הנהלת הכולל מצדה מיאנה לקבלו ללימודים בגלל שביקשה אברכים צעירים יותר. בלית ברירה אבא התקשר למזכירות הרבי, ואחד המזכירים התקשר להנהלת הכולל. אבא נכנס ללמוד בכולל ושקד על לימודו במשך כשנתיים. בשנים הבאות הוסיף ולמד שחיטה, מלאכה בה עסק לפרנסתו במשך שנים ארוכות”.

במשך השנים זכה ר’ שלום דובער ליחידויות נוספות אצל הרבי.

בשנים אלו, שנות ה–ל’ וה–מ’, במקביל לעבודתו כשוחט, פעל רבות להפצת יהדות בקרב החיילים בבסיס ‘תובלה’ הסמוך לנחלת הר חב”ד.    

בקליטת עלייה

שנת תש”נ. זרם אדיר של עולים חדשים ממדינות חבר העמים מגיע לארץ הקודש. הרב משה ניסלביץ ע”ה, יו”ר ארגון חמ”ה בארץ הקודש, ביקש מר’ שלום דובער להשתלב בעבודת הקודש בקליטת העולים בגשמיות וברוחניות במסגרת הארגון. ר’ שלום בער החל בפעילות בתחומים מגוונים, ובשבת חנוכה תנש”א הקים בית כנסת לעולים חדשים בבניין חמ”ה, ועל כך זכה לקבל ברכות מהרבי. מיני אז, במשך עשרים ושבע שנים ניהל ר’ שלום בער את הפעילות של חמ”ה עם העולים, והוא עשה זאת במרץ רב ללא לאות וללא הפסקה, בדרך האופיינית לו. הוא ערך מאות חופות, בר מצוות, בריתות, סמינריונים, בית כנסת, שיעורי תורה, ועוד פעילויות רבות ומגוונות כדי לחזק את הזהות היהודית בקרב העולים החדשים.

ביתו של ר’ שלום בער היה פתוח לכל פניה ובקשה, 24 שעות ביממה, כל ימות השנה, כאשר רעייתו וילדיו מסייעים בידו במסירות רבה.

בנו הרב ירחמיאל בוחר לתאר את “החופות” הרבות שארגן אביו: “אבא ראה חשיבות עצומה בשכנוע העולים לערוך חופה כדת משה וישראל, שכן ברוסיה לא ידעו, או לא יכלו לעשות זאת. אבא ארגן מאות חופות לעולים, אך פעם אחת ארגן מעמד חופות רבתי, בו נערכו חופות רבות בעת ובעונה אחת. לכל חופה אבא דאג למניין, לשושבינים, לרב, לעדים ולכל מה שצריך. הוא ניצח על הכל ודאג לכל פרט מ–א ועד ת”.

לא מדובר רק בפעולות גדולות ומרהיבות, אלא גם בדברים “קטנים” שביום יום, כפי שמוסיף ומספר ר’ ירחמיאל:

“אחד ממקורבי חב”ד באוקראינה נאלץ לעזוב את ביתו בחיפזון בגלל המלחמה שפרצה שם באיזור דונייצק. הלה עלה לארה”ק והגיע היישר לנחלת הר חב”ד. כעבור שעה בלבד, אבא כבר התייצב אצלו עם עוגה שזה עתה נאפתה על ידי אמא… אבא התעניין מיד היכן יתפלל וכמובן הזמינו להתפלל בבית כנסת חמ”ה. בהגיע השבת, נכנס היהודי לבית כנסת לבוש בחליפה וקסקט, אך אבא שהספיק לשמוע כי הלה כבר היה בשלב של סירטוק ומגבעת חסידית, תמה על כך. אותו יהודי סיפר כי חלק מהבגדים אבדו בדרכו מאזור הקרבות. לא חלפה שעה קלה, ואבא הביא לו סירטוק וכובע במתנה! מאיפה אבא השיג סירטוק וכובע בכזו מהירות ועוד במהלך שבת? רק לאבא הפתרונים… אבל כזה היה, הוא דאג לכל אחד ולכל פרט”.

במהלך ימי ה’שבעה’ נכנסו עולים רבים לנחם את בני המשפחה, כולם ממקורביו של ר’ שלום בער. ההלם והכאב ניכר על פניהם. עבורם הוא היה אבא רוחני וגשמי.

כשאחד העולים שמע את הסיפור האחרון, ביקש להוסיף: “לפני זמן הגיעה לנחל’ה משפחת עולים חדשה. זה היה בשעת לילה מאוחרת. בשתים בלילה הגיע ר’ שלום בער אליהם הביתה ובידו מזוזות מהודרות וקבען בפתחים. שאלתי את ר’ שלום בער: למה בשתיים בלילה? והוא ענה בפשטות: ‘בית יהודי לא יכול להיות אפילו לילה אחד ללא מזוזות’”…

ר’ שלום דובער היה משכים קום, וכל היום היה טרוד במצוות. תמיד בהילוכו הנמרץ ומלא אנרגיה. לא פעם הגיע לביתו ביום שישי בזמן הדלקת נרות, שכן ידיו היו עמוסות עבודה.

הרב יוסף יצחק ניסלביץ, יו”ר חמ”ה בארץ הקודש, אינו איש של ראיונות, אך הפעם יצא מגדרו כדי לספר ל”בית משיח” על ר’ שלום בער: “ר’ שלום בער היה אחראי על כל הפעילות הרוחנית והגשמית עם העולים החדשים. הוא אירגן הכל והוא גם היה ‘המילה האחרונה’ אצלנו בקשר ל’מיהו יהודי’. הוא הבין היטב כיצד ואיך לבדוק יהדותו של עולה חדש. פעמים רבות נדרש להגיע לבתי דין ברחבי הארץ כדי לחרוץ גורלות בענין יהדות של משפחות עולים.

“ר’ שלום בער היה מלא חיות והתלהבות, יהודי מיוחד. אבא ע”ה ‘חטף’ אותו לעבודת הקודש ברגע הנכון, ואכן הוא זכה להצלחה גדולה ביותר. ר’ שלום בער חי את עבודת הקודש שכן הוא האמין באמת ובתמים בכל מה שעושה. כגבאי בית הכנסת של חמ”ה, עשה הכל כדי שכל מתפלל יקבל את מבוקשו, והכל בחפץ לב וברוח טובה. היה חשוב לו שכל אחד ירגיש אצלו בבית הכנסת כמו בבית.

“עבודתו כגבאי בית הכנסת של חמ”ה הייתה כרוכה בהקרבה גדולה מצדו, שכן שנים מספר קודם לכן, הקים את בית הכנסת ‘בית יוסל’ה’ לעילוי נשמת בנו הת’ יוסף יצחק ע”ה, שמדרך הטבע היה קרוב ללבו. הוא לא דאג רק לקיומם של בתי הכנסת, אלא טרח גם לעטרם ולפארם בעיצוב ייחודי במינו כשמוחו הוגה רעיונות יצירתיים”.

הרב ניסלביץ מסכם בעצב: “בחודשי חוליו האחרונים, ר’ שלום בער ביקש ממני למלא כמה מתפקידיו בשטח, אך איני חושב שבאמת אדם אחד יוכל למלא את מקומו בעשיה המופלאה שלו, בוודאי לא באותה נשמה יתירה בה פעל”.

מוסיף בנו ר’ ירחמיאל: “גם בתקופה כשהיה חולה, שלח אותנו ילדיו ונכדיו לאין–ספור מטלות ומשימות כדי לעשות טוב ליהודים בגשמיות וברוחניות. הוא לא נתן מנוח ותמיד רצה לדעת אם המטלה בוצעה”. ר’ מרדכי אחיו, מבהיר כי “כל חייו הוא היה כזה, בכל מקום פעל לטובת כולם בלי חשבון כלל”.

חסד מהלך

כחסיד אמיתי, היה לר’ שלום בער ‘חוש באהבת ישראל’, הוא ידע לזהות את הצורך של יהודי ולא חסך במאמצים לסייע לו בכל דרך אפשרית. פעם פגש זוג צעיר בשעה 12 בלילה בקריית מלאכי, ומיד זיהה שאינם מקומיים: “לאן אתה צריך?” שאל את האיש. “לאשדוד”, ענה. “כנס לאוטו ואקח אותך”. הלה לא חש נעים להטריחו בשעה כזו, אך ר’ שלום בער פקד עליו “כנס עכשיו”…

מוסיף ומספר אחיינו, הרב ירחמיאל גורליק: “פעם אבא (ר’ מרדכי–מוטל שיחי’ גורליק) אמר לי שנוסעים לסיום הרמב”ם. לאחר הכנות וסידורים, נכנסנו לרכב וכמעט עמדנו לצאת לדרך, אך אז דודי ר’ שלום בער הסתובב אחורה ואומר: “איך אפשר לנסוע כשיש שלשה מקומות פנויים ברכב?” שאלתי את אבא: “מישהו ביקש ממך טרמפ?” הוא עונה לי: “לא. אבל הם לא ידעו שאני נוסע”. כמה דקות, ועוד כמה טלפונים ואבא השיג עוד שלושה אנשים שהצטרפו לנסיעה לסיום הרמב”ם…”

בכלל, בהגדרת ‘טרמפ’ היתה לו משנה סדורה. הוא נהג לומר: כשעוצרים טרמפ שואלים את הנהג ‘לאן אתה נוסע?’ והלה עונה: ‘אני נוסע למקום פלוני’. אם נוסעים לאותו מקום מוטב, ואם לא, לא. “אני לא מבין”, אומר ר’ שלום בער, “אם אתה נוסע לכיוון זה, הרי פשוט שאתה לוקח את היהודי. טרמפ אמיתי זה שאם אתה לא מתכוון לנסוע ולוקח אותו במיוחד…”

אחיו, יבדלח”ט, ר’ מוטל גורליק מספר: “הוא היה נוהג לומר: ‘אתה טס לרבי, מותר לך לקחת 2 מזוודות, למה אתה לוקח רק מזוודה אחת? יהיה מסתמא מישהו שצריך להעביר משהו, תקח אחת ריקה כדי שתוכל לעזור לו!”

לצד הפעילות והמסירות למען עולים חדשים, היה ר’ שלום בער מאיר פנים לכל אדם, ועשה רבות בנחלת הר חב”ד כדי לסייע לכל אחד.

בנו הרב מרדכי גורליק, מחדד עוד יותר את פועלו של אביו: “אבא ניחן ב’חוש’ מיוחד בעשיית טובה לזולת. הוא גם הצטיין בקיום מצוות בהידור תוך הקפדה על קוצו של יו”ד בהלכה. אלה גם אלה היו בתוך מידת האמת שעליה שמר מכל משמר. כל דבר הוא עשה באמת פשוטה ותמימה מתוך אמונה שה’ אמת ומשה אמת, ואת האמונה האמיתית הזאת הקרין גם החוצה. הוא היה מכריז ‘יחי אדוננו’ לאחר התפילה ובזמנים מיוחדים מתוך פשטות ואמונה עמוקה”.

מאות שלוחים בהלוייתו

בחודשים האחרונים לחייו, סבל ייסורים, אך מעולם לא זעק ולא נאנח, אלא חיזק את סובביו באמונה תמימה וגילה אכפתיות בכל הנעשה במשפחתו כמו גם בארגון חמ”ה, והמשיך לסייע בכל כוחו על ידי רעיונות והדרכה נכונה. כל מי שבא לבקרו, התבקש לשבת ולספר סיפור מהרבי.

ביום שלישי כ”ו בטבת, מצבו הבריאותי הלך ונחלש. שלושת בניו המכהנים בשליחות המלך, שהו באותה עת בכינוס השלוחים בירושלים אך ר’ שלום בער שידע את מצבו, הפציר בהם שלא לעזוב את הכינוס בשבילו… הוא קבע בנחרצות “תמשיכו בכינוס”. שעה קלה לאחר מכן הגיעה הבשורה כי אלו הן שעותיו האחרונות, והבנים יצאו בנסיעה מהירה מירושלים לנחלת הר חב”ד. עודם בדרך, עת בין השמשות, השיב ר’ שלום בער את נשמתו לבוראה, כאשר סביבו ניצבים בני משפחה ומכרים.

ההלוויה יצאה מביתו ועברה דרך בית הכנסת המרכזי בנחלת הר חב”ד, ומשם לבניין חמ”ה, שם פעל בעשרות השנים האחרונות, ומשם לבית הכנסת “בית יוסלה”. לאחר דברי פרידה המשיכה ההלוייה לבית ההלויות שמגר בירושלים, שם כבר המתינו מאות השלוחים שקטעו את הכינוס והגיעו להלווייתו שהייתה סמוכה להלוויית השליחה הגב’ פנינה קוצר ע”ה.

הבן ר’ זלמן סיפר בדברי פרידה קצרים, כי אבא אמר “תמשיכו את הכינוס”, אז הנה ממשיכים את הכינוס… וקרא לכל השלוחים להמשיך את העשיה מתוך אחדות אמיתית באופן של “ברכנו אבינו כולנו כאחד”.

ר’ שלום בער גורליק הותיר אחריו את יבלחט”א רעייתו מרת רבקה. בניו ובנותיו: השליח הרב זלמן גורליק - באר שבע, השליח הרב ירחמיאל גורליק - חולון, השליח הרב מרדכי גורליק - פתח תקוה. גב’ חנה פלדמן, גב’ חיה שרון, גב’ נחמה ויגלר. בנו הת’ יוסף יצחק נפטר בגיל 12 בשמחת תורה תשמ”ב, ור’ שלום בער עשה רבות להנציחו.

זכה ר’ שלום בער, וכבר בימי ה’שבעה’, נולד נין במשפחה, משותף לו ולרב מאיר צבי (מונקע) גרוזמן שנפטר לאחרונה. נתרפאה המשפחה.

רגישות לזולת

הרב ירחמיאל גורליק, שליח הרבי בטיומן סיביר,
משרטט קווים לדמותו של דודו הרה”ח ר’ שלום–בער גורליק ע”ה

 

טיפסתי במעלה המדרגות המוכרות. בין הקומות בהם גדלנו והתבגרנו. המון זכרונות מתוקים קשורים למבנה המרשים הזה בלב ליבה של שכונת נחלת הר חב”ד.

אני מגיע לקומה השניה חולף על פני הקירות המלאים בתמונות מהפעילויות הרבות ואלפי המצוות שנעשו במקום הייחודי הזה. בריתות, חופות, שיעורים, תפילות, חגים, חסד ותמיכה לכל כך הרבה נצרכים. תמונות בהם התבוננו מילדות בלי סוף ובלא משים השאירו עלינו רושם בל ימחה.

התקדמתי עוד, נכנסתי לבית הכנסת לעולי רוסיה “בית מענדעל’ע” שבבנין חמ”ה וכבר מהפתח יכולתי לראות אותו.

ליל שבת קודש. הוא ישב ספון עם תהילים גדול במקומו המיתולוגי בקדמת האולם, סמוך לארון הקודש אותו בנה במו ידיו יחד עם מתפללי בית הכנסת.

ידעתי שזה לא יהיה קל. אחיי ואחיותיי כבר הכינו אותי. לא מסתדר לי בשום צורה לראות את אחד האנשים הכי נמרצים שהכרתי בחיי יושב ככה מרותק לכסא גלגלים במצב גופני קשה ללא יכולת לנוע בכוחות עצמו. זה שמאז ומקדם דוחף את כולם סביבו ללא הרף וכעת נאלץ ש’ידחפו’ אותו.

נגשתי בחשש. אך הוא רק הבחין בי ונהרה פשטה על פניו. מבעד למראה המיוסר צצו פתאום בבת אחת אותן עיניים מלאות חיים, בוערות מטוב לב ומרץ בלתי נלאה, זיוו והדרו של הדוד היקר האוהב והנאהב. והוא כמו כלום לא השתנה בחייו רצה לשמוע כהרגלו כל פרט ממש, מתי הגענו? מה נשמע בטיומן? מה שלום זה? ומה עם ההוא? מפוכח צלול ובהיר ‘מחזיק ראש’ מבלי לפספס דבר.

רק כשהגיש “שלום עליכם” לבני הקטן והוא קצת התבייש/נרתע אמר לי דודי ר’ שלום בער “הוא בטח נבהל מהמראה שלי”.

בכנות ופתיחות לא רגילה החל לספר לי על מצבו. “כששואלים אותי איך אתה מרגיש? אני עונה ‘כתינוק שנולד’… שום דבר אני לא יכול לעשות לצערי בכוחות עצמי.

“אוי מה שהיה לי מזה בשבוע שעבר”, הוא משתף אותי. “כמנהגנו כאן, בסיום שירת ‘לכה דודי’ בתפילת ‘קבלת שבת’, יוצא הקהל בריקוד סביב הבימה שבמרכז בית הכנסת. כיון שאינני מסוגל כעת ללכת בכוחות עצמי אני מבקש מאחד מנכדי או חתניי שידחפו אותי לשם בכסא גלגלים. בהזדמנות זו אני מבקש שיקחו אותי גם לאותו חלק בבית הכנסת שלנו המיועד לעולים החדשים והישנים, אני לוחץ את ידם ומברכם בברכת “שבת שלום”.

השבוע לאחד מהם נולדה בת, וכשניגשתי ללחוץ את ידו התעכבתי אצלו וברכתי אותו באריכות. לידו עמד יהודי שלאחרונה הגיע אלינו, פליט מאוקראינה מהעיר דונייצק המופגזת. שמתי לב שיהודי זה כבר מושיט את ידו לומר לי גוט שבת. סיימתי את ברכת המזל טוב לאבי הבת כבר רציתי ללחוץ את ידו אך באותו הרגע הסתיים הריקוד ולקחו אותי חזרה למקומי. היהודי נשאר עם היד מושטת באויר…

אוי כמה זה כאב לי… כל התפילה זה ייסר אותי… מיד בסיום התפילה בקשתי שיקראו לו, לחצתי את ידו ובקשתי סליחה. הוא טען שאין צורך בסליחה על דבר כזה במצב כמו שלי אבל אני התעקשתי שיסלח… והוא סלח…

ביום ראשון - ממשיך הדוד שלום–בער ומספר - הגיע אלי הנכד שלי הת’ זלמי פלדמן לספר סיפור. מאז שאני נאלץ לשהות רוב הזמן בבית עשיתי לי מנהג שכל יום מגיע מישהו לשבת על “כיסא הסיפורים” ומספר מעשה מהרבי. הפעם, בהשגחה פרטית, סיפר לי זלמי סיפור על בחור מצרפת שעמד סמוך למעלית בסעווען סעוונטי, בית מדרשו של הרבי, לקבל את ברכת הרבי לנסיעה צלחה חזרה לביתו. הוא הלך לארוז מזוודותיו ובינתיים בזמן שנותר עד הטיסה הגיע שוב לסעווען סעווענטי. בהתקרבו הוא רואה את הרבי יוצא בדיוק לרכבו וכנהוג ניגשו הרבה לקבל ברכת פרידה או מטבע לצדקה. החליט הבחור היות שיצא כך ששוב רואה את הרבי ייגש פעם נוספת לקבל את ברכת הרבי. והנה הרבי מברך את כל אחד מהנוכחים ורק עליו הרבי “מדלג”. הרבי נכנס לרכבו והבחור הלך לו לדרכו. לא עבר זמן רב ומזכירו של הרבי מחפש אותו “הרבי בקש למסור לך שלא נתן לך ברכת פרידה היות ומובא בצוואת רבי יהודה החסיד שלא טוב לקבל ברכת פרידה פעמיים”…

ראיתי בזה - סיים הדוד שלום בער - חיזוק בשבילי אחרי מה שהיה בשבת. הרבי הראה לנו עד כמה צריך להיזהר בכבודו של כל יהודי וגם במקרה של ספק ספיקא לוודא שחלילה לא פגענו בו! אתה שומע?!”

שמעתי דוד, בוודאי ששמעתי, ולא רק שמעתי גם ראיתי במו עיני חסיד אמיתי מהו… גופו דואב מיסורים ר”ל, שבור ורצוץ, אינו יכול לזוז ללא עזרה ותמיכה ומה מעסיק ומטריד את מנוחתו? שלא החזיר שלום עליכם ליהודי ואולי חלילה פגע בו….

•   •   •

יום רביעי רגיל. הרגשתי צורך לגשת בעצמי ולמסור לו אישית את הספר החדש שכתבתי “ש”ץ ללא מניין”, שאילולא דחיפתו הנמרצת, היה לוקח עוד זמן רב אם בכלל להוצאתו לאור. הדודה ריבה היקרה אמרה לי בטלפון שמצויין שאבוא כעת ועל הדרך אוכל לעזור גם לקחת אותו לתפילת מנחה בציבור.

אין מילים להסביר מאין תעצומות הנפש שלו… יהודי שבור ורצוץ גופנית ולא מוותר על תפילה במניין…

מסרתי לו את הספר והוא שמח מאוד. כשהוא חייך אלי את חיוכו הרחב ונתן נשיקה לספר ידעתי שעשיתי נחת לדוד היקר שלי.

לפני שהספקתי לנשום לרווחה קצת, כחייל שהשלים את המשימה וכעת יכול לנוח מעט, ר’ שלום בער כמו ר’ שלום בער מתעשת מיד ואומר לי: “טוב מאוד, אבל עכשיו אני לא אניח לך עד שתוציא את הספר מתורגם לרוסית!…”

הוא כבר היה לבוש בבגדו העליון, חגור באבנט, ישוב על כסא הגלגלים מוכן לצאת לתפילה כשלבית נכנס חתנו ר’ אברהם פלדמן שיחי’. ר’ אברהם כמו יתר בניו ובנותיו חתניו כלותיו נכדיו ונכדותיו ובראשם רעייתו המסורה ריבה שתחי’ לא עזבוהו אף לא לרגע קט וטיפלו בו במסירות מפעימה מתוך אהבה והערכה עמוקה לאיש גדול אשר כמוהו.

ר’ אברהם פנה אליו בתחינה ממש שיוותר היום על יציאה לבית הכנסת… בחוץ מזג האויר סוער במיוחד ובמצב כמו שלו לא כדאי לקחת סיכון. ר’ שלום בער שכבר עמד הכן לצאת לא הסכים אפילו לשמוע על הרעיון. ככה לוותר על מנחה וערבית בציבור?! אחרי מסע שכנועים קצר הוא הודיע: “אם ירחמיאל נשאר להתפלל איתי אני נשאר!” כמובן שהסכמתי.

אני רואה אותו מתכונן לתפילה מאוכזב משהו. בכל אופן, כל כך רצה להתפלל במניין…

אני חוגר את האבנט גם אני. מוכן כבר להתחיל בתפילת מנחה ב”חברותא” עם הדוד ובדלת הפעמון מצלצל.

טכנאי הגיע לתקן את מכונת הכביסה. אנחנו מסתכלים על השעון ובספונטניות חב”דית שואלים אותו אם הניח תפילין היום. הוא עונה שלא ואנחנו מסבירים לו שנשארו דקות ספורות להנחת תפילין. תוך שאני מוציא את התפילין של הדוד, מספרת כבדרך אגב הדודה ריבה תחי’ “אתה רואה אותו? כל הרבנים פסקו לו שבגלל השברים והכאבים בידיים הוא פטור מלהניח תפילין של יד. נראה לך שהוא ויתר?!”

נו, לסרב הוא כבר לא היה מסוגל. הספקנו להניח תפילין והיה נראה שהוא מתפלל כבקי ורגיל. כשסיים סיפר לנו שבבית יש לו תפילין משלו ועד גיל עשרים הניח תפילין מידי יום אך כעת עברו כבר יותר מעשר שנים שלא הניח תפילין. “תודה לכם, עשיתם לי את היום!”

לקחתי את מספר הטלפון שלו. הבטחתי שאקשר אותו עם בית חב”ד סמוך למקום מגוריו שם יעזרו לו בבדיקת התפילין. לשאלתי היכן הוא גר ענה לי האיש: בחולון. נו, זה כבר יהיה קל לקשר אותו עם בנם של הדוד והדודה השליח הרב ירחמיאל גורליק מבית חב”ד חולון.

התפללנו מנחה כבר במצב רוח מרומם יותר. הקב”ה ראה בטח את הצער של הדוד הצדיק על כך שאינו יכול ללכת ולהתפלל בבית הכנסת ושלח לו השגחה פרטית שכזו.

כבר באותו ערב רציתי לקשר ביניהם. אך כל פעם מסיבה אחרת נדחתה הפעולה הפשוטה הזו.

יום שלישי בערב קיבלתי את הבשורה המרה על פטירתו של דודי היקר החסיד והצדיק הרב שלום דובער גורליק ע”ה. הדבר הראשון שעלה במוחי באותו הרגע היה משום מה תמונת תפילת המנחה ההיא אותה התפללנו שנינו לבדנו יחד רק לא מזמן. נזכרתי בטכנאי ההוא ושעדיין לא בצעתי את המשימה לעזור לו בבדיקת התפילין.

הפעם בלי עיכובים חיפשתי ברשימת אנשי הקשר את “איציק טכנאי מחולון” וחייגתי. בתחילה לא ממש זכר על הבית בו ביקר בקרית מלאכי אך כשהזכרתי את התפילין הוא נזכר מיד “תודה שהתקשרת! חיכיתי לטלפון ממך. חשבתי על זה הרבה זמן ואני לא אשלח לבדיקה את התפילין. בקרוב אני עומד להתחתן בעזרת ה’ והחלטתי שהגיע הזמן לרכוש תפילין חדשות אותן אניח מידי יום!”

•   •   •

הדוד איננו, אך רוחו ודמותו תשאר איתנו לנצח. תיכף ומיד ממש יבוא משיח הרבי יתגלה וכל החיילים החסידים התמימים והישרים בתוך שאר בני ישראל שוכני עפר יקומו לתחיה ור’ שלום בער היקר בתוכם.

הרבה דברים עוד ייעשו בטח בהשראתו ולעילוי נשמתו. אך פעולה וודאית אחת אותה החל עוד בחייו כבר ממשיכה מתקדמת ומתבצעת אחרי פטירתו.

אם חשבנו לנו לרגע, שנשארנו אז בבית בגלל מצבו הרפואי של הדוד ע”ה הראה לנו הקב”ה את הסיבה האמיתית. רק לחשוב שהיינו יוצאים באותו יום כמתוכנן לתפילת מנחה. מניין לבטח היינו תופסים אבל את “איציק הטכנאי מחולון” והמהפך שהחל בחיים שלו היינו מפסידים.