לחיים , לחיים , א פריילעכן פורים ! אימרה יהודית עממית אומרת בדרך צחות , שהמן , ב

לחיים, לחיים, א פריילעכן פורים!

אימרה יהודית עממית אומרת בדרך צחות, שהמן, בהיותו רשע מרושע, לקח בחשבון גם את העובדה שישנו סיכוי סביר כי היהודים יצליחו להינצל ממזימתו השטנית ויחגגו את יום הניצחון עליו לדורותיהם. ולכן התחכם ועשה את גזירתו על היהודים “ביום אחד”, כדי שאף אם ינצחו אותו, לא יחגגו אלא יום אחד בלבד ולא יותר.

וממשיכים ואומרים שמכיוון שברוך השם אכן אירע כך, ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, ואת המן תלו על עץ גבוה חמישים אמה –  הרי עלינו להפר את עצתו של המן גם בפרט זה, ולחגוג לא רק יום אחד אלא את החודש כולו…

ולכן, החל מהרגע הראשון של “משנכנס אדר (כבר) מרבים בשמחה”. וכל ימי החודש כולו הם ימי שמחה גדולה, כמו שכתוב “והחודש אשר נהפך להם לששון ולשמחה”.

יותר מזה, את יום חג הפורים הזה, עליו אמרו חז”ל שהוא למעלה מכל המועדים, וגם כאשר “כל המועדים בטלים” לא יתבטל חג הפורים – עלינו להמשיך למשך כל השנה. שתהיה זו שנה שכולה שמחה “עד דלא ידע”, אלא שאת זה עצמו נכניס לתוך המסגרת של ה”ידע” שבמשך ימי השנה.

מדוע אמנם מחייבת אותנו התורה “לבסומי” בפורים ולהגיע למצב של “עד דלא ידע”? והרי לכאורה כל המצב הזה של שכרות, מצב שבו האדם במידה מסוימת אינו אחראי למעשיו, הוא מצב שאינו רצוי על פי התורה: על פי התורה חייב יהודי להיות מחושב ושקול בכל פעולה שהוא עושה או לא עושה. לעמוד על המשמר ללא הרף ולשים לב שכל מעשיו יהיו בהתאם למה שרוצה ממנו הקב”ה. שכל רגע יהיה מלא בתוכן אמיתי וינוצל במילואו למלא את הכוונה האלוקית. שכן “ימים יוצרו”, ניתנו לאדם מספר מדויק של ימים ושנים, שלכל אחד מהם יש תפקיד ושליחות (וכהמשך הפסוק) “ולו אחד בהם”, שזהו כדי להכניס בהם, בתוך הימים והשנים ובתוך העולם כולו, את “ה’ אחד”, כי “כל יומא ויומא עביד עבידתיה”. ואם קרה ח”ו ובזבז רגע מחייו לשווא, מלמדת אותו התורה (ראה במאמר המפורסם ד”ה לא תהיה משכלה תשי”ב) שאין זה רק שהוא היה יכול להתקדם (“שטייגן”) ולא התקדם (“ער האט געקענט שטייגן און האט ניט געשטיגן”), אלא שבזה הריהו מורד במלך מלכי המלכים הקב”ה, כמו חייל שקיבל משימה בטחונית חיונית ובמקום למלא אותה הוא הולך לו לשחק בקלפים.

לכל דבר ולכל פרט, אומרת התורה ליהודי, צריכה להיות תכלית ומטרה אמיתיים, ואסור לו בשום אופן לתת ליצרים שלו לגרור אותו אחריהם למצב של שכרות, ללא תכלית וללא מטרה.

והנה, בהגיע יום חג הפורים הזה, משתחררים כל המעצורים?! עכשיו מותר כבר להשתולל ולהתהולל ללא מטרה, ולשכוח, ולו ליום אחד או אפילו לרגע אחד, על השליחות והתפקיד החיוניים כל כך, על הכוונה האלוקית?! האם זו הדרך שמצאה לנו התורה לחגוג את מפלתו של המן, בכך שננסה לנהוג באותו יום, לפחות בזעיר אנפין, כמו שנוהג “המן” וכל ה”המנים” למיניהם?

אלא, זה עצמו מוכיח שאכן לא מדובר כאן ח”ו על התהוללות של סכלות ללא תכלית וללא מטרה, אלא ההיפך הוא הנכון. מדובר כאן על התרוממות לדרגא כה עילאית, שהיא למעלה אפילו מההנהגה הרגילה הנדרשת מיהודי על פי התורה, דבר שיסמל יותר מכל את הניצחון המוחלט על המן ועל כל סוגי ה”המניות” למיניהם.

ה”המן” התורן מנסה בדרך כלל להסיח דעתו של היהודי מן האמת האלוקית המוחלטת, על ידי הפנייתה לאפיקים נוצצים ומושכים יותר במבט ראשון. “אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות”. אותה שטות, המשתנית לפי התנאים והנסיבות, מנסה לגרור אחריה את היהודי, להסיח את דעתו ולהסיט אותו מן השליחות והמטרה שהוטלו עליו, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. ובמיוחד מן השליחות החיונית במיוחד ברגע זה “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

וכפי הסיפור הידוע על הרב הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ שבקטנותו השתובב והשתולל מעט, כדרכם של ילדים. כשכעס עליו אביו ו”נתן לו על הראש”, הגיב הילד: אבא, מה אתה רוצה, יש לי הרי יצר הרע ולכן עשיתי מה שעשיתי! אמר לו אביו: אדרבה, עליך ללמוד מהיצר הרע שלך. ראה באיזו מסירות הוא עושה את המשימה שהוטלה עליו ללא הרף וללא לאות! השיב הילד: אבא, מה אתה משווה – היצר הרע אין לו יצר הרע המפריע לו למלא את שליחותו, ואילו לי יש הרי יצר הרע המפריע לי…

על היהודי לעמוד על המשמר בחיי היום יום, לשים לב ולהילחם בכל כוחו נגד אותו “המן” המנסה להסיט אותו מן הדרך, כל פעם בטענה ותואנה אחרת מכל הסוגים ומכל המינים. ולנצל את כל הזמן ואת כל הכוחות כדי למלא את השליחות האלוקית שהוטלה עליו, לעשות מהעולם כולו דירה לו יתברך, ו”להביא לימות המשיח” בפועל ממש. 

בהתמודדותו ללא הרף עם אותו “המן”, אמור היהודי, וניתנו לו כוחות נפלאים לשם כך, ללכת קדימה ללא הרף ולעמוד במילוי המשימה. לא להקשיב לכל הנסיונות להסיח את דעתו ממטרתו ושליחותו, ולמלא את המוטל עליו בשלימות.

אבל גם אם הוא מצליח לעמוד כל הזמן במשימה ובשליחות – הרי כל זה אינו אלא בהתנהגותו, בלבושי הנפש מעשה דיבור ומחשבה. ואם הוא מצליח יותר, אזי גם השכל והרגש שלו, עשר כוחות הנפש,  ה”כוחות הגלויים” רתומים כולם לעבודת ה’. אבל בנוגע ל”עצם” שלו, היכן נמצא באמת ה”אני” שלו – בזה קשה לדעת מי באמת ניצח סופית. שכן גם אם הוא לומד תורה ללא הפסקה, מתפלל כראוי, מקיים מצוות בהידור, ואף מתבונן בגדולת ה’ ומגיע לידי אהבת ה’ ויראתו, עדיין אין זו ערובה מוחלטת לעובדה שהוא באמת ניצח כליל את “המן”. כי אף שבפועל ובגלוי נוהג הוא כראוי, ואף בכוחותיו הגלויים מונח הוא באלקות, אבל אין זה אומר עדיין היכן נמצא ה”עצם” שלו. עדיין עלול להיות שעמוק עמוק בתוכו, בנקודה הפנימית, במה שהוא באמת מונח ורוצה, דווקא שם אולי עדיין אין הוא שייך לגמרי ל”מרדכי היהודי” אשר “לא יכרע ולא ישתחווה” לשום “עבודה זרה” ולשום “עבודה שזרה לו”, שאינה שליחותו ותפקידו ברגע זה.

העובדה שתלו את המן ובניו על העץ עדיין אינה אומרת שהמן סיים את תפקידו וירד מן הבימה. הוא עלול עדיין להופיע בתחפושת חדשה, מוצלחת יותר מקודמתה. ומי יודע אם לעת כזאת אולי יצליח ח”ו במשימתו, להסיט את היהודי מתפקידו ושליחותו במילוי הכוונה האלוקית.

ולכן הדבר המסמל את הניצחון על “המן” וכל בניו ובני בניו לדורותיהם ולכל סוגיהם – אינה ההנהגה הרגילה, ההנהגה של “ידע”, הנהגה מסודרת ומיושבת כפי הוראות התורה בשלימותן. זה עדיין לא אומר שניצחנו כליל את המן. מחר הוא עלול להופיע בצורה מתוחכמת יותר, עם רעיונות חדשים, ואפילו ללבוש לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך, כך שאתה עלול בהחלט לטעות, לשים אור לחושך וחושך לאור, ולחשוב שהפעם מדבר “המן” בשם “המלך אחשוורוש”, מלכו של עולם שאחרית וראשית שלו. ולפעמים עלול הוא להיות מחופש בצורה כה מוצלחת עד שתהיה בטוח כי “מרדכי היהודי” הוא הוא המדבר מגרונו של המן.

הדרך היחידה לשלול כליל את “המן” וכל עשרת בניו – ואפילו אם יהיו מחופשים באופן כה מוצלח של “למדו תורה בבני ברק” – היא ההתקשרות וההתמסרות המוחלטת למרדכי היהודי ומילוי הוראותיו והמשימות שהוא הטיל באופן של “לא ידע”, למעלה מכל טעם ודעת ולמעלה מכל גדר וגבול.

+

זהו הפירוש “לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי” – שהשייכות למרדכי היא לא בגלל שהוא ברוך, והסלידה מהמן היא לא משום שהוא ארור – אלא משום שיודעים בבירור לאן שייך ה”אני” שלי, ללא שום תנאים, ללא שום הגבלות וללא שום פשרות; רק כאשר השייכות שלי למרדכי היהודי היא לא רק בגלל שמרדכי הוא קדוש וטהור ויפה ואמיתי, “ברוך מרדכי”, ולעומתו המן הוא “רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו’, ככל השמות שקראו לו חכמינו ז”ל באמת”, “ארור המן” – רק אז אפשר להיות בטוח כי אכן ניצחנו את המן.

שכן שייכות המבוססת ובנויה רק על מה שאומר ומבין השכל והרגש, עלולה ליפול ברשת ההטעיה שפורש לפניה המן, המחופש לצדיק תמים עובד ה’, ואף מקושר ושליח, שפיץ חב”ד, דור השביעי וכו’. המן מסוגל אפילו לטפס על “עץ גבוה חמישים אמה”, ולדבר על “שער הנו”ן”, על ה”עצם” שלמעלה מכל הגילויים. אף כי לאמיתו של דבר לשם אין לו שום שייכות. רק כאשר נאמנים למרדכי בעצם ושוללים את המן בעצם – רק אז אפשר להיות בטוחים כי אנו אכן “אנשי משה”, שרק הם יכולים לנצח את עמלק והמן לדורותיהם. 

המשפיע ר’ מענדל פוטרפס היה מדגיש שוב ושוב: לא זו בלבד ששייכים וקשורים למרדכי בעצם ושוללים את המן בעצם, באופן שלמעלה מן הדעת, “לא ידע”, אלא “לא ידע בין” – הוא לא יודע ולא רוצה לדעת על משהו “באמצע” (“בין”), משהו שאמנם יהיה שייך למרדכי ושולל את המן, אבל “לא בצורה קיצונית כל כך”.

כשבא מישהו וטוען שנכון אמנם שמוכרחת ההתקשרות והביטול המוחלט למרדכי של דורנו, לרבי מלך המשיח שליט”א, וכי חייבים להתמסר לגמרי למילוי ההוראה העכשווית, “לחיות עם משיח”, שהכל יהיה מלא וחדור לגמרי עם משיח וגאולה – אבל הוא רוצה שלא יצעקו זאת בקול גדול מדאי כדי שהדברים לא יהיו בולטים וניכרים כל כך, כי הרי אנו רוצים לחיות בשלום עם כולם מתוך אהבה ואחדות אמיתיים. לכן טוען הוא ש”לא כדאי להיות מזוהה עם צד מסוים” באופן שה”ברוך מרדכי” וה”ארור המן” יהיו מודגשים כל כך. רוצים להיות “בין”, באמצע, כדי שלא להרגיז אף אחד.

על כך אומרים לנו כי עניינו של חג הפורים היא “דלא ידע בין”, אין באמצע. מוכרח אמנם שתשרור אהבה ואחדות אמיתית עם כולם, גם עם מי שאינני מסכים כלל עם שיטתו והנהגתו, אבל אין זה אומר שצריך לוותר לשם כך על העקרונות.

הדרך היחידה ליהודי היא דרכו של מרדכי היהודי, ש”לא יכרע ולא ישתחווה” לשום “עבודה שזרה לו”. והוא מפגין זאת בגלוי בשער המלך, לעיני “כל עבדי המלך העומדים בשער המלך”. וגם כאשר הללו טוענים “מדוע אתה עובר את מצוות המלך”, הוא “לא קם ולא זע”, לא זז כהוא זה ממקומו ומדרכו. “כי הגיד להם אשר הוא יהודי”, המודה בכל התורה כולה וכופר בעבודה שזרה לו. דווקא דרך זו היא המביאה סוף סוף גם לשלום ואחדות אמיתיים עם כולם, שלום ואחדות המבוססים על תורה אחת שניתנה מה’ אחד לעם אחד גם כאשר הוא “מפוזר ומפורד בין העמים”. אחדות סביב הרבי מלך המשיח שליט”א, שרק היא אחדות אמיתית.

והעיקר, שהנהגה זו היא המביאה תיכף ומיד ממש את משאת נפשנו היחידה הכוללת הכל – התגלות מלכנו משיחנו שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה “נאו” ממש ממש ממש.

א פריילעכן פורים! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!