כאשר מדובר אודות דורנו זה - הרי אמרו חז״ל שכבר ״כלו כל הקיצין״, היינו, שכבר עברנ

כאשר מדובר אודות דורנו זה - הרי אמרו חז״ל שכבר ״כלו כל הקיצין״, היינו, שכבר עברנו את כל החשבונות של תאריכי הקיצין כו’, ומכאן ואילך לא זקוקים עוד לחשבונות וקיצין - כי ״אין הדבר תלוי אלא בתשובה״ • משיחת אחרון של פסח תשמ”ב

א. האמור לעיל ש״אחרון של פסח״ הוא ה״מאסף לכל המחנות״ דעבודת ימי הפסח - הרי זה ענין השייך בכל שנה ושנה ובכל הדורות כולם.

אבל אף על פי כן, מודגש ענין זה ביותר בדורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא [כמובן מהסימנים המובאים בגמרא ובמדרשים אודות הזמן דעקבות משיחא] - מאחר שזהו הדור האחרון דזמן הגלות, בדוגמת ה״עקב״ שהוא חלק הכי תחתון בגוף האדם (כי הנעל והארץ שלמטה מהעקב הם מחוץ לגוף האדם), היינו, שבכללות הדורות הרי ענינו של דור זה הוא - ״מאסף לכל המחנות״.

ומזה מובן שבדורנו זה מודגשת ביותר כללות העבודה ד״מאסף לכל המחנות״ בנוגע לעבודת ״אחרון של פסח״ הקשורה עם ביאת משיח צדקנו - כי דורנו זה הוא ה״מאסף לכל המחנות״ ביחס לכל הדורות.

זאת אומרת: כשם שבנוגע לימי הפסח מודגש הענין דביאת משיח צדקנו ב״אחרון של פסח״ דוקא, למרות שבאופן כללי שייכת הגאולה העתידה גם לימים הראשונים דחג הפסח, כמובן ממאמר רז״ל שאילו זכו היתה הגאולה דיציאת מצרים באופן שאין אחרי׳ גלות, היינו, שהגאולה דיציאת מצרים (בימים הראשונים דחג הפסח) שייכת כבר לגאולה העתידה - כמו כן מובן שבנוגע לכללות הדורות שייכת הגאולה העתידה לדור דעקבתא דמשיחא (דור האחרון, ״מאסף לכל המחנות״), אף על פי שביאת משיח צדקנו היתה יכולה להיות גם בדורות הקודמים.

 

ב. ובהקדים:

ידוע מאמר רז״ל שכאשר געתה פרתו (של הערבי) פעם אחת ידעו שנחרב בית–המקדש, וכאשר געתה פרתו פעם ב׳ - ידעו שנולד מושיען של ישראל. זאת אומרת, שמשיח צדקנו (״מושיען של ישראל״) נולד תיכף ומיד לאחרי חורבן בית–המקדש.

ומאחר שלידת מושיען של ישראל בפועל היתה ברגע שלאחרי חורבן בית–המקדש, מובן, שהתחלת העיבור דמושיען של ישראל הי׳ - תשעה חדשים לפני חורבן בית–המקדש. וכמאמר רז״ל שהקב״ה מקדים רפואה למכה.

ועל פי זה מתורצת השאלה מדוע נולד מושיען של ישראל ברגע שלאחרי החורבן, הרי הקב״ה מקדים רפואה למכה - העיבור דמושיען של ישראל הי׳ אמנם ט׳ חדשים לפני החורבן, מאחר שהקב״ה מקדים רפואה למכה, אלא שלידתו ויציאתו לאויר העולם בפועל היתה ברגע שלאחרי החורבן.

ומזה מובן, שביאת משיח צדקנו וכללות הגאולה העתידה - היתה יכולה להיות תיכף ומיד ברגע שלאחרי החורבן.

 

ג. אבל לכאורה אינו מובן:

כיצד יתכן לומר שביאת משיח צדקנו והגאולה העתידה היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן - הרי אז הי׳ ״מושיען של ישראל״ תינוק בן יומו?!

והביאור בזה:

ענינו של משיח צדקנו הוא - בחינת היחידה דכללות ישראל, שהיא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי, כולל - המדידה והגבלה דזמן ומקום.

דהנה, בחינת חי׳ היא מקיף הקרוב, ולכן, יש לה קשר מסויים עם ענין של מדידה והגבלה כו’. אבל בחינת היחידה היא מקיף הרחוק, ולכן היא למעלה לגמרי מכללות המדידה והגבלה דזמן ומקום.

ועל פי זה מובן שכאשר מדובר אודות ענינו של משיח צדקנו, בחינת היחידה, ״יחידה ליחדך״ - הנה גם כאשר מדובר אודות ״תינוק בן יומו״ (כפי שהי׳ ״מושיען של ישראל״ ברגע שלאחרי החורבן) אין זה סתירה לענין הגאולה כו’, מאחר שזהו באופן שלמעלה לגמרי מכללות המדידה והגבלה דזמן ומקום!

 

ד. דוגמא לדבר:

ידוע מה שכתוב במדרש (ב״ר פ״י, ד) שבהתחלת הבריאה (קודם חטא עץ הדעת) ״היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות״, ומזה מובן שגם ענין הגידול הי׳ באופן של מהירות.

ועל דרך זה איתא במדרש (שם פל״ו, א) שכאשר התינוק הי׳ נולד, היתה אמו שולחת אותו להביא סכין כדי לחתוך את טבורו כו’.

ומזה מובן בנוגע למעמד ומצב שיהי׳ בגאולה העתידה - ובמכל–שכן וקל–וחומר:

אם מעמד ומצב הנ׳׳ל הי׳ כבר בעת התחלת הבריאה, כאשר ״עולם על מילואו נברא”, ואפילו לאחרי כמה חטאים כו’ - הרי על אחת כמה וכמה שכן יהי׳ בגאולה העתידה, שאז יהי׳ מעמד ומצב העולם כולו בתכלית השלימות, באופן נעלה יותר משלימות העולם כאשר ״עולם על מילואו נברא״, כידוע שמה שכתוב ״תולדות״ מלא בנוגע לגאולה העתידה - ״אלה תולדות פרץ”, הרי זה באופן נעלה יותר ממה שכתוב ״תולדות״ מלא בנוגע להתחלת הבריאה - ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם״.

ומזה מובן, שכשם שבהתחלת הבריאה הי׳ תינוק בן יומו מסוגל ללכת ולהביא דברים מסויימים, וכיו״ב, הרי בודאי שכן הוא גם בנוגע למעמד ומצב שיהי׳ בגאולה העתידה, ולכן, היתה הגאולה העתידה יכולה להיות גם כאשר משיח צדקנו (״מושיען של ישראל״) הי׳ תינוק בן יומו בלבד.

וכמובן, שלעתיד לבוא תהי׳ הנהגת העולם כולו באופן אחר לגמרי, למעלה מהגבלות הטבע - וע״ד מארז״ל שעתידה אשה שתלד בכל יום, וכמבואר ברשימותיו של הצ״צ לתהלים (ע׳ תריט) שאז יהי׳ העיבור ט׳ שעות (תמורת ט׳ חדשים).

ועד״ז מבואר בהפטרה ד״אחרון של פסח״ אודות יעודי הגאולה העתידה - ״וגר זאב עם כבש גו׳ ונער קטן נוהג בם״, זאת אומרת: בזמן הזה הרי גם ״אדם גדול” אינו יכול להנהיג חיות אלו, ואילו לעתיד לבוא - אפילו ״נער קטן נוהג בם״. והיות שנאמר ״נער קטן״ סתם, מובן, שאין הגבלה בנוגע לענין הקטנות - אפילו קטן ממש.

ומזה מובן שכללות הענין דביאת משיח צדקנו והגאולה העתידה - היתה ברגע שלאחרי החורבן, למרות שאז הי׳ ״מושיען של ישראל״ תינוק בן יומו בלבד.

 

ה.     בנוגע לעניננו - למרות שביאת משיח צדקנו היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן, הרי מובן, שכאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, בעקבתא דמשיחא, בדור שהוא בבחינת ״מאסף לכל המחנות״ ביחס לכל הדורות - הרי זה זמן מסוגל ומוכשר ביותר לביאת משיח צדקנו.

ועל פי זה מובן שכאשר יהודי מתבונן בעובדה שהוא נמצא בתקופה דעקבתא דמשיחא - הרי התבוננות זו פועלת עליו להוסיף בכל הענינים הקשורים עם ביאת משיח צדקנו, שזוהי כללות העבודה דקיום התורה ומצוותי׳.

וכאשר יהודי מוסיף בעבודתו הפרטית, ועד שפועל את הגאולה הפרטית שלו - הנה עי״ז נפעלת הגאולה הכללית דכללות ישראל, כמבואר באגה״ק (ס״ד) שהגאולה הפרטית דכאו״א מישראל קשורה עם הגאולה הכללית דכללות ישראל.

ובעצם - מפורש הדבר בגמרא (סנהדרין צח, א): ״אימת אתי משיח . . היום אם בקולו תשמעו״, היינו, שע״י כללות הענין ד״בקולו תשמעו״ (קיום התומ״צ ע״י כאו״א מישראל) זוכים לביאת משיח צדקנו.

וכאשר יהודי שואל: כיצד מדברים עמו אודות פעולות הקשורות לביאת משיח צדקנו - הרי ביחס לענין זה הוא ״תינוק קטן״ בלבד, כי זה עתה התחילו לדבר עמו אודות ביאת משיח צדקנו?!

הנה על זה אומרים לו - היות שנמצאים אנו בתקופה דביאת משיח (״מ׳געפינט זיך אין משיח׳ס צייטן״) [וכדיוק המפרשים אודות לשון הגמרא ״עקבות משיחא״, ולא ״עקבות הגלות״, היינו, למרות שמדברים אודות סוף זמן הגלות, נקראת תקופה זו בשם ״עקבות משיחא״] - הרי כל הענינים נעשים באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, ולכן, מדברים עמו אודות ביאת משיח צדקנו (למרות היותו ״תינוק קטן״ בענין זה).

וכמובן שהמעבר מגלות לגאולה נעשה ברגע אחד - שהרי אמרו חז״ל בנוגע לגאולה דיציאת מצרים, שכאשר ״הגיע הקץ לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין״, ומאחר שענין זה מובא בפרש״י עה״ת (בא יב, מא), מובן, שהפירוש בדבר הוא כפשוטו - שהגאולה היתה תיכף ומיד, ולא היו צריכים להמתין אפילו ״כהרף עין״ (משך זמן הכי קטן)!

וכללות ענין הגאולה שייך לכל אחד ואחד מישראל כמדובר כמה פעמים שהיות והגאולה העתידה תהי׳ ״כימי צאתך מארץ מצרים״, הנה כשם שהגאולה דיציאת מצרים היתה בנוגע לכל בני–ישראל ממש, ועד שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים, כמו כן יהי׳ בגאולה העתידה (כאשר ״אראנו נפלאות״), שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.

זאת אומרת: קודם מתן–תורה היתה יכולה להיות מציאות ש״אילו הי׳ שם לא הי׳ נגאל״, אבל לאחרי מתן–תורה - הרי הובטחנו ש״לא ידח ממנו נדח״ [כפסק–דין אדמו״ר הזקן בהלכות ת״ת (פ״ד ה״ג) ובספר התניא (ספל״ט)], ובודאי שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות ח״ו.

אבל בענין זה גופא - צריכים להשתדל שהדבר ייעשה בזריזות, ויפה שעה אחת קודם, היינו, לא רק ״שעה״ הכוללת ששים דקות, אלא ״שעה״ מלשון הפנה (״אַ קער״), שענין זה נעשה בחלק הכי קטן שבענין הזמן.

וכאמור לעיל - על ידי זה שכל אחד ואחד מישראל פועל את הגאולה הפרטית בעבודתו, זוכים לגאולה הכללית דכללות ישראל.

 

ו.      האמור לעיל שדורנו זה, ״מאסף לכל המחנות״, שייך במיוחד לגאולה העתידה - אין זה שייך לכללות הענין דחישוב קיצין כו’.

ובהקדים:

ישנם כאלו ש״תואנה הם מבקשים״, וטוענים הם: כיצד מדברים אודות הזמן דביאת משיח צדקנו, לכאורה, הרי זה בדוגמת הענין דחישוב קיצין, והרי ידוע מה שכתב הצמח צדק (אוה״ת נ״ך ע׳ קפג) אודות דברי רבינו הבחיי בקשר לחישוב קיצין - ״ואם מיעקב נסתם הקץ ק״ו בן בנו של ק״ו מכבוד רבינו הבחיי עצמו, לכן לא דק בענין הקץ שכתב ס״פ נח ובפ׳ בראשית גבי והנה טוב מאד, במחילת כבוד תורתו, שבמקום שיש חילול ש״שאין חולקין כבוד, והרמב״ם קצף על מחשבי קיצין כו’״,

[וענין זה כתב הצ״צ על רבינו הבחיי - למרות גדלותו של רבינו הבחיי, וכידוע שפירושו על התורה כולל ״ארבעה חלקים ודרכים״ בלימוד התורה - דרך הפשט, דרך הדרוש, דרך הרמז ודרך הסוד. אלא שפירושו של רבינו הבחיי הוא באופן שד׳ דרכים אלו מחולקים לד׳ מחלקות נפרדות, ואילו דרכו של הצ״צ היא - לחבר את כל ד׳ חלקי התורה ביחד].

ואם–כן, שואלים הם, מדוע אומרים שדורנו זה שייך ביותר לגאולה העתידה - הרי זה בדוגמת הענין דחישוב קיצין?!

והביאור בזה:

כללות הענין דחישוב קיצין הי׳ שייך רק בדורות הקודמים, שאז הי׳ מקום לחקור אם הגאולה תהי׳ באופן ד״בעתה״ (כאשר ״לא זכו״), או שהגאולה תהי׳ באופן ד״אחישנה״ (כאשר ״זכו״). אבל כאשר מדובר אודות דורנו זה - הרי אמרו חז״ל (סנהדרין צז, ב) שכבר ״כלו כל הקיצין״, היינו, שכבר עברנו את כל החשבונות של תאריכי הקיצין כו’, ומכאן ואילך לא זקוקים עוד לחשבונות וקיצין, כולל החשבון שבסוף דניאל כו’ - כי ״אין הדבר תלוי אלא בתשובה״.

ומאחר ש״אין הדבר תלוי אלא בתשובה״, מובן, שהגאולה יכולה לבוא בשעתא חדא וברגעא חדא, כשם שעבודת התשובה היא בשעתא חדא וברגעא חדא - ״מיט איין קער״.

וכפסק–דין הרמב״ם ״עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה״ - היינו, שהגאולה הכללית דכללות עם ישראל תלוי׳ בהוספת ״מצוה אחת״ של יהודי אחד - כך פוסק הרמב״ם אודות כל אחד ואחד מישראל באופן פרטי!

ועל פי זה מובן שהמדובר לעיל אינו שייך לחישוב קיצין - כי ״כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה״.

 

ז. אבל עדיין אינו מובן:

כיצד אפשר לומר שדורנו זה שייך ביותר לגאולה העתידה - הרי ידוע מאמר רז״ל ״אם הראשונים כמלאכים וכו’״, ״אכשור דרא בתמי׳״?!

ונוסף לזה: כיצד אפשר לומר שפעולה אחת בלבד תביא את הגאולה העתידה - לכאורה, הכרעת כף המאזניים בחוט השערה בלבד, אינה שייכת עדיין למעמד ומצב דגאולה אמיתית ושלימה?!

והביאור בזה:

ידוע המשל של גדולי ישראל המובא בספרי מוסר - מננס העומד על גבי הענק, שלמרות היותו ״ננס״, הנה בעמדו על גבי הענק, הרי הוא מסוגל לראות למרחק רב יותר מאשר ה״ענק״.

ועל דרך זה בנמשל: הדורות הראשונים הם בדוגמת ה״ענק״, ״ראשונים כמלאכים״, ואילו דורנו זה הוא בדוגמת ה״ננס״ בלבד. אבל אף על פי כן, מאחר שכללות העבודה דדורנו (״ננס״) באה לאחרי העבודה דדורות הראשונים (על גבי ה״ענק״), הרי דוקא על–ידי העבודה דדורנו זה זוכים לגאולה העתידה, ועל זה אמרו חז״ל ״אין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה”.

זאת אומרת: עצם העובדה שה״ננס״ נמצא על גבי ה״ענק׳׳ - אין זה מצד ״כחו ועוצם ידו״ של ה״ננס״, אלא לפי שה״ענק׳׳ מעמיד את ה״ננס״ על גביו (וכללות עבודתו של ה״ננס״ היא רק לאחרי הקדמת כללות עבודת ה״ענק״), והכוונה בזה - כדי שיקויים היעוד ״קץ שם לחושך״, ותבוא אתחלתא דגאולה, ביחד עם הגאולה האמיתית והשלימה, אבל לאידך - הרי זה נפעל סוף כל סוף על–ידי פעולת ה״ננס״.

ועל פי זה מובן שאין לשאול כיצד מגיע ה״ננס״ לעמוד על גבי ה״ענק”, הרי ״אכשור דרא בתמי׳״ - כי ענין זה נקבע על–ידי הקב׳׳ה, ואין זה תלוי בבחירתו, שהרי לא שאלו אותו מתי ברצונו להולד, ב״עקבות משיחא׳׳ או כמה מאות שנה לפני זה, אלא כך נקבע על–ידי הקב״ה.

ובמכל–שכן וקל–וחומר: אם כל פרט ופרט המתרחש בעולם הוא בהשגחה פרטית,

הרי על אחת כמה וכמה שכן הוא כאשר מדובר אודות ירידת הנשמה מלמעלה (מ״אותו אוצר ששמו גוף״) להתלבש בגוף ונפש הבהמית (״מאיגרא רמה לבירא עמיקתא״), שענין זה הוא על–פי השגחה פרטית מיוחדת - ממחשבה הקדומה דא״ק (בלשון כ״ק מו״ח אדמו״ר)!

והרי ביאור הנ׳׳ל מובן בפשטות גם לאלו שאינם שייכים להבנה והשגה באופן נעלה כו’, ולאידך - ישנו צורך לבאר זאת באופן המתאים גם אליהם, מאחר שגם הם יוצאים מהגלות ״ביד רמה״, אלא שזהו על–דרך מה–שכתוב ״ולכל בני ישראל הי׳ אור במושבותם״ - כל אחד ואחד לפי ערכו.

[דהנה, כשם שישנו חילוק ב״מושבותם״ בין דירה בעלת ריבוי חדרים, דירה נאה המרחיבה דעתו של אדם, לדירה שהיא ד׳ על ד׳ - שזהו חילוק מן הקצה אל הקצה, כמו כן מובן שישנו חילוק ב״אור״ המאיר ב״מושבותם״, שהוא בכל מקום לפי ערכו].

ונקודת הביאור היא - שכשם שבימי הפסח גופא הרי ״אחרון של פסח״ שייך ביותר לגאולה העתידה, כמו כן מובן ביחס לכללות הדורות, שהדור האחרון ד״עקבות משיחא״, שהוא בדוגמת העקב שברגל שאין למטה ממנו - שייך ביותר לגאולה העתידה, כנ״ל בארוכה.

 

ח. והנה, מאחר שדורנו זה שייך במיוחד לגאולה העתידה - מובן, שבדורנו זה נדרשת עבודה מיוחדת הקשורה עם הגאולה העתידה.

זאת אומרת: נוסף על כללות הענין ד״אני נבראתי לשמש את קוני״ (וכהגירסא הב׳ - ״אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני״), ישנה עבודה ושליחות מיוחדת המוטלת על דורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא - להכין ״כלים״ מתאימים לקבלת פני משיח צדקנו, ולבער את הענינים הבלתי–רצויים המעכבים את ביאת משיח צדקנו אפילו לרגע אחד בלבד.

ועל–פי המבואר בגמרא (יומא ט, ב) ״אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם״, וכמבואר שם שבית שני חרב ״מפני שהיתה בו שנאת חנם״ - מובן, שהעבודה המיוחדת דדורנו זה מתבטאת בביטול הענין ד״שנאת חנם״ שזוהי סיבת הגלות.

וכדי לבטל את הענין ד״שנאת חנם״ - צריכים להתנהג באופן הפכי לגמרי, שזהו כללות הענין ד״אהבת ישראל״, על–פי המבואר בתורת הבעש״ט, וכן בתורת הרב המגיד - תלמידו וממלא מקומו, וכן בתורתם של רבותינו נשיאינו - אדמו״ר הזקן, אדמו״ר האמצעי, אדמו׳׳ר הצ״צ, אדמו״ר מהר״ש, אדמו״ר מהורש״ב, וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, ובאופן כזה צריכים להתנהג כל ההולכים באורחותיו, כי ״בתר רישא גופא אזיל״.

ונוסף לזה - צריכה להיות התעסקות מיוחדת בהפצת המעיינות חוצה, כמענה מלך המשיח להבעש״ט שביאתו תהי׳ כאשר ״יפוצו מעינותיך חוצה״.

וזוהי השליחות המיוחדת המוטלת על דורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא,

שהוא בדוגמת ה״ננס״ הנמצא על גבי ה״ענק״ - לעשות פעולות שתוכנם הכנה לקבלת פני משיח צדקנו (נוסף על כללות הענין ד״בקולו תשמעו״).

ובפרט כאשר בדור זה גופא נמצאים אנו עתה ב״אחרון של פסח״, היינו, שנוסף על כללות הענין ד״מועדים לשמחה״, המורה על ענין הגילוי כו’, ובפרט בחג הפסח, ״ראשון לרגלים״, ״זמן חרותנו״, הכולל את החירות דלעתיד לבוא - נמצאים אנו עתה ב״אחרון של פסח״, השייך במיוחד לגאולה העתידה, כפי שנתבאר ע״י רבותינו נשיאינו.

ויה״ר שע״י כללות העבודה ד״בקולו תשמעו״, בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי׳, ובמיוחד בנוגע לענינים האמורים לעיל (הפצת המעיינות חוצה, ואהבת ישראל) - נזכה בשעתא חדא וברגעא חדא לביאת משיח צדקנו, ״וארו עם ענני שמיא״, ״כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם׳׳, היינו, שכל בנ״י ״עפים״ ביחד עם משיח צדקנו לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי שיבנה ע׳׳י משיח צדקנו ״מיד״, בעגלא דידן.